ביקורת ספרותית על קופסה שחורה (כתר, 1996) מאת עמוס עוז
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 בינואר, 2019
ע"י shila1973


בגיל 15 בערך התחלתי להביע עניין בנצרות.
המורה שלי להיסטוריה חרג קצת מהחומר הכללי אותו נהוג היה ללמד בחטיבת הביניים וסיפר בהרחבה אודות הברית החדשה ומסעותיו של ישו.
הוא הביא מביתו ספרי אמנות עבי כרך ונתן לנו לדפדף בהם בעודו מתאר לנו את הכריזמה של האיש והשפעתו על סובביו.
הסתקרנתי מאוד משליח האלוהים ובפרט לאחר שראיתיו מככב בתמונות וציורים אירופאים: יפה, ארוך שיער ובעל עיניים מיוסרות, הבעה שמימית נסוכה על פניו גם כשסבל.
הייתי הולכת לסטימצקי לדפדף בכרכי האמנות, לספריית המתנ"ס לדלות חומר נוסף על חייו. מבלה שעות ב-"טאואר רקורדס" ורוכשת מוסיקה כנסייתית מדמי הכיס שלי.
זה שיגע את אבי. הוא היה בטוח שאני בדרך לשנות את דתי ולא עזרו הסבריי לגבי סקרנותי הבלתי נדלית, מבחינתו היא הייתה זאת שהרגה את החתול והנה גם אני פוסעת בעקבותיה, קרבן מועד. אוטוטו אעשן חשיש ואצטרף לכת השטן.
היו לי ריבים אתו וויכוחים בערך עד שהתגייסתי לצבא, הכרתי בחור קתולי והגולל נסתם מבחינתי. הוריי ניסו לעשות קצת שרירים, להביא את נימוק ה – "הוא לא משלנו" אך בחירתי נעשתה מתוך אותה עקשנות שבה התברכתי תמיד, מתוך ידיעה שאוכל להתמודד היטב עם בחירותי בחיים ואמנם אני מתמידה בדרכי אך למרות הכל לא התנצרתי או ירדתי לתרבות רעה.
הסקרנות שבי היא הדבר הכי טוב שקרה לי, היא חוברת לאינטואיציה באופן קבוע ויחד הן בלתי ניתנות לעצירה.
קל להבין אנשים כאשר עוקבים אחר דפוסי ההתנהגות שלהם, נהירות דרכיהם במיוחד אם במקרה הם גם סופרים.

כך קרה שהבנתי באופן מושלם את עמוס עוז.
חשבתי שהצלחתי לפענח אותו דרך "מיכאל שלי" אך מספר זה אספתי אך כמה תכונות בודדות: רגישות ונהי.
את הזעם העצור, הקנאה, הטינה, החולשה והיכולת לשסף אדם באמצעות מילים משוננות בלבד ליקטתי בהערצה מקופסה שחורה.
אם חשקה נפשכם להבין את המושג "אש קרה" אפנה אתכם לסופר הנכבד הזה.
הוא משתולל בעדינות, הורג ברכות, מתייסר בערך כמו ישו על הצלב ועושה זאת בפומביות, בזירה, כמו גלדיאטור פצוע המסתער על יריב עצום פי שניים מגודלו.

העלילה מורכבת ממכתבים ומברקים אשר בהם מככבים ארבע דמויות ראשיות:
ד"ר אלכסנדר גדעון, אילנה גרושתו, בעלה הנוכחי מישל, בנם המשותף של אלכס ואילנה, בועז ועורך דינו של גדעון: מאנפרד זקהיים.
הם מתכתבים ביניהם ועפ"י איגרותיהם מתפתחת העלילה.
לו ניתן היה להתאים שיר לסיפור הספציפי הזה הייתי בוחרת בווידוי של אלכסנדר פן.
נישואיהם של אלכס ואילנה היו רעים לתפארת, אהבתם: עניה וסוררת.
הם התגרשו בסערה, כעס ונקמה.
גדעון עזב את ישראל וגרושתו נישאה בשנית למישל שהיה אדם שונה מאוד מבעלה הראשון: מוצא מזרחי, נמוך קומה וירא שמים. משבץ בדיבורו פסוקים מהתנ"ך ומאמין בבניית הארץ וביהדותו מעל לכל.
יש להם בת משותפת, יפעת אך חייה עמו אינם שלמים. היא מתגעגעת באופן נואש לבעלה הראשון, האשכנזי בעל העיניים האפורות. הגאה, המולקה והנסקד.
שאינו יודע לאהוב. היא כותבת לו מכתבים יפהפיים, מיוסרים אפופים געגועים ליחסים הביזריים, המעוותים שהיו ביניהם ואילו הוא משיב לה בקרירותו האופיינית, באופן כמעט פלגמטי ומשתמט.
בעלה מישל, מנסה להגן על משפחתו ולהרחיק מהם את האיש שהורס בשיטתיות כל חלקה טובה בקן הקטן שטרח לבנות להם אך הקרקע הולכת ונשמטת מידיו, מאלצת אותו לבחור בדבר היחיד, הטהור שנותר שלו ועמו הוא נותר בסוף הסיפור.

ביצירה זו מביע עוז דעות פוליטיות שונות: שמאל וימין קיצוני. רוחש טינה לפנטיות ואובססיבי עד כדי הערצה לנצרות וכל סממניה.
כשקוראים את הרומן הזה אפשר להבין בקלות את השאר: ישנם סימנים גלויים מהיכן מגיע הזעם, מהיכן באה הדעתנות הזאת שליוותה אותו כל חייו.
ומותר לחשוב שהיה ממורמר, מתוסכל ובודד במערכה ושאולי השלים עם עצמו לעת זקנה אך בעיקר מדהים בעיני איך ניתב את כל הרגשות הללו במרוכז ליצירת מופת אחת שמסבירה את האיש שהיה.

27 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
shila1973 (לפני 4 חודשים)
תודה רבה לך אור
אור (לפני 4 חודשים)
ספר נהדר, מהטובים של עוז.

יופי של ביקורת ופתיח.
shila1973 (לפני 4 חודשים)
יש לי חברה יהודייה שמאמינה בישו
כשגרתי באירופה הכרתי כמה וכמה יהודים שהיו בתנועה בשם: יהודים משיחיים למען ישו.
הם ניסו לשכנע אותי להצטרף ואני אמרתי שאני שם רק בשביל האווירה. אני לא מתפללת ולא נושאת עיני כלפי דמותו של הצלוב אלא כדי לבחון את סגנון התמונה או להתפעל מרעיון הפיאטה.
איש איש באמונתו יחיה
מחשבות (לפני 4 חודשים)
חובת ביקור בנוטרדם ביום א' בבוקר בשמונה או בעשר.
רץ (לפני 4 חודשים)
לפני כחודש בקרתי בכנסיית המשיח בירושלים, במסגרת קורס והופתעתי שיש יהודים שמאמנים בישו, וכשנציגם עמד מולי והסביר לי את הרציונל, זה עדיין נותר קשה להבנה.
shila1973 (לפני 4 חודשים)
גם אני נכחתי שם בעת מיסה, מחשבות
הייתי המומה מהשירה, מהאקוסטיקה, מהאווירה.
מצחיק שהיו עמי עוד כמה תיירים, חלקם מארה״ב. הם היו מרוכזים באותה מידה.
זה משהו שכל אחד חייב לחוות לפחות פעם בחיים
מחשבות (לפני 4 חודשים)
בפריז נכנסתי לכמה וכמה כנסיות והן בהחלט מרשימות. תפילה הנערכת בנוטרדם היא חוויה מאוד שונה ליהודי.
Rasta (לפני 4 חודשים)
אין ספק.
בקלן שבגרמניה יש פסטיבל רגאיי אליו אני טס כל קיץ. מחוץ לתחנת הרכבת שלהם נמצאת קתדרלת קלן הגותית המדהימה והמפורסמת. החלו לבנות אותה במאה ה-13, 1248 וסיימו רק במאה ה-19. לא נכנסתי מעולם, רק ראיתי ונדהמתי מבחוץ. הקיץ אכנס לראותה מבפנים. אם הייתי פוגש במבנה המטורף הזה לפני 200-300 שנה סביר להניח שגם אני הייתי מתנצר במקום.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
אולי הם ידעו שמה שלא עושה אללה, כי הוא לא באמת נוכח, תעשה האדריכלות האימתנית, והיא עושה.
Rasta (לפני 4 חודשים)
ידעו מה הם עושים הנוצרים.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
אין ספק בכלל, שברגע שנכנסים לקתדרלת הנוטרדם, מיד בא להתנצר. זה פשוט אופף מכל כיוון.
shila1973 (לפני 4 חודשים)
תודה לכולכם על התגובות מחממות הלב
שנים שאני חשה לבד בעניין הזה.
אפילו שותפי לחיים, שנולד קתולי לא נותן דעתו על שורשיו ומעדיף ביקור במוזיאונים על גבי כנסיות ויש, יש בהן משהו שמימי ומסקרן וכמעט אסור.
ניר הוד, האמן יצר פעם מעין צילום/תמונה של רב ונזירה מתגפפים והאימג' הזה שיגע אותי במשך זמן רב: היו בו קיטשיות, זילות, תשוקה, הבנה, אהבה.
זה מה שאני חשה כל אימת שאני מבקרת בכנסיות, קתדרלות ומנזרים.
גם ישו מוסיף ומריה ומרי ואפילו אנה, אמה.
הקתוליות מוחשית כל כך ולאו דווקא מזיקה אם אתה בא ממקום טוב
Rasta (לפני 4 חודשים)
האמנות מסביב לנצרות תמיד עניינה אותי, הציורים, ארכיטקטורה, הגותיות כמו שאמרת. הנצרות כ-דת כמו כל דת אחרת ממש לא עוררה בי עניין ובטח שלא נדמהתי אל מול "הכריזמה" של ישו...
כתבת יפה על ספר נפלא של עמוס עוז, תודה.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
ברור שלא אתה טענת... סתם ציינתי עובדה. כי בעבר, יהודים בארצות האיסלם זכו למשטר נוח יחסית, עסקיהם שגשגו והם חיו בשלום עם שכניהם. בארצות נוצריות זה היה ההיפך.
מאז מלחמת העולם השנייה והשואה התהפכו היוצרות.
בנצי גורן (לפני 4 חודשים)
אפרתי, לא אני טענתי שיש סכנה כזו. והצדק אתך כמובן.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
בנצי, היום הנצרות לא מהווה סיכון ליהדות ויהודים כמו האיסלם והמוסלמים. יש גם היום נוצרים אנטישמים, אבל זה בטל בשישים לעומת שנאת ישראל והיהדות היום מצד האיסלם.
בנצי גורן (לפני 4 חודשים)
אפרתי, יש לך טעם טוב. מחשבות: מערכת החינוך צריכה לדאוג להעשיר את ההשכלה הכללית של התלמידים. מכיון שרוב העולם הוא נוצרי אנו חייבים להכיר ולדעת ומכיון שמדינתנו מוקפת מוסלמים, אנו חייבים להכיר את דתם.

ש להעמיק גם את לימודי היהדות אבל אני מניח שיהיה מי שישלוף מיד את המושג "הדתה". אין כוונתי להחזיר תלמידים בתשובה אלא שידעו באיזה ימים קוראים בתורה, מדוע לא מניחים תפילין בשבת ומה משמעות הקדיש. אלו רק כמה דוגמאות שעלו בראשי אבל אני מניח שהכוונה ברורה.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
אני אוהבת אהבה עזה אומנות ליטורגית נוצרית, בלי קשר לנצרות שבה (למרות הנצרות) וזה כולל כל מבנה וכנסייה וציורים ופסלים. וכשאני נוסעת לאירופה אני נעשית שיכורה ולא ממראות הנוף או היופי של האלפים.
והכי הכי אני אוהבת מוסיקה ווקאלית עתיקה (בארוק ורנסנס) שרובה ככולה נכתבה כמוסיקה רליגיוזית רחמנא ליצלן.
ולמרות כל האהבה הזאת אני לא יהודייה בגרם אחד פחות ואפילו חרדית למהדרין, מבחינתי כבר מזמן האומנות הופקעה מהליטורגיקה ואותו האיש לא מזיז לי כלום.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
בנצי, תמיד בעניינים האלה יש חשש שמישהו ימיר דתו משום שהיהדות אינה חזקה מספיק.
בנצי גורן (לפני 4 חודשים)
נאה דרשת שילה. תולדות הנצרות, האסלם וכמובן יהדות, אלו נושאים שיש ללמד כחלק מלימודי הליבה. לא ברור לי איך הדבר לא נעשה.
עמיחי (לפני 4 חודשים)
כתבת יפה להלל.

אני קורא עכשיו ספר אחר של עוז, וייסוריי אינם רחוקים משל ישוע הנוצרי.
shila1973 (לפני 4 חודשים)
הוא אכן כזה, rainbow
עוצמתי והכתיבה יפהפיה. ביחס לנצרות, אני חושבת שללא האמנות שהינה חלק בלתי נפרד ממנה לא יכולתי למצוא בה עניין. הציורים, הצבעים, הגותיות, הפסלים הפכו אותה מרתקת ומפחידה כאחד
rainbow (לפני 4 חודשים)
מאוד התחברתי לשיתוף בתחילת הסקירה גם אני נחשפתי לנצרות והסקרנות נדלקה. קראתי המון ספרים, נברתי בספרי אומנות בספריית בית הספר ובבית. אבל ההורים שלי לא דאגו ואיפשרו לי את החקירה.

הספר נשמע עוצמתי ומטלטל
תודה.






©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ