ביקורת ספרותית על כובע הצילינדר הישן מאת אביגדור דגן
ספר טוב

---

המוות הוא גזרת כל החי על פני האדמה. בין אם הנך אדם עשיר, בין הנך אדם עני, בין אם גבר או אישה אחריתך אחת: מוות.
זו גזרה שכמה שלא תחפוץ להלחם כנגדה בשלל אמצעי מנע כמו ניתוחים פלסטיים, בריאות תקינה, זהירות מופרזת המוות ינחת עליך במוקדם או במאוחר.

ספר זה, המאגד 11 סיפורים קצרים פרי עטו של הסופר אביגדור דגן, עיקר עיסוקו במוות. אומנם לא כל הסיפורים עוסקים בו אבל אין ספק שתשעה סיפורים מתוך האחד עשר, אחת מהדמויות לפחות תלך בדרך כל ארץ.
סוגי המוות בספר זה הם מגוונים: תאונה קטלנית, התאבדות, התקף לב, מחלה קשה, התפוצצות ועוד כהנה וכהנה סוגים שלא היה ברצוננו להתנסות בהם לו היה ביכולתנו להחליט כך. למרות התחושה המרירה כביכול שמלווה את הקורא מההחשפות אל תכנים לא פשוטים אלה, הסופר לא שוכח לתבל את סיפוריו באהבת אדם, ברחמנות ובעיקר בהבנה של הסובב אותו, של הטבע האנושי. תכונות אשר מעלות את קרנם של הסיפורים והופכים אותם לא רק לסבילים וקריאים אלא גם לנוגעים ללב. בכל סיפור וסיפור מטביע דגן את חותמו הייחודי, חותם עדין ולבבי. אין הסופר מבקר את מעשיהן של הדמויות גם אם אינם מוסריים באופן מובהק. הוא כאן בתפקיד המספר, המספר הנעזר בכובע הצילינדר הישן שלו שבנגיעה בו מוחו נעשה גדוש סיפורים שהופכים למציאותיים אל מול עיניו והוא מרגיש כמי שחי אותם בשנית.

דרך מסכת הסיפורים שדגן טווה לנו העוסקים בשירותו בפוליטיקה הישראלית והבין מדינית, כשגריר שפוקד מדינות וערים רבות כמו יפן, ווינה, בלגארד ועוד. הוא מספר לא את סיפורו אלא את סיפוריהם של האישים השונים שהזדמן לו לפגוש בעת מילוי תפקידו. אישים שהפכו לחלק בלתי נשכח מחייו וחלק שהוא מספר אודותיהם ממבט מרוחק של שנים רבות.
בסיפור אחד הוא מתמקד בשגריר של מדינה מסוימת ששהה ביחד עם דגן וכל שנפשו השתוקקה הוא ללמוד רישום מידי אחד הציירים היפנים המוכשרים, אך הוא לא ידע שפני הדברים יתגלגלו כך שיתאהב ויחשוק במושא הציור עצמו, אישה יפנית קטנה ועדינה, שגם תובילו בעקיפין אל מותו בטרם עת.

בסיפור אחר הסופר מפגיש את הקורא עם ידידתו הקרובה, אשת דפלומט יפייפיה וחדת מחשבה שהכול נוהרים ונופלים לרגליה כזבובים שמאסה בחייה השגרתיים, חסרי האהבה ובעיקר שגוזלים ממנה את זמנה עם בנה יחידה. חיים שגרתיים אשר יובילוה אל זרועותיו של גבר אחר, צעיר, המסתיר סוד דומה לשלה. עם זאת, גזרת הגורל הוא, שהבגידה בבעלה תעלה לה בחייה.

סיפור נוסף, ולחלוטין אחד החביבים עלי, הוא הסיפור "שבע חצאיות". כאן, בסיפור זה, הסופר לא מתעתד את סיפורו של אחד ממכריו הרבים אלא מביא לידי הקורא סיפור ששמע מאחד מחבריו הפוליטקאים בעתות השעה החופשית בה היו מתפרקים מכול עול דיפלומי ומרשים לעצמם לספר זה לזה סיפורים שונים ומרתקים. אחד ממכריו מספר על בחור שהכיר בשם אנטוניו, דייג עני מכפר דייגים פורטוגלי, שיחד עם חבריו הדייגים יצא לדייג היומי ולא שב. ואישתו, שהמתינה עם שאר נשות הדייגים, נשארה על החוף בעודה ממתינה לשובו של בעלה ומשילה מעליה את שבע השמלות בכל יום שחלף ולא נראה כל סימן מאהובה. גם סיפור זה, כמו שאר הסיפורים בכרך זה, מסתיים בטרגדיה.
מאוד אהבתי את סיפור זה כי הוא הרגיש לי כמו אגדה אורבנית וקסומה, אגדה שסופה טרגי. הסיפור, למרות היותו קצר, ריתק אותי ולא יכולתי להניח את הספר עד שלא הגעתי אל סופו.

סיפור אחר, גם הוא טרגי והזכיר לי מאוד את מחזהו המפורסם של שייקספייר, רומיאו ויוליה. הסיפור מתאר את המספר באחת מפגישותיו הדיפלומטיות במדינת איסלנד. באחד מהימים בהם שהה במלונו הוא נתקל בנערה צעירה ששמה רות. מסוקרן עד עמקי נשמתו לפשר שם יהודי שכלל לא שכיח במחוז זה של המדינה, הוא מתיישב איתה ומאזין לסיפורה. סיפור אהבה חוצה יבשות שמתחיל בסבתה היהודיה שהתאהבה בנוצרי והתמודדה עם כל הקשיים הכרוכים בהקרבה ממין זו ומסתיים בה, ברות, שהגלגל מסתובב על צירו וגורם לה לחוות תופת דומה.
גם את סיפור זה אהבתי בשל העובדה שהוא עוסק באהבה ובקשיים הכרוכים באהבה בלתי ממומשת, שעתידה לוט בערפל.

סיפור נוסף הוא " סר ג'ורג' נעלם", סיפור המתאר את שגריר בריטניה שיום אחד נעלם וכולם מחפשים אחריו. גם זה, כקדומיו, הוא סיפור עצוב אך זו אינה עצבות תוקפנית, מעוררת קבס וזעזוע. זו עצבות עדינה, כמעט בלתי מורגשת, עצבות נוגה שגורמת לקורא להאנח אנחת כאב על אכזריותם של החיים, על היותם לא הוגנים ולהבין ששום אדם אינו חסין מפניו, בין אם הוא דיפלומט דגול או איכר קשה יום.

" האביר והמוות" הוא אחד הסיפורים שהרשימו אותי מאוד. יכולתו הספרותית של דגן בסיפור זה נמצאת בשיאה והזכירה לי מאוד את ספרו האהוב שקראתי לפני שבועות מספר " השען מסמטת המזלות". הסיפור מתאר את ידידו הקרוב של דגן. ידיד שגם הוא איש פוליטיקה כמותו אך איש פוליטיקה חריף, ידען בלתי נדלה, בולען ספרים ואיש חם שאנשים רבים מקיפים אותו ואוהבים להיות נוכחים סביבו. תיאוריו של דגן את ידידו זה הם חיים, צבעוניים להפליא ובעיקר מרנינים. רותקתי לכתוב ומשהו בי היה שותף מלא להתפעלותו של דגן מחברו זה. הוא מצליח לגרום לקורא לרצות ולהכיר את החבר ולהתאכזב שאין בסביבתם אנשים כאלה, חריפים וממגנטים.
למרות אופיו הנדיר של חבר זה, ניכר שהמוות הוא מנת חלקו משחר ינקותו וזה רק עניין של זמן עד שיפקוד גם אותו ואת קרוביו. דווקא לאנשים אלה, חמימי לב ומוכשרים המזל לא מאיר פנים. חברו של דגן הוא הדוגמא המובהקת לחוסר מזל.

שאר הסיפורים הם גם טובים אבל לא השאירו בי טעם של עוד כמו הסיפורים הללו שתיארתי. הם לא גרמו לי לאותה תחושה כמו שהרגשתי בסיפורים האלה שגוללתי את תמציתם בפניכם. הם היו טובים אומנם אך בשום פנים ואופן לא מצוינים. הם לא גרמו לי לחומר מחשבה רב ולגלגלי מוחי לפעול ולכן הספר מקבל רק ארבעה כוכבים ולא חמישה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על כובע הצילינדר הישן