ביקורת ספרותית על שירים לפני ומתוך המבול מאת הלינה בירנבאום

---

לא בכיתי. דמעותיי לא נשרו ונטפו על הספר אשר אני קוראת. לא שלא היה בי הרצון לכך, פשוט הדמעות התעקשו לא לזלוג. חור חלול נפער בתוך חזי וכל החושך זרם אל תוכו כזרם שוטף של מים אשר מציפים את הארץ, בעודו יונק אל קרבו את לשד עצמותיי,נוטף ומתמזג עם גופי והופך למבול ציפורים שחורות כפחם מאובק שייעודן אחד הוא: לנקר, לשרוט בתפריהן העבים והארוכים את נפשי. לייסר את מחשבתי בהוויתן החודרנית, המציצנית, החורקת, הטורפת.

כל שיר באסופה זו חפר בנפשי גומה מדממת והותירני ללא מילים. חירשת לכל הסובב אותי וכל רצוני לבלוע עוד מילה, עוד פיסת תיעוד. מדמיינת לפרטי פרטים את כל הדמויות שלקחו כאן חלק. את אברמק הילד שביום בהיר אחד נאלץ להיות האחראי על הצלת בני משפחתו בגטו, ללא התגנבותו יום יום מחוץ לגטו והנסיון הנואש לחפש אחר פיסת לחם מעופשת...משפחתו תיוותר מורעבת, הבטן תידבק אל הצלעות והבשר ידלדל עוד ועוד.
דמותו של הנגר היהודי קורמת עור וגידים, אני רואה אותו בבהירות אל מול עיניי, בבגדיו הפשוטים, גאה כטווס בילדיו וחובק את אישתו המאושרת והם צופים גדולות לבנם בכורם שיהיה רופא אבל הגורל האכזר אינו רחמן ולו תוכניות אחרות, הוא מחסל את אבי המשפחה בידי הנאצים ושולח את בני משפחתו אל מחנות העבודה וההשמדה. לא רופא. לא בעל מקצוע. אפילו לא ילד חי. רק ילד מת. מת בשקט, בדממה, בלי אדם אשר ישגיח במותו החרישי.
ורק מילותיה של האם מהדהדות בראש ומשמעותן מוטלת בספק, מנחמות? או שמא מחוררות את הנפש עוד יותר? "מזל שבעלי לא רואה זאת...."


אני שומטת את הספר מידיי ומתמכרת לתמונות שחזיוני צובע בהן את מוחי. תמונות בשחור-לבן ובמרכזן ארבע אימהות. ארבעה בנים. מוות אחד. מוות בטרם עת וקול יפחה נחבא אל הכלים של אם שעולמה קרס. אני צופה בארבעת האימהות: האנגליה, הגרמניה, הצרפתיה והיהודיה. ארבעתן איבדו בנסיבות טראגיות את בניהן. שלושה בנים הם חללי מלחמת העולם השניה והנותר, בנה של היהודיה, נספה בשואה.
לכולן כאב זהה. דומה. כולן שכלו את היקר להן מכול. מתעוררת בי השאלה: כיצד, כיצד אם יכולה לשכול את בנה? זה נוגד את חוקי הטבע החלים על האדם משחר בריאתו.

" לו ישבו במועצת עמים אימהות לילדים,
אולי הייתה נפסקת בעולמנו השחיטה"

החיזיון אינו פוסק. הוא בוער כמו סרט אימה מוחשי שאופף את קודקודי. דמיוני רוקח מולי את דמותו של יורק הצעיר כשהוא ואביו צועדים להם בעוד עיני חייל גרמני נתקלות בהם. הוא מבקש מאביו של יורק להושיט את ידו אל כובעו, להסירו ולחובשו וכך פעמים מספר עד שנמאס לאביו של יורק והוא קורא: לא עוד!
אמירה שעולה לאב בחייו. יורק מסיט עיניו ורק קול בעיטות והאגרופים המוטחים על אביו מגיע לתעלות אוזניו. האב נופח נשמתו כשחזותו החיצונית איבדה כל זכר לצלם אנוש, שכל דמיון לבן תמותה נמוג באפלולית החשכה.

אני מתכופפת ולוקחת לידי פעם נוספת את הספר וממשיכה לדפדף בו. עיניי נעצרות בשיריו של ולאדיסלב שפלנגל. הבזק זיכרון נוכח בראשי. משורר שנספה בשנת 1943 ולהקה אחת ישראלית הוציאה שירו והייתה על כך כתבה בערוץ 12 לפני מספר חודשים.
מכלול שירים נוגע וכואב כאחד על התקופה של לפני השואה הגדולה. היו ניצנים, הניצנים מתועדים כאן ממש. שירים שהם גם תיעוד מהימן ומעורר חרדה לתופת ההיא שבתקופת כתיבתם רק החלה את צעדיה השטניים הראשונים. כתינוק חמדמד, עגלגל לחיים שהכול עיוורים לאהבתם אותו ולא עולה בדעתם המחשבה שבעתיד דרדרק מתוק זה יהפוך לרוצח המונים שהמתיקות אינה שמורה בין תכונותיו הזוועתיות.

" ניהיל נובי" אין חדש. אין חדש תחת השמש. האנטישמיות פעפעה כתבשיל שסר טעמו, הגולש מחוץ לדפנות הסיר המבעבע כבר אז. למרות שהטכנולוגיה התקדמה ונוצרו הקולנוע, הרדיו ושלל טכנולוגיות מופתחות האנטישמיות הייתה קיימת. עדיין היו נוצרים שראו ביהודים מוצצים דם והורגי פעוטות זכים. עדיין היו כאלה שהיו בטוחים בליבם שמקומם של היהודים הוא עמוק באדמה.
אין חדש תחת השמש גם היום. האנטישמיות עודנה קיימת. נוצרי יורה ביהודים בבית כנסת בשל המחשבה המטורפת שאין מקומם של היהודים לפסוע על פני האדמה. פלסטיני הורג חיילים, אזרחים ותינוק בן ימים ספורים שאימו אם שכולה עוד לפני שהחלה להכירו באמת, כי הוא שטוף שנאה, מוחו עבר שטיפת מוח שעיקרה שנאה לבני בטנו היהודים. דודניו.

חטאו היחיד של ולאדיסלב היה שהוא השתוקק לחיות. הוא היה יהודי שציפורניו אחזו בפתיל החיים, שלהבת חיים אשר שבקה כבר זמן רב אך ולאדיסלב מסרב להכיר בעובדה זו.


" אני צועד בדרכי העצובה
אלפיים שנה.
בעקבותיי,
יום-יום
נסחבת כצל
רשימה מרשעת ושפלה: שאני מרעיל מים בבארות,
מביא מזג אוויר רע,
מטיל עין רעה בעדרי בקר,
גונב צלבי זהב מבתי מקדש,
כדי לירוק עליהם, להטיח בהם בוץ,
משלם כופר דמים לאלוהים
לכבוד כל חגיי.
מערבב דם ילדים בקערה,
גונב פעוטות חיוורים,
לנקר עיניים מתות,
דם מהלב למזוג...
חולפות שנים על שנים,
תמונת העולם משתנה-
תרבות, אור וקדמה.
ועבורכם הדבר כה פשוט תמיד:
שיש לי מערות מסתוריות,
זהב אני סופר בלילות.
בחופזה עושים מלחמות,
כשירצו בכך חכמי ציון.
אני המפקיע הגדול- הקוסם הגדול-
מהפכה- כשרק אתן אות!"
לוחות הזמן נופלים לתהום,
כה רבות ההתרחושויות, כה רבות ההתרחשויות,
נעלמים סיפורי בדים ודעות קדומות.
הופיע רדיו, קצב, קולנוע,
האנושות חושבת על הכול,
רק לגבי- Nihil Novi
אני הבורגנות, הניצול,
אני המשבר העולמי.
קומוניסט ועשיר.
דתי ולוחם באלוהים.
כל רע שבעולם
מתחבר בליבי האחד.
אני ממשיך לשדוד ולחנוק כדי
לאגור זהב במרתפים.
העולם יזכה בגיזת הזהב,
כשרק יסלקו אותי.
אני- לנצח חבית חומר נפץ
....לשם השקטת האספסוף
ומה על כך אני?....
חי.
נכון, לא נעים? אפילו חרפה,
ואני דווקא,
כידוע
יהודי."
10.7.1937

"סוכות" שלנגל הפולני פורש בצורה נוגעת את היותו נע ונד. את העובדה שלעולם לא ירגיש שיש לו באמת בית. את עובדת היהודי הגלותי ארעי בכל מקום שיחפוץ לחיות בו וכיצד המנהג של עשיית סוכה הוא, באופן אירוני, משקף את מצבו של היהודי הגלותי.
"
היום יש לנו בית,
מעל הבית גג מוצק,
חומות פלדה ובטון.
וסוכות, אדוני, הן זכר הימים
בהם לא היה לנו בית.

שהיינו במדבר,
חום לוהט שרר, בלילות קור ורוח.
אלה היו ודאי זמנים ארורים, אדוני,
אם למשך שנים כה רבות שרדה
מסורת- בקתות- סוכות.

והיום, האם יש לנו בית?
האם לבטח הבית שלנו?
מעניק שלווה לחלום,
האם יהפוך את החיים לשקטים?

החזרתי כבר מהגלות
מנדודיי, מהמדבר הפראי?
האם ביתי הוא זה?
האין כבר מה לחשוש,
שמבעד גג עלים בלתי-יציב
יפרוץ רעם משמים לא בטוחים?

אני עדיין תועה
במדבר ערים של האחרים,
בסערות רוחות של כוונות רעות,
מילים רעות והשמצות...

נע ונד על ידי רוחות רבים כל כך,
תלוי במרחב ובזמן.

שבעה ימים חוגגים בסוכה,
האם את פצעי בהם ארפא?

פעם, כשאשוב לביתי,
אזכר באותם ימים בנכר
דרך סוכות- חג סתווי שמח.
אבל היום, אדוני, בקתות רעועות,
הן חיי היומיומיים."

20.9.1937


אני ממשיכה בדפדופי, לאחר שסיימתי את שיריו של שלנגלר. חלחלה עמוקה מחלחלת אלי אבל בו-בעת גם סקרנות וצמאון. אני נתקלת בשיר קצרצר של ילדה שכתבה את שירה זה בגטו, ממש לפני שנספתה. והעצבות שורה בי:
" היה הייתה פעם אלז'וניה,
בודדה גוועה,
כי אביה במידנק,
באושוויץ- אמה."


וצעירה אחרת, שמה הלה בלומנגרבר, שכתבה שיר לאימה, ברגעי התופת. השיר צורם, מעקצץ ומבחיל במשמעותו:

" לא אבכה עוד, הבטחתי זאת לעצמי כבר פעם
הלב שקפא אסגור כאבן בתוכי.
אגרופי אני מעלה השמיימה, שניהם מאימים, קשוחים
מתוך צחוק סיוטי אירק!!!
אעוף בנפשי, מבעד הסורגים אעוף!
ואצחק, אצחק,
אני הרי חופשיה, שכחתי הדמעות...
אבל לך, הו קדושה, שמרתי כמה דמעות שלא נגעו בהן
על עקבות עפרייך להשתטח, להתייפח
להתייפח כמו ילדה."


ההאיחזות בחיים היא כה עצומה כשגם ברגעים אבודים מראש התקווה האנושית מבליחה לה. גם אם המוות שורר סביבך וכול הסובבים אותך מתים כזבובים, מתבצרת במוחך המחשבה שלי זה לא יקרה....אני אנצל....הרי לא ייתכן...עד הרגע האחרון אינך מאמין שמלאך המוות יפקוד גם אותך בטרם עת...
כך היא המחשבה האנושית, כך תוכננו, וכך גם מתו אותם אנשים...עד הרגע האחרון ממש קיוו לנס...לאיזה שינוי פתאומי שיצילם מפני הידוע מראש...מגורלם האכזר שנגזר עליו לשלוחם לריק, אל הלא נודע, אל העולם האחר שממנו לא שבים...


" הכול התחיל מכך,
שבבוקר היה לי כאב ראש,
אחר כך רכילויות שונות,
אווירה חדשה מדי פעם,
ואחר כך איזה חשש מוזר,
משרבב באימה גדולה
וייאוש כהה:
בעצם למי? לשם מה?
טובים ומוכשרים יותר נספו,
ועולם, גם לעומתם נשאר אדיש.
לא יפלו השמיים, אם אחת נוספת תאבד.
בכל זאת, אני לא רוצה למות,
אני רוצה מאוד לחיות.
נוראה היא המחשבה,
שנתייצב ישר, בחמישיות,
במפקד רגיל יום יומי,
וכך בפשטות נלך למטרה הידועה.
אולם משהו מתדפק בתחתית הלב,
משהו בתחתית הלב מתרוצץ
ומסרב להחדיר למוח
מחשבה על מוות פתאומי.
משהו בפנים מעודד.
המחשבות סובבות כתועות,
אולי לא עוד הכול אבוד.
אולי לא יספיקו בכל זאת?"

עיניי משתהות על שורותיו האחרונות של השיר המסיים את האסופה ואני סוגרת את הספר בחוזקה. הציפורים השחורות סיימו את מלאכתן וישנה רגיעה, רגיעה של עצבות.
אינני בוכה. איני יכולה. הדמעות אינן מצליחות לצאת, לחמוק מבעד לארובות העיניים. במקום זאת, ליבי הוא זה שבוכה והציפורים השחורות מפלסות דרכן החוצה מתוך פי הפעור כלועו של ארי, וזועקות זעקה צרחנית וציפורית, מחרידה בקולניותה. הן מנווטות דרכן אל אדן החלון, אל החופש המיוחל מכלובן, מהשלשלאות שנכפו עליהן ללא רצונן, והצרחה עודה מותירה את דמותה, את חללה הריק בתוככי ליבי. אות קין צהבהב ומעורפל. עקבות שמותירות את חותמן בתוך ישותי. דובקות בבשרי ולא מרפות מנוכחותן המכרסמת, המעיקה, גם לאחר הסתלקותן של ציפורי הפחם השמיימה, במנוסה הנעדרת כל עדינות, בפריחתן חסרת החן.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על שירים לפני ומתוך המבול