“לא בכיתי. דמעותיי לא נשרו ונטפו על הספר אשר אני קוראת. לא שלא היה בי הרצון לכך, פשוט הדמעות התעקשו לא לזלוג. חור חלול נפער בתוך חזי וכל החושך זרם אל תוכו כזרם שוטף של מים אשר מציפים את הארץ, בעודו יונק אל קרבו את לשד עצמותיי,נוטף ומתמזג עם גופי והופך למבול ציפורים שחורות כפחם מאובק שייעודן אחד הוא: לנקר, לשרוט בתפריהן העבים והארוכים את נפשי. לייסר את מחשבתי בהוויתן החודרנית, המציצנית, החורקת, ה”