ביקורת ספרותית על יקיצה מאת ניר ברעם
ספר בסדר

---

מקסיקו. פסטיבל ספרותי כלשהוא הסתיים. בבית המלון מקפלים ומחזירים את המלון לשגרה. אבל הסופר הישראלי שהוזמן, לא יכול לשוב. המרחק מהארץ, בשילוב עם הגיל המתקדם, הילד הראשון, ומצוקתו המתמשכת של חברו הטוב משליכים אותו למסע זיכרון, ומחזירות אותו לתקופות משמעותיות בחייו. הציר של הסיפור הוא ההתחקות אחר החברות האמיצה של הסופר האנונימי וחברו הטוב יואל, בד בבד עם תיאור הקשר המורכב של הסופר עם אמו שמתה בסוף ימי התיכון שלו, כשברקע עומדת שכונת ילדותו -בית הכרם. הסיפור מזגזג בין שנות ה-80, שנות ילדותו המוקדמת, שנות ה-90, שנות התיכון, והשנים הבוגרות, תקופת המשבר.

הכתיבה של ברעם היא ניסיון, אולי סיזיפי, לכתוב על ילדות ועל בגרות, ובעיקר לנסות לעמוד על ההשקה, על המעבר ביניהם, על הנקודה שמבדילה בין התקופות, ועל מה שהילדות עושה לחיינו הבוגרים. הכתיבה נעה מתקופה לתקופה, מזמן לזמן, בצורה קצת תזזיתית מידי. ההרגשה היא של כתיבה איכותית, בשלה, אבל המעבר בין התקופות לא תמיד חלק ולא תמיד מרגיש אמין. בגרות ובשלות, לא אמורות להבליח בתודעה של ילד בכיתה ד'.

ברעם כותב על חברות ועל מוות. מוות שתמיד נוכח, תמיד אורב מעבר לפינה. לפעמים משתק, לפעמים מסעיר, ועל עובדת מוות כהתמודדות תמידית: ״כמה חודשים, אולי שנה, פני המת כל הזמן שם. ואחר כך יהיו מידי פעם יקיצות שיראה אותו ויתנער מפניו, ואחר כך יתעורר ולא יראה אותו כלל. ולבסוף יראה אותו רק לעיתים רחוקות, ולפעמים ייזכר בו בלי שכאב יפלח את חזהו, בלי נשימה כבדה, שיתוק, מועקה. ואחרי כמה שנים פתאום יראה את פניו והכאב יהלום בו כאילו רק שבוע עבר ממותו. אין כאן תנועה ברורה בכיוון אחד -התרחקו ממותו של אדם קרוב - יש עיקולים, מחלפים, סיבובי פרסה. ויש את פראות הזיכרון״.

העובדה שהגיבור סופר, מאפשרת לברעם לכתוב בשמו כמה תובנות ארס-פואטיות, זו הטובה ביותר: "בכל פעם שפורקים אל הדף את אחת התמונות ששנים תוקפות את התודעה, זיכרון, הזיה, דימיון, לא משנה, גם קצת הורגים אותה, את הפראות והיופי שלה, את הפוטנציאל שהיה בה לפני שנכתבה. אחר כך היא כבר לא תחזור להכות בתודעה באותו כוח. אולי בגלל זה את התמונות שבאמת לא מוכנים לאבד – לא כותבים. וכשלא מוכנים לאבד כלום – לא כותבים כלום".

זה הספר השני של ברעם שאני קורא. אין ספק שזה הספר האישי ביותר שהוא כתב, וגם אם הוא עצמו מכחיש, ברור שהכתיבה היא סמי-אוטוביוגרפית מאוד ברורה ומאוד נוכחת. מות אמו שלו בשנת 95, מות חברו הטוב אורי בסון ששם קץ לחייו, והסופר הגיבור האנונימי, שחוזר לשכונת ילדותו (אם תהיתם, ברעם לא עושה שום הנחות לבית הכרם הירושלמית, הסוציאליסטית, החילונית, המנומנמת. ברעם מציב מראה לשכונה, והיא לא מחמיאה בעליל). הספר הוא טוב, הכתיבה איכותית, ואני בטוח שרבים יאהבו, לי אישית הרגיש קצת נמרח, קצת לא ממוקד, ולכן גם לא מאוד סוחף.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על יקיצה