ברעם, בין חלום למציאות
בעבר ניסיתי לקרוא את ניר ברעם מספר פעמים, ולא בגלל אידיאולוגיות השמאל המשויכות לו כפובליציסט, אלא בגלל איכות כתיבתו יוצאת הדופן שיש בה סגנון ייחודי, בה כל משפט מסוגנן ורבות ממילותיו מתחברות למטפורות. בכתיבתו הוא יוצר אווירה מהפנטת וחושנית. אבל ספריו, הם מאוד מפורטים ומורכבים בשפתם, ובכך הם קשים לעיכול, מחייבים התמסרות, שלא בהכרח מצויה אצלי בקיצים שלנו, ולא פעם מצאתי את עצמי משתאה מהכתיבה אך יחד עם זאת מותש, ולעתים משועמם מהיחס הלא סביר בין תיאורי האווירה המפורטים, לבין העלילה ההולכת לאיבוד, בערפלי תל אביב הבוערת, כפי שחוותי בספרו מחזיר החלומות, אותו נטשתי מותש.
ניר ברעם הביא לביטוי במחזיר החלומות את מורשתו הפוליטית (אביו וסבו היו פוליטיקאים בכירים במפלגת העבודה), בניסיון להצביע על עוולות חברתיות ולהציע צדק חברתי עולמי כתיקון הכרחי:"…אי אפשר לצפות לצדק מכלכלת התאגידים הגלובלית וההיפר קפיטליסטית !" (מחזיר החלומות ע' 92). במחזיר החלומות ברעם תיעדף קולקטיבי על הפרטי, באופן בו הוא הפך את העיר תל אביב לגיבורת העלילה, כמייצגת קולקטיב תודעתי.
לכן התעוררה בי סקרנות, לקרוא את סיפרו החדש של ברעם, יקיצה שהוא רומן אוטוביוגרפי. האומנם באמצעותו מקיץ ברעם מחלום מתקן עולם, ומבקש להתמקד בעולמו הפרטי והממשי?
הרומן מתחיל באירוע מוזר ומטריד, בו סופר ישראלי מתעורר במלון בעיר זרה, לאחר סיומו של פסטיבל ספרותי, בבגדים מלאי בוץ ואיננו זוכר את הימים שקדמו להתעוררותו. בניסיונו לשחזר את זכרונו, הוא פוגש אנשים המגלים לו שיואל חברו הטוב מת. מקרה שגורם לסופר להרהר בילדותו ונעוריו, בחברות בין שני ילדים המתבגרים לתוך שנות השמונים, בשכונת בית הכרם בירושלים. הספר ינוע בין ההווה לעבר, בניסיון לפענח את חידת חייו של הסופר ושל יואל חברו.
יקיצה, היא התעוררות משינה, ומטפורה מרשימה להתעוררות מאשליה, או מחלום רע המתחבר לפחדים. האם היא גם סיום תקופה -קץ והתחלה חדשה, וכעת יבואו על החולם, השלמה ורוגע?
מה גורם לברעם לחזור לילדותו ונעוריו שתמיד ליוו אותו כתקופה מטרידה, על רקע מות אימו ממחלה בנעוריו, וילדות עצובה ובודדת שבה ברעם נמלט לחלומות בהקיץ, וחשב כי עולמו עומד לקרוס?
דרך הסיפור הנוכחי, ובאמצעות ראיון של גדי לבנה מהארץ, אנחנו מבינים כי ברעם התבגר. מצד אחד הוא איבד את חבר ילדותו הקרוב לו ביותר, את אורי בסון שנפטר בנסיבות טרגיות, ומצד שני הוא הפך לאיש משפחה, ואב לילד, שינויים הגורמים לו להביט על חייו בצורה שונה.
כעת ברעם עומד לשתף אותנו בקופסא השחורה של חייו, בניסיון להתמודד עם שדים, כאבים וגעגועים, באמצעות כתיבתו. האם בעקבות קריאת הספר, נקיץ יחד עם ברעם לתודעה חדשה?
ביקיצה, משתנה נקודת מבטו של ברעם, מקולקטיביות חברתית, להתמקדות בביוגרפיה אישית, הכרוכה עדיין בשאלות פוליטיות וחברתיות של תקופת נעוריו, השהייה בלבנון והאינתיפאדה הראשונה, הנוכחים ברקע הרומן, המהדהדים לתוך ההוויה העכשווית, ובכך הן הופכים לרלוונטיים, כאוטופיות שלום וצדק שקרסו. לאן תוביל היקיצה המציבה אותנו מול שברי חלומות גדולים?
לצד החלומות הגדולים, הספר הזה מחזיר אותנו לנעורים, לרגעים אישיים הצורבים בזיכרון, אהבה ראשונה, חברות מילדות הנשמרת לאורך חיינו, חסך באהבת אם, הרצון לחצות את גבולות השכונה הפרובינציאלית, ולהשתייך למשהו אחר, להיות חלק מהגלובאלי, באמצעות מוסיקה חובקת עולם.
השפה של ברעם, יפה וחושנית, "התשוקה התנחשלה באבריו, היממה אותו בעוצמתה, האופן שגופן התענג על השמש, ... נראה לו מפתה כל כך. מעולם לא היה קרוב לבנות מסעירות". (ע' 72)
בניגוד לתום הנעורים, ברעם עוסק באמת והעמדת פנים בספרות, נושא מרתק בעידן של הפייק ניוז, בה האמת חמקמקה. בניגוד לכתיבת הרשתות, הספרות אמורה להוות תחום שעדיין מבטא אמת, אך ברעם בועט בענף עליו יושבים הוא וחבריו, בתיאוריו את העמדת הפנים הקשורה בספרות ובסופרים.
"וכבר התקשה להניח על פניו את המסכה שתמיד התהדקה אליהן בקלות". (129), כך הסופר מעיד על עצמו כמי שיוצר חזות תרבותית מזויפת במפגשיו עם קוראים, ומתווכי ספרות.
ברעם הצליח להחזיר אותי לנעורי בצורה מוחשית, בשאלה המהותית אותה הוא מעלה, מהו זיכרון נעורים, והגעגוע לבית ילדותנו, האם הם אפיזודה חולפת, או מסד חיים?
ברעם אומר אמירה משמעותית על חברות, היא תישאר קבועה, כעוגן לאופן בו התפענחו ומתפענחים החיים.
הרומן לעתים מעניין מאוד בפרטיו, מכמיר בזיכרונות לאם הגוועת ממחלה, ולחברות העוברת תהפוכות, אך יש רגעים שחשתי כי אני מאבד את ברעם בעלילה שרקם, ומתאמץ לחזור אליה שנית.












![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





