ביקורת ספרותית על יקיצה מאת ניר ברעם
ספר טוב

---

שמעתי על הספר הזה רק טובות עוד לפני שהתחלתי לקרוא בו, כך שהיו לי ציפיות אולי קצת מוגזמות. ובכן אני מאוד אוהב ממוארים ואוטוביוגרפיות והספר הזה הוא מהסוג של "ללכת עם ולהרגיש בלי או להפך... כי מדובר פה בספר שהוא כביכול עלילתי, אבל בעצם הוא יותר מרוֹמז, שהוא בעצם ספר אוטוביוגרפי, אבל בלי להתחייב לכך... הגיבור איננו מזוהה בשמו והמספר ה"יודע-כל", מספר עליו בגוף שלישי והוא יודע כל מאוד מסוים - רק עליו בלבד! ומה הפלא? ברעם איננו רוצה לתת שם אחר – לעצמו, ומעדיף לקרוא לו "הוא" שעשה כך וכך וחשב כך וכך. ב"צירוף מקרים משונה" אותו "הוא" כותב ספרים למחייתו והספר מתחיל בשהותו בכנס סופרים במכסיקו... (באמת קשה נורא לנחש מיהו...) שתי הדמויות החשובות שהגיבור מתרכז ביחסיו עימהן הוא חברו הטוב שנקרא כאן "יואל" ובאופן לא כל כך מפתיע יש הקדשה לפני תחילת הספר לאורי ז"ל
הוא אורי בסון שאכן היה חברו הטוב שהתאבד... הדמות השנייה החשובה היא דמות אמו של הגיבור שחולה במחלה קשה ונפטרת תוך כדי עלילת הדברים ולא צריך להיות גאון גדול מדי מכדי להבין שאמו של ברעם אכן נפטרה בצעירותו ממחלת הסרטן... טכנית מדובר פה בקפיצות של קדימה ואחורה בפלשבקים של זיכרונות מזמן הילדות, כשיואל והגיבור היו חברים טובים שחלקו ביניהם דמיונות, אך גם קיבלו ונתנו מכות, ב"מלחמות" עם חבורות אחרות של ילדים בשכונה הירושלמית, עם כל מיני תככים שרבים מאיתנו שגדלו בשכונות ילדות כאלה בעיר, מכירים היטב. מצד שני, לא בטוח שענייני התככים והמכות בין הילדים מעניינים היום קורא מבוגר, אם כי ברור שהם נותנים "צבע אמיתי" למסופר בהם. ובכלל ברעם מתאר מאוד יפה את ההווי הירושלמי ובפרט את שכונת בית הכרם הפרובינציאלית של שנות השמונים שבה אכן גדל.
ברעם איננו עושה אידיאליזציה מיחסי הגיבור עם אמו ועם שאר בני משפחתו ואף יותר מכך עם חברו הטוב. הוא מספר על תקופות של נתק ביניהם ועל התרחקות ואפילו קנאה (שלא לומר יותר מזה) עד כדי כך, שממש לא ברור מדוע בכלל חזרו לקשר קרוב בארץ ובחו"ל בהיותם מבוגרים יותר, כשכבר היו לשניהם בנות זוג... הספר איננו מספר על מה שקורה בצורה ליניארית, הוא די "מערבב" את התקופות ו"פתאום" אנחנו מגלים שהשניים חיו תקופה מסוימת בלונדון או טיילו ביחד טיול משמעותי עבורם באירלנד.
כשקראתי את הספר הייתה לי הרגשה של "מציצנות" מסוימת (ביחוד כשאני יודע היטב שהוא בא ממשפחה "ידוענית" שעסקה בפוליטיקה וגם אביו וגם סבו היו חברי כנסת...) כשהמחבר מכניס אותי כקורא לעולמו המאוד אישי. מצד שני חשבתי על כך שדווקא בגלל היסוד האוטוביוגרפי הכל-כך ברור שיש כאן, אולי נמנע המחבר לחשוף את הדברים עד הסוף והוא "מגלה טפח ומכסה טפחיים"...
כללית הספר כתוב בצורה קריאה ובהירה ולמרות שפה ושם יש "חפירות" מסוימות, די אהבתי אותו
אולי בלי הסופרלטיבים של כמה ביקורות שקראתי עליו. אבל הוא בהחלט ראוי לקריאה.

» ביקורות נוספות של סדן
» ביקורות נוספות על יקיצה