• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זכרון ארוך

זכרון ארוך

מאת פרד ד'אגיאר

הביקורת של אדמה

תמונה של אדמה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
זכרון ארוך

זכרון ארוך

מאת פרד ד'אגיאר

הביקורת של אדמה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אדמה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1997
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על זכרון ארוך
הבאה
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“ספר רב קולי, בסדרת פרוזה אחרת (זו העטופה בקרטון חום) של עם עובד. סדרה זו מציגה נובלות מרתקות לעתים ק”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

הסיפור מספר על בן לעבד שרוצה לצאת לחופשי, הוא מחליט לברוח לצפון החופשי. אבא שלו מפחד מאוד על גורלו אם ייתפס (מות ודאי). לכן הוא מחליט להסגיר אותו במטרה להקל בעונשו. הבן נתפס ומשלם על כך בעונש מזעזע ואת ההמשך תצטרכו לקרוא בעצמכם...

יש שני גיבורים "רעים" בסיפור הזה:

המעניש – עבד בעצמו, שאימץ את רעיונות העבדות בצורה מלאה. הוא מעניש את העבד כאילו היה גזען לבן סטראוטיפי מדרום מיסיסיפי. הנקודה המעניינת שהוא באמת מאמין בצדקת דרכו.
האבא - שאיבד את זכות הבחירה שלו ולא יודע מהו חופש. עולמו הוא צייתנות וכניעה בכל מחיר. הוא באמת דואג לבנו. הוא מסגיר אותו כי הוא מאמין בצדקת דרכו.

למרות ששני המניעים של האנשים שונים עדיין הם מגיעים לאותה תוצאה – עבד = צייתנות

על מה הנובלה בעיני?

הקורבנות של הקורבנות – בסיפור הזה יש שלוש קורבנות. העבד הנמלט שקל מאוד להזדהות אתו .אני חושב שהמספר מגלה אמפתיה גם "לגורמי העוול" האבא והמעניש.

בשנת 2011 גילו שתי חוקרות מאוניברסיטת 'טרנטו' שבצפון איטליה ממצא חשוב מאוד על הפסיכולוגיה האנושית. השתיים ערכו ניסוי פסיכולוגי שבו השתתפו תינוקות בגילאי שנה עד שנה וחצי. הן הציגו לפעוטות דמויות מצוירות של חיות: חלקן היו בעלות נטייה להוגנות ואחרות הפגינו חוסר צדק. החוקרות רצו לבחון האם לילדים תהיה העדפה לאחד הסוגים, ואכן, הן גילו כי כבר מגיל שנה בני האדם מגלים חיבה לצדק.
https://www.eol.co.il/articles/587

תחושת הצדק היא כנראה מולדת, אנחנו שונאים עוול מלידה, זה מקומם אותנו בכל פעם שנתקלים בו. למרות זאת במהלך החיים אנחנו מפתחים עמידות בפני עוול, ומצליחים לזהות אותו רק אם הוא נגרם לנו, כמובן שאז אנחנו מתקוממים על "חוסר צדק משווע".

איך בני אדם חיים עם כך שהעבדות היא בסדר?

אדוניהם החליטו להפיל את האחריות על אלוהים. זה לא אנחנו זה בורא עולם. מכאן הם יצרו תנ"ך "משופר" שנקרא "Slave Bible" מה יש בו? מה שחשוב הוא מה שאין בו:
הוציאו ממנו את כל נבואות הגאולה, כולל את סיפור יציאת מצרים, הוסרו ממנו כל סממן של 'עבדות לחירות' וכל תקווה משחררת.

https://www1.cbn.com/cbnnews/us/2018/february/freedom-in-christ-how-this-bible-was-used-to-manipulate
https://archive.org/details/selectpartsholy00unkngoog/page/n309

לאחר שטיפת מוח של דורי דורות 'תסמונת סטוקהולם' הפכה לאזוטרית ביחס לחוסר האמונה של העבדים בעצמם, כבני אדם שנבראו בצלם אלוהים.

זהו סיפור מופת על היחס לטוב ולרע בהקשר ההיסטורי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירית
מירית
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של מוריה
מוריה
תמונה של Rasta
Rasta
תמונה של דז'נייב האב
דז'נייב האב
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
26קוראים|גיל ממוצע58|62%נשים

על המבקר

תמונה של אדמה

אדמה

חבר מזה 8 שנים
33 ביקורות•1 נבחרות•838 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סד´ פסיכה - מודן
תמונה של אדמה
אדמה
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות33
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל838
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת24ספרות מקורית5סד´ פסיכה - מודן1

דיון על הביקורת

22 תגובות
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

מסכים איתך בענייני משפטנים,

צריך להקטין את החיכוך איתם למינימום.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

רק לא משפטנים. אם יש מי שהורס עניינים פשוטים יחסית אלה בעיקר עוכרי דין, הלא-טעות

במקור.
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה רץ,

השאלה היא מי אנחנו רוצים שימשול, פולטיקאים שאנחנו מכירים וניתן להחליף אותם פעם בארבע שנים. או משפטנים לא מוכרים לנו שלא ניתן להחליף?
רץ
רץ•לפני 7 שנים

מאוד מעניין האופן שבו אנחנו בעצם מעצבים את התודעה האנושית למהו בכלל צדק, או צודק, או חופש.

כשאני מתייחס לביקרות שלך, אני לא יכול להימנע מלחשוב על מקרב הענק שמתקיים היום בין מערכת המשפט לשרה שקד. המערכה האחרונה שלה, היא ניסיונה לרמוס את דינה זילבר המשנה ליועץ המשפטי. והמעניין שרבים מהאזרחים חושבים ששקד היא המייצגת את הצדק.
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה חני, לצערי צדק הוא רק כוכב במערכת השמש שלנו.

ככל שמתבגרים מבינים שהחיים לא הוגנים ואין אפשרות לתקן את כל העוולות בעולם. צריך מזל להיוולד בצד הנכון של החיים.
חני
חני •לפני 7 שנים

סקרת נפלא. והנושא מרתק.

"צדק צדק תרדוף" אומר הפתגם. באופן אישי תמיד מזכירים לי את המשפט. איך שהוא השאיפה להרמוניה וצדק בעוכרי. קשה לחשוב על צדק לכל כשמדובר בבן שלך.
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה עמיחי

אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

מחשבות, "יצר האדם רע מנעוריו"

מדובר על גיל הנעורים, אני אמרתי שחוש הצדק קיים מלידה ובהמשך הוא מתקלקל.
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

לי, תודה

אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

סקאוט, זאת שאלה שגם היהדות שואלת,

למה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אין לאף אחד תשובה.
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה כרמליטה על ההמלצה, אני אוסיף גם אותו לרשימה.

אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה yaelhar, את צודקת זאת 'תסמונת הילד המוכה שהופך לאב מכה'

אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

תודה מחשבות

yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

סקאוט - חיבה לצדק היא אכן מולדת

אבל מרגע שאדם נולד מופעלים עליו כוחות נוספים חינוך, סביבה וכו'. ובנוסף שימי לב שיש התייחסות שונה לצדק שלי ולצדק של הזולת.
עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
מסכים לגמרי. ספר טוב מאד ומומלץ. נהניתי גם מה"גימיק" הראשומוני של כתיבה מזוויות שונות.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

סקאוט, אני דווקא. עדיף לחשוב שיצר האדם רע מנעוריו. יש לזה אינסוף דוגמאות בחיים עצמם.

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

אדמה תודה על סקירה מקסימה זו

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

מרתק מאוד! אני חושבת שאקרא את הספר. אם תכונת הצדק היא תכונה מולדת,כביכול, אז מדוע יש אנשים

שבוחרים בעשיית עוול וחוסר צדק ופושעים?
מורי
מורי•לפני 7 שנים

עבד אמריקני של פרדריק דאגלס הוא באמת ספר טוב.

כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

תודה אדמה.

העלית זווית ראיה ייחודית ומעניינת מאד בנוגע לספר הנפלא הזה. בנושא העבדות מאד ממליצה גם על "עבד אמריקני" / פרידריק דאגלס. קורות חייו האמיתיים של עבד נמלט שהפך לפעיל בתנועה לביטול העבדות.
yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

מעניין מאד.

אכן, יש אנשים שמזדהים עם נושא הגורם עוול לעצמם וזולתם. למשל - נשים הן אלה העורכות מילה בבנותיהן אחרי שהן עצמן עברו את הזוועה הזאת. ועוד - לילדים שעברו התעללות יש סיכוי גבוה יותר להפוך להורים מתעללים בעצמם. הפסיכולוגייה האנושית לא תמיד חיה בשלום עם ההיגיון.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

יופי של סקירה ליופי של ספר.

22 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אדמה

אורחים

אורחים

איילת גונדר-גושן

אני רוצה להתוודות – אני אוהב מאוד את הכתיבה של איילת גונדר-גושן. יש משהו באוזן הפנימית שלה, ביכולת שלה לשמוע את המוזיקה של השפה, שמעטים מצליחים לשחזר. כל משפט בספר נבנה בקפדנות של מי שמקשיבה למנגינה הזאת בעיניים עצומות. היא יודעת לעצור רגע לפני הדרמה, להניח שתיקה שתדבר במקומה. התוצאה היא פרוזה שנראית פשוטה – אבל היא מהסוג שמחזיק את הקורא בגרון, בלי לצעוק.

הדמויות ב“אורחים” נושמות. נעמי, האם הצעירה, מותשת ומוארת בו־זמנית, איננה גיבורה אלא מראה אנושית – עדינה, מבוהלת, נעה בין חמלה לאשמה. גם הדמויות המשניות כתובות היטב, וכל אחת מהן נדמית כרגע קטנטן של אמת. ובכל זאת, מעל כל היופי הזה מרחפת תחושת החמצה – לא של כישלון ספרותי אלא של ריבוי: דמויות רבות, כולן טעונות פוטנציאל, נוגעות בלב ואז נעלמות. לפעמים נדמה שהספר הזה מחזיק בתוכו שלושה רומנים שונים שלא נכתבו עד הסוף – כל אחד מהם היה יכול להתפרץ בכיוון אחר.

התחושה הזו מתחדדת משום שגונדר-גושן חוזרת כאן לאותן שאלות מוסריות והאשמה שמלוות אותה מראשית דרכה:

האם אנחנו רשאים לתת לחלש לשלם על מעשינו?

"האדם הלבן" כמנצל, גם כשהוא בטוח שהוא מהטובים.

והאם אפשר בכלל לחיות עם השקר שנועד “להגן” – על עצמנו, על ילד, על מדינה?

במובן הזה, “אורחים” הוא זיקוק של כתיבתה הקודמת – מעין תמצית מרוכזת של כל הספקות, האשמות והרחמים העצמיים שהצטברו בספריה הקודמים. אין כאן חידוש מוסרי מהפכני, אבל יש העמקה – לא עוד ניסוי חברתי, אלא צלילה פנימה אל הפחד הקטן, הביתי, המוכר כל כך.

גם אם הקורא יוצא בתחושת החמצה – זו החמצה יפהפייה. “אורחים” הוא רומן קצר, חד, אנושי ומכאיב, שמתקיים במקום שבו אימהוּת נוגעת באימה, ואהבה נוגעת בפחד ממה שהאהבה עצמה עלולה לעולל. זה אולי לא “רומן גדול” במובן הקלאסי, אבל זו כתיבה גדולה – כתיבה שממשיכה להדהד הרבה אחרי שסוגרים את הדף האחרון, כמו ריח קפה שמסרב להתפוגג מהמטבח.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•אדמה
מפלגת בג״ץ

מפלגת בג״ץ

שמחה רוטמן

כבר עשרות שנים שהחברה הישראלית לא מנהלת מאבק אידאולוגי קלאסי. שלוש מערכות הבחירות האחרונות מוכיחות שגם הימין וגם השמאל/מרכז לא מתווכחים על גבולות / פלסטינאים / כיבוש / צדק / ארץ ישראל וכו'. סוגיות אלה נעטפו בשקיות ואקום ונקברו עמוק בבוידעם. מה שמעניין את הציבור ברובו הוא "כן ביבי / לא ביבי." למעט המאבק הנ"ל ישנו מאבק פוליטי שני לו, שבמרכזו נמצאת מערכת המשפט הישראלית. הקרב על אופייה וסמכותה של מערכת המשפט. מאבק זה יצר אירוניה משעשעת, הימין והשמאל החליפו צדדים. השמאל בעד "כיבוש" משפטי של כל תחומי חיינו. הימין מצד שני מתנגד לכל "כיבוש" משפטי ומתעקש על גבולות חד משמעיים.

הביטוי "יש שופטים בירושלים" משמעותו שהרשות המבצעת והמחוקקת מקבלות את פסיקתו של בית המשפט העליון. האמרה הזו מיוחסת למנחם בגין ז"ל. למען הדיוק הביטוי שבגין אמר הוא "יש שופטים בישראל." כך או כך פעם בית המשפט העליון היה מרכז הקונצנזוס ונהנה מאחוזי אמון גבוהים, היום הוא מקור המחלוקת. אז מה קרה למעמד בית המשפט? הפתרון הקל שבו משתמשים לתרץ את העדר האמון 'רק בגלל שהפוליטיקאים מסיתים כנגד בית המשפט.' אני לא מקבל את הטענה הזו, האמת כמו תמיד מורכבת יותר.

הספר מנסה להסביר מדוע בית המשפט העליון איבד את אמון הציבור. התשובה לשאלה היא כמו שמו של הספר. המחבר סוקר איך במשך תקופה ארוכה, מאז המהפך של שנת 1977 סמכויות נדדו אט אט מהממשלה והכנסת למערכת המשפטית. בית המשפט העליון הפך להיות שחקן פוליטי ככל הפוליטיקאים והחליט בנושאים שפעם הוא לא נכנס אליהם. או בשפה אחרת אמור לי מה דעתך על אקטיביזם שיפוטי ואומר לך מאיזה צד אתה בקשת הפוליטית. בניתוח של שישה אירועים מכוננים בתולדות המשפט המחבר מנסה לשכנע אותך שבג"ץ במתכונתו הנוכחית הוא רע. האם הוא הצליח? בחלק מהמקרים כן ובחלק לא.

בשיעורי האזרחות למדנו על עיקרון הפרדת הרשויות של מונטסקייה. מטרתו היא ליצור איזונים ובלמים בין שלושת הרשויות, ע"מ למנוע עריצות של אחת מהן. האיזונים נדרשים מתוך תפיסתו של הלורד אקטון "כוח נטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."
בישראל יש לנו מצב שאין חוקה ואין גבולות גזרה ברורים בין הרשויות. למצב הזה נכנס בית משפט אקטיביסט, לכן יש הרבה מאבקים והם כנראה לא יסתיימו בקרוב.

אם כך, מי נכון שיחליט, פוליטקאים "מושחתים" או משפטנים "נאורים"?

הטיעון הקבוע של בעד בית המשפט, הוא הגנה על מיעוטים מעריצות הרוב לדוגמא טענת 'הגי'נגים'. מה יקרה אם הכנסת תוציא מחוץ לחוק את הג'ינג'ים?
על פניו זה טיעון מנצח, אבל הטיעון הזה הוא חרב פיפיות. אפשר להפנות את השאלה לבית המשפט, מה יקרה אם בית המשפט יוציא את הג'ינג'ים מחוץ לחוק?

ע"מ לענות על השאלה הזו נצטרך לבחון אילו אמצעים יש לנו למנוע את המצב הזה?
את הפוליטיקאים ניתן לבחור ע"פ עמדותיהם הגלויות לנו. כמו כן ניתן גם "לפטר" אותם פעם בארבע שנים. אלו אמצעים יש לנו למנוע את עריצותו של בית המשפט? התשובה היא שאין לנו. לכן בין האופציות הקיימות אני מעדיף את גישתו אברהם לינקולן.

"שלטון העם, על ידי העם, למען העם."

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
הבטחה עם שחר

הבטחה עם שחר

רומן גארי (אמיל אז'אר)

על מה הסיפור?

סיכום אוטוביוגרפי של הסופר. במרכז הסיפור נמצאת אימו כמו שמש גדולה שמאירה את האדמה ומחממת אותה מצד אחד, מצד שני יכולה בקלות לגרום לכוויות ושרפות.

על רומן גארי הילד הונחו משקולות כבדות מנשוא של צפיות האם. מגיל צעיר מאוד אימו הפצירה בו ובסביבת חייו שהוא נועד לגדולות. כך הוא גדל ,כמובן שבחייו הוא עשה הכל על מנת לעמוד בציפיותיה. לפעמים הצליח ולפעמים כשל, אך השתדל בכל מאודו להיות הילד שאמא שלו רצתה.

כל מי שהורה יודע שהילד שלנו הוא הבבואה שלנו, אנחנו אוהבים אותו בגלל שאנחנו אוהבים את עצמנו. לא פעם אנחנו מצפים ממנו להגשים את כל כישלונותינו. כמו כל הורה אתה אף פעם לא יודע את הגבול בין דחיפה מועילה לדחיפה מזיקה, לכן הורה טוב תמיד נשאר עם רגשות אשם.

הרב שלמה קרליבך אמר פעם "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו." רומן גארי קיבל זאת במינון גבוהה. למרות זאת, זה נראה שהוא די עמד בציפיות אימו. או לפחות כך רצה להאמין.

ומה נאמר על כתיבתו של רומן גארי. סופר טוב מצליח לעניין אותך בחייו, סופר מעולה גורם לך להתגעגע אליו. התחושה בקריאה שאתם הולכים לבקר חבר ותיק ואהוב שמזמן לא נפגשתם. כשאתם נפגשים הוא מצחיק אותך, מעציב אותך ובאופן כללי אתה נהנה להיות אוזן קשבת לחיים שלו.

זהו רומן גארי, בכל פעם שאני קורא את ספריו, חיוך ממלא את פניי ואז אני עולה על רכבת הרים של רגשות שנעות מצחוק לעצב. הוא אמן החמלה, אין אף סופר שאני מכיר שיודע לפרק את המושג חמלה למרכיבים קטנים כל כך.

ממליץ בחום על הספר, אך בהסתייגות קטנה יש לקרוא לפני הספר הזה, לפחות את הספרים הבאים שלו:

"כל החיים לפניו"
"חרדתו של המלך סלומון"
"עפיפונים"

אחרת הספר יוחמץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
שואה שלנו

שואה שלנו

אמיר גוטפרוינד

לא פעם יצא לי לקורא ספר בגיל צעיר ולהתפעל ממנו מאוד. לאחר כמה שנים וכמה שיערות לבנות אתה חוזר אל הספר ולא מבין ממה התפעלת.

את הספר הזה קראתי לפני עשור בערך והייתי מוקסם. לפני חודש חזרתי אליו וקראתי אותו שוב והייתי מוקסם.

אז על מה הסיפור?

ילדים של ניצולי שואה בקרית חיים הגדלים בסביבה של ניצולים. הילדים חיים בתחושה תמידית שמסתירים מהם סוד גדול והם מנסים לפענח מהי אותה שואה שמחוץ לטקסי בית הספר. המשפחה המורחבת כמעט ולא קיימת בגלל השואה ולכן הם מפעילים את 'חוק הדחיסה' - מאמצים קרובים רחוקים ומעלים אותם בדרגה המשפחתית וקוראים להם סבא.

עם הילדים האלה כמו לכל הדור ההוא לא דיברו על השואה במטרה להגן עליהם מפני הזוועות. כשהמבוגרים רצו לדבר עליה, הם דיברו בעיקר ברמזים וקודים שהילדים לא הצליחו לפענח.

הילדים מנסים לשאוב מידע אך לא מצליחים ובייאושם הם רוקמים תוכניות לקבלת מידע על השואה. הם מזהים חולייה חלשה ומכינים לו מלכודת היפוכונדרית, כדורי "פורמציל" תמורת מידע. בעקבות העסקה הם נחשפים לעולם השואה בשמות, דמויות ומעשים. בעיקר הם מגלים שהיו כל מני אנשים רעים וטובים במהלך השואה, גם גרמנים וגם יהודים.

'ספרי שואה' ממלאים את ארון הספרים היהודי רדוף האסונות. אם ככה מה מיוחד בספר הזה?

לספר הזה יש שתי חוזקות בעיני.

האחת – היא הורדת דרגת הניצולים מקדושים לדרגת אנוש. גוטפרוינד מתייחס לניצולים כאנשים אינדיבידואליים עם חוזקות וחולשות. הוא מסרב בתוקף לתת להם מעמד של קדושה, יש בניהם טובים ויש רעים. יחד עם זאת ניכר שהוא אוהב את גיבוריו בכל ליבו.

השנייה – הומר המשמש כסם מאלחש להגנת הקורא (וכנראה גם על הסופר) מאימת הזוועות של השואה. הספר כתוב בצורה קולחת ומצחיקה ועצובה מעט.

ממליץ בחום

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
לעולם אל תיתן לי ללכת

לעולם אל תיתן לי ללכת

קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ

אזהרת ספויילר. אני חושף פה קטע מהספר שלפי דעתי לא יפגע בהנאת הקריאה כי זה לא ספר מתח אך בכל זאת אני מעדכן.

אומרים שלכל סופר יש סיפור אחד בלבד ובכל פעם הוא משנה את התפאורה ואת השחקנים ומספר את אותו סיפור בצורה שונה.

אני לא קראתי את כל ספריו של אישיגורו. אבל את ממה שקראתי אפשר לראות שהסיפורים שלו מכילים את המרכיבים הבאים:

ייעוד – לגיבור יש ייעוד שהוא רואה בהגשמתו את תכלית חייו.
קונפליקט – בין הייעוד לבחירה חופשית.
תחושת החמצה – הבחירה של הגיבור בייעודו ולא בחיים עצמם. אישיגורו בגאוניותו מעביר לנו הקוראים את תחושת החמצה ולא לגיבור כך שאנחנו מסיימים לקרוא את הספר בקונפליקט בנושא אושרו של הגיבור.

הסיפורים כתובים בפרספקטיבה, הגיבור התמים מסכם תקופה בחייו.


אז על מה הסיפור?

בניגוד לשם הספר הלא מוצלח והעטיפה הגרועה, זה אינו ספר רומנטי.

קת גדלה 'בבית ספר' מיוחד שנבנה עבור ילדים שכל תכליתם הוא להיות תורמי אברים כשיהיו גדולים. הילדים מחונכים מגיל צעיר מאוד על ערך התרומה שלהם. בניגוד לאיך שזה נשמע הילדים לא חיים באימה וגם כך הקורא, אני לא חשתי אימה או צמרמורת בזמן הקריאה, כי הסיפור לא מתעסק בדרמה של התרומה, אלא בבחירות של הילדים ולכן הוא הופך להיות נפלא.

אחראי שקראתי את שארית היום המופתי פחדתי שאתאכזב מהספר הזה. אכן תחילתו של הספר הוא חלקו החלש, התחושה היא שהסיפור הוא על התבגרות טיפוסית של נערים בתיכון. שקלתי לנטוש אך בכל זאת נתתי צ'אנס נוסף. בחלקו השני של הספר נוצרת חברות משולשת של קת, טומי ורות ומכאן מתחיל סיפור אנושי קטן של חברות, בחירות והחמצות.

אישיגורו משתמש במחט דקה מאוד, הוא דוקר את ליבך בכל פעם קצת וגורם לך לדמם מעט אך לא למות, סיפור עצוב ויפיפייה הכתוב באיפוק רגשי וכישרון ענק, פשוט נהדר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד שני התבשיל הוא רק בסדר.

אז על מה הסיפור?

הסיפור הזה מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון – מספר על ילדות בבית בורגני באחוזה באנגלייה, לסיפור שלוש דמויות חשובות.

בראיוני – אחות קטנה, מוכשרת, כוחנית ומניפולטיבית.

ססיליה – האחות הגדולה והאחראית שמתאהבת ברובי.

רובי – בנה של אחת מעוזרת הבית שמאוהב ססיליה.

אירוע מכונן גורם לכך שאהבה בין רובי ססיליה לא ממומשת.

החלק השני – מתאר את קורות חייו של רובי כחייל בזמן מלחמת העולם השנייה וכולל את התבגרותה של בראיוני כאחות בבית חולים בזמן המלחמה.

החלק השלישי – מתאר את סוף שנות ה 90 כאשר בראוני כבר אישה זקנה וחלונית המבצעת חשבון נפש.
אני לא אפרט יותר כי זה יפגע בהנאת הקריאה.

על מה הסיפור בעיני?

באחד מימי השואה שמעתי ניצולת שואה שסיפרה את מה שעברו היא ואחיה הקטן. אני לא זוכר טוב את כל הסיפור אני רק זוכר את המסר מהקטע האחרון. כשהיא ואחיה הגיעו ברכבת למחנות המוות היא נזפה בו על כך שהוא שלומיאל כי הוא איבד את הנעל שלו (אם אני לא טועה). היא לא ראתה אותו מאז שהיא נזפה בו, הוא נרצח ע"י הנאצים. בעקבות זאת עד היום היא מייסרת את עצמה שהפרידה שלה ממנו היא בנזיפה. כשהסתיימה המלחמה והיא ניצלה, היא נשבעה שבכל פעם שהיא תדבר לאהוביה, היא תעשה זאת כאילו זו הפעם האחרונה שהם יפגשו.

מה לסיפור הזה ולספר?

בניגוד לכותרת של הספר, הסיפור הוא לא על 'כפרה'. הסיפור הוא על חרטה עמוקה ללא יכולת כפרה. החרטות הכי כואבות הן החרטות שקשורות לאהובנו. אם יש לנו נושא שצריך לתקן או לפחות לא לשאת תחושת חרטה לנצח, רצוי לתקן כל עוד יש לנו זמן לעשות זאת. אחרת זה פצע פתוח שלא ניתן לאחות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
עמודי תבל

עמודי תבל

קן פולט

"דמויות שטוחות כמו פלקט/ רדיד אלומיניום/ בצק עלים וכו' " הן בדרך כלל ביקורת נפוצה על איכות ספר. העידן שאנחנו חיים בו מבקש דמיות רב ממדיות, שיש בהן טוב אבל גם רע. אפשר לאהוב אותן וגם להירתע מהן במהלך הקריאה. אם נסכם את הרצון של הקוראים והמבקרים "אנחנו רוצים דמויות עם חולשות אנושיות לא מלאכים."

אכן היום הדמויות בספרות הפכו להיות מורכבות (לפעמים מידי). הסופר/ת משקיע לא מעט אנרגיה בבניית דמות שתהיה תלת ממדית, בכדי שנוכל להזדהות איתה או לפחות לא להישאר אדישים אליה. אך לפעמים יש תחושה שסופר/ת מעריכם שהדמות היא הסיפור עצמו ולכן העלילה היא רזה עד אנורקסיה. אין בזה רע, רק יש מעט סופרים שיודעים לעשות זאת בצורה מופתית (שארית היום).

יש סופרים שהתברכו בבניית דמויות מעולות ויש סופרים שהתברכו בכתיבת עלילה מעולה. קן פולט שייך לסוג השני.

הספר הזה מספר על בניית קתדרלה במאה ה 12 באנגליה. על פניו זה נשמע סיפור משמים. אך קן פולט פשוט יודע לספר סיפור.

הספר הזה מחזיק אותך כבר מהפרק הראשון ולא נותן לך מנוחה עד שנגמרים 640 העמודים.

לפעמים כל מה שאני רוצה מספר הוא שיגרום לי הנאה. בלי אמירות פילוסופיות שמהדהדות אחרי קריאת הספר. הנאה פשוטה כזו, כמו ילד שמתענג על הגלידה שקיבל. עמודי תבל הוא ספר כזה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

אילן שיינפלד

שבוע הספר הביא איתו את בשורת ספרי "נשות ה-". לא שאני פמיניסט גדול, אבל בכל זאת מה הרעיון שאשה לא עומדת בפני עצמה?!

במהלך השבוע הייתי בחנות ספרים גדולה, אני נע מדוכן לדוכן וקופצים עליי מוכרנים שמציעים לי מבצע 4 ב 100 את הספרים הבאים: "אשתו של בעל הבאר", "בתו של מחמם המים" ,"נכדתו של מותח הקפיצים" ו"נינתו של הקופץ לגובה". אני כמובן סירבתי בנימוס, מי יודע אולי פספסתי ספר טוב, אך בכל זאת החלטתי לוותר. הספרים הללו הזכירו לי שבשנות ה-80 ותחילת ה-90, ע"מ לשווק סרט להצלחה היו מצרפים את המילה 'קטלני'. לכן כל דבר הפך לקטלני עד גיחוך. היום כל סרט שיש בו את המילה קטלני אני מוותר מראש.

כשאני נמלט מדוכן "נשות ה-" אני רואה בפינת אחד הדוכנים את הספר הזה. "מעשה בטבעת". השם לא מזמין כל כך, מעשיות מקושרות לנעורים וללקחים שהקורא נדרש ללמוד. אך קריאה של התקציר סקרנה אותי והחלטתי לקנות את הספר הזה. בדיעבד אני מודה שזאת הייתה החלטה טובה מאוד, הספר מטלטל את הנפש באופן חזק וכואב.

שלושה דורות של משפחות יהודיות קושרות את גורלן בעקבות טבעת אחת עם יכולות ריפוי של "מחלת הנפילה". אך הטבעת היא רק חוט מקשר בין הדורות. הסיפור בעיקרו על תקופה אפלה מוסרית שבו יהודים מארגנטינה הציעו להורי נערות ממזרח אירופה, חיים נפלאים מעבר לים ואפילו חלקם "התחתנו" עם הנערות, כל זאת במטרה להביא אותן כזונות (בעל כורחן) לארגנטינה.

הנערות האומללות האלה עוברות מעשים איומים ע"מ להביא אותן לצייתנות כזונות שמפרנסות את סרסוריהן. חלקן נמכרות בשווקים כאליו היו חיות משק.

במרחק אוקיינוס ממשפחתם אין מי שיושיען, הקהילה היהודית שבה הן חיות מוקיעות אותן כפרוצות, בייאוש טוטאלי כולן בסופו של דבר נשברות והופכות לזונות שסרסוריהן יעדו אותן.

הסיפור כתוב מצוין, בשפה גבוהה מעט 'עגנונית' הדבר מוסיף לניגוד של השפל המוסרי.

אם כך למה הספר לא זוכה בחמשה כוכבים?

הסופר משתמש במצרכים הטובים ביותר להכנת סיפור: מין, מוות, אלימות ומאגיה (עוד משלנו). אך מכאן חסרונו, הסופר לא מתמקד בסיפור אישי אחד. יש יותר מידי מצרכים עם טעם דומיננטי. סיפור הטבעת הוא מיותר, התחושה היא שניתן לוותר על הטבעת והמאגיה, בעיני לא תורמים לסיפור ולפעמים התחושה שהם שזורים בצורה מלאכותית מידי.

סיכום: הספר הזה הוא קשה. אך מי שליבו אינו רך מידי ימצא בו הצצה לפרק עצוב, אכזרי ומדכא בהיסטוריה היהודית. סיפור 'פילגש בגבעה' המודרני.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
ולא נותר אף אחד [מהדורת 2018]

ולא נותר אף אחד [מהדורת 2018]

אגאטה כריסטי

מיהו הרוצח?

ברוב ספרי/סרטי המתח העלילה מתנהלת תחת השאלה הזו. הרעיון של עלילה הזו, היא להפוך אותנו מפסיביים לאקטיביים, כאילו הסופר פנה אלינו ואמר לנו "כך תג, ברכותיי הצטרפת לצוות החקירה, אני סומך עליך שתעזור בפיענוח."

היום סוג העלילות הללו די מיצו את עצמם, כי ברוב הפעמים קל לזהות מי הרוצח כבר בהתחלה. אנחנו מנחשים מראש, כאליו היינו בתחרות הימורים "הרוצח הוא הבלש, זה ברור כי..." בכל זאת כמה כבר אפשר להפתיע אותנו. התחושה היא שנגמרו לקוסם השפנים בכובע.

אם כך מה מיוחד בספר הזה?

הסופרת בחוכמה רבה מנטרלת שתי קלישאות שגורמות לספר הזה לעלות לרמה של מופת.

האחת – היא מוותרת על הטעיה של חשוד מרכזי – לא מעט עלילות בונות לנו רמזים שאנחנו אוספים באיטיות ואז מגיעים למסקנה שהרוצח הוא... ואז הסופר מודיע לנו שבניגוד למה שחשבנו הוא לא הרוצח, אלא הבחורה או השוטר... ע"מ להצדיק את הבחירה ההזויה של הרוצח, הסופר מסביר רטרואקטיבית את הרמזים "שפספסנו" מה שבדרך כלל מסתיים בתהייה "זה לא הגיוני".

השנייה – היא מוותרת על הסוואה ריגשית - למרות שיש בסיפור רציחות הסופרת לא משתמשת באימה או חרדה ע"מ להטעות אותך בפיענוח הרצח. לא מעט עלילות גרומות לנו להיקשר לדמויות בסכנה ואז אנחנו מפחדים עליהם ונכנסים לחרדה כאשר "נשמע רעש במדרגות המרתף...". הסופרת מרכזת 10 דמויות שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר. ע"מ לוודא שאנחנו לא נקשרים רגשית, כבר בהתחלה היא מודיעה לנו שלכל אחד יש שק שרצים ואין פה צדיקים.

אני מעריך מאוד סופרים שמאתגרים אותי שכלית. הסופרת מספיק בטוחה בעצמה לא להשתמש במניפולציות זולות. היא לא מוכנה שהפתרון יתגנב בהיסח הדעת. היא דורשת מאיתנו להיות ערניים ושכלתניים. התעלומה מבחינתה היא משוואה מתמטית בעשרה נעלמים. התפקיד שלנו הוא לפתור את המשוואה.

לצערי לא הצלחתי לפתור את המשוואה. כשהסופרת גילתה לי את הפתרון, לא יכולתי רק להשתאות ולמחוא כפיים, "בראבו!"

נ.ב

הספר נכתב בשנת 1939 יצא לאור בשם "עשרה כושים קטנים." מסיבות של תקינות פוליטית, שונה השם ל "ולא נותר אף אחד".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה

ביקורות נוספות על "זכרון ארוך"

זכרון ארוך

זכרון ארוך

פרד ד'אגיאר

ספר רב קולי, בסדרת פרוזה אחרת (זו העטופה בקרטון חום) של עם עובד. סדרה זו מציגה נובלות מרתקות לעתים קרובות וזו אינה נופלת מהן.
פרד, עבד מבוגר בוירג'יניה של תחילת המאה התשע-עשרה, זוכה לכבוד רב מאת מעבידו. פרד הוא עבד היודע את מקומו ומתברר שגם לעבד יש מקום, בעיקר לעבד חרוץ, קשוב ויזמתי.
למרות הכל, יום אחד מת "בנו" ממאתיים מלקות. זה לא באמת בנו, אבל גדל כבנו היחיד, לו 12 אחיות גדולות ממנו ונכדים ונינים רבים לאביו. אבל בנו אהוב מכולם, ילד סקרן, רחב אופקים ואחד שדווקא לא יודע את מקומו.
קרה המקרה ואמו, אם הבן, גססה ומתה, והבן שלא ידע מקומו החליט לברוח. בריחה של עבד היא מעשה קשה מעבר לבריחה. זה מכניס רעיונות לראש שאר העבדים, שגדלו כעבדים כל חייהם כמו אבותיהם, אינם יודעים חירות מהי וסתם מפנטזים לעיתים על חופש. האב, שאהבתו היתה גדולה, החליט לגלות ליחידת הרודפים היכן הבן, בציפיה שיחזירו אותו ויענישו בחומרה ודי בכך. בעל האחוזה אכן הסכים, אלא שנבצר ממנו להיות באחוזה בעת שהבן הושב. בנו של בעל האחוזה החליט להכות מאתיים מלקות, שגרמו למות הבן האהוב על פרד, זקן העבדים.
זה הפרק הראשון, המצמרר. אז עוברים לשמוע עוד קולות כמו זה של בתו של בעל האחוזה, שמה לעשות ודעותיה המתקדמות גרמו במישרין לחוסר ההבנה של הבן לגבי מיקומו. נשמע גם את קולו של בעל האחוזה, של המכה ושל העיתון דה וירג'יניאן, המעלה סוגיות לגבי העבדות והעבדים.
מרתק לקרוא ספרון רב קולי זה לגבי העבדות ולראות שלא הכל שחור-לבן, תרתי משמע.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מורי
זכרון ארוך

זכרון ארוך

פרד ד'אגיאר

נובלה פיוטית בבחינת המעט מחזיק את המרובה.

כבר בדף הראשון נכבשתי בהקדשה של הסופר" " לדבי , הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים" (זורה ניל הרסטון – סופרת ואנתרופולוגית אפרו-אמריקנית).
אין כמו סיריה של העבדות הגדושים בצער וכאב וממלאים כל דף בספרון הנפלא הזה.
העלילה עוצמתית ומעניינת, מציגה עמדות מנוגדות של עבדים (לקבל את הגורל כגזירה משמיים או להתמרד), ועמדות מנוגדות של בעלי עבדים (נוקשים יותר או פחות), ומתארת גם את היחסים המורכבים בין האדונים לעבדים. מתוך כל אלה עולות שאלות אתיות וקיומיות לא מעטות.

שני ציטוטים שנצרבו בי.
מפרק הפתיחה: " הזכרון מכאיב. כמו הבכי. אבל הוא שקט ועמוק. כשהזכרון עולה אל העור אני לא סובל שנוגעים בי. אני כואב כל כולי... אל תכריחו אותי לזכור. אני שוכח בכל כוחי".
משפט הסיום של הספר: "הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחיה"

מאד ממליצה

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כרמלה
זכרון ארוך

זכרון ארוך

פרד ד'אגיאר

נובלה מבריקה ואנושית, דיון על מוסד העבדות ואיך נתפסו פערי המעמדות בין עבדים לאדונים.
ביקורת תקופתית על מוסד שהלך ונעלם אט אט, כנראה לאט מדי ביחס למה שהיה מוטב לו שיעלם.
תיאור רגיש ויפה/מכוער של עולם שנראה כאילו מומצא מרוב שקשה היום להבין את מה שהיה נהוג ומקובל אז.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•scoe
זכרון ארוך

זכרון ארוך

פרד ד'אגיאר

ראשומון.
1810. עבד צעיר נמלט מהמטע בדרך לצפון ארה"ב. אביו, עבד מבוגר ו"מכובד", מדווח לבעל המטע. בנו נתפס ונענש ב-200 מלקות המביאות למותו.
לכאורה סיפור פשוט. אבל נקודות המבט השונות של דורות שונים, הן בצד העבדים והן בצד בעלי המטע ועובדיו הלבנים, מגלות רבדים סמויים וסודות אשר הם המניעים את העלילה עד הסוף הבלתי נמנע.
העבד המבוגר הנקרע בין בנו ובין תפיסת עולמו וגורלו – חיי עבד נאמן ופיקח, האדם הלבן הנקרע בין אמונתו הנוצרית ותפיסתו "המוסרית" והמשך העבדות. מעניינת במיוחד נקודת המבט המוצגת דרך מאמרי המערכת בעיתון המקומי.
ספר קטן וטוב.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•omriqo
זכרון ארוך

זכרון ארוך

פרד ד'אגיאר

פנינה ספרותית מרתקת.
ספר יוצא דופן. במקרה הזה - הגודל כן קובע, אבל הפוך; זה ספר קטן, אבל גדול, כמו מרבית הספרים (שלי יצא לקרוא עד כה) מסדרת ספרי 'פרוזה אחרת' של עם עובד.
הספר מתאר מקרה, ואת השתלשלות האירועים שהובילה אליו, מבעד עיניהם של כל המעורבים בדבר - באירוע המיידי עצמו ובהסטוריה בכלל.
כל דמות ונקודת המבט שלה, התובנות שלה... "דמות" במקרה הזה, היא גם סדרת מאמרי מערכת של עיתון מסוים, שנכתבו ע"י אדם מסוים (לא ידוע מיהו).
התקופה המתוארת היא סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19; תקופת העבדות בארה"ב... הוא שופך אור נוסף, ומרתק, על המקום של העבד מבעד לעיניהם של דוברים שונים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ענת