ביקורת ספרותית על איטליה, ענן מאת מרקו לודולי
ספר מעולה

---

כיצד פורשים סאגה שמקיפה את חייה והתפוררותה של משפחה במאה עמודים? הסוד טמון כנראה בפיצול ממד הזמן, גיבורה האמתי של 'איטליה', הנובלה הלירית המופלאה של לודולי, אשר פותחת את הספר הזה: נערה יוצאת לראשונה ממוסד בו גדלה, מוסד שטיבו נותר חידתי, כמעט פלאי, ואשר הכשיר אותה לשרת במשפחה רומאית מן המעמד הבינוני כמנהלת משק בית, מנקה, מבשלת, מטפלת ובעצם גם סועדת רוחנית לילדים ולמבוגרים. במהלך הכשרתה היא לומדת להסתפק במועט עד כדי העלמת עצמה, כשכל ישותה מתמצה בלהבין את הזולת ולחמול: לחמול על אב המשפחה המהנדס הקריר, בוגר הבריגדות הפאשיסטיות האיטלקיות, לחמול על אשתו הריקנית והמשועממת, על בתם נטולת האהבה המיטלטלת בין אכזבות מגברים, על הבן הביריון מלא השנאה, על הבן המשורר המתוסבך. המשרתת, שזוכה לשם הסימלי איטליה, איננה ממש אישה, כהגדרתה, ובאופן שמעלה אולי בזכרון את גיבורי 'תוף הפח' ו'ספר הדקדוק הפנימי', היא איננה מזדקנת. היא משקיפה על חיי המשפחה בה היא פועלת כמי שנמצאת על גבי ענן, ומזהה את תהליכי הדעיכה וההתפוררות, שאופייניים למשפחה (ואולי לחברה, אם נראה את הנובלה הזו כאלגוריה- העבר הפאשיסטי של איטליה בהחלט נוכח ברקע) נטולת יכולת לדבר ולבטא כאב פנימי או אהבה.
'ענן' הוא סיפורו של גבר שאינו מסוגל למצוא את מקומו ביום-יום האפרורי. ילד נצחי, ליצן עצוב, שבשאיפתו אל הדמיוני והנהדר, אינו מצליח לספק לאשתו ובנו קרקע יציבה ולו מינימלית, ומאמלל אותם.
שתי הנובלות עוסקות בעצם בפער שגוזר הזמן בין חלומות הנעורים למציאות החיים השגרתית: "החיים לא יכולים לבוא אלינו בדרישות גדולות, לא יכולים לדרוש שנאמין להם באמת, כי אחר כך הם נוטשים אותנו כמו תמיד. העולם אינו מקום מתאים לבני אדם, אנחנו נמצאים בו וחולמים כל הזמן על משהו אחר. ואם כך, כדאי שנעלה את ההצגה הקטנה שלנו כמיטב יכולתנו, בלי לדרוש דבר, בלי טינה, פייטרו, רק להחוות קידה ולצאת". עוד מישהו שומע/ת כאן הד של 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי?
ספר שקט ומלנכולי, עמוק ויפהפה, בתרגום מקסים של ארנו בר.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על איטליה, ענן