ישנו חלום מוזר החוזר על עצמו ואני יודעת שלא יניח לי עד שלא אממשו.
זה מעין סיוט למעשה וכל פעם באותה ווריאציה.
שעת בין ערביים, שמש אדומה כדם נוטה לשקוע ואני נמצאת בחדר רחב ידיים, במוזיאון אשר על קירו תלויה תמונה אחת בלבד.
היא עצומה, כמעט באותו הגודל של ״שומר הלילה״ אשר צייר רמברנדט ומראה לי סיטואציה קפואה בזמן.
היצירה דוממת אך אני חשה את הבל פיהם של האנשים זורם מתוכה ושומעת את התכונה הרבה מצד אחת הקבוצות המתוארות בעבודה.
עדיין לילה בחוץ ואולי בעצם לפנות בוקר ונראה שקר. הקיץ עוד לא התחיל להנץ אך אף אחת מהנפשות לא מרגישה בצינה. החיילים שבציור, גבם פונה אלי והם מרוכזים כל כך, רוביהם מורמים, מכוונים בדייקנות אל תוך כתה של בריות פשוטות, של אזרחים נפחדים, מוכי אסון. חלקם כבר שרועים על הארץ, ירויים ומדממים.
פצעים פעורים בגופם וראשם.
אני כמעט יכולה לחוש את טעמו המתכתי של הדם, את ריח העשן המסתלסל מהרובים, את הפחד והייאוש שעדיין ניכר בפניהם של הנידונים שמיד יגיע תורם למות.
הרחבה מוכתמת כמו ראשי דגים כרותים בשוק והתמונה כולה מתעוררת לחיים
ביררתי היכן ממוקמת תמונתו של פרנסיסקו גויה: "שלושה במאי 1808" והסתבר לי כי היא מוצגת במוזיאון הנסיונל דה פראדו שבמדריד.
אגיע לשם עוד השנה כדי לשים קץ לחלומי משום שהאירועים בציור ממשיכים לרדוף אותי. קניתי ספר על גויה ולמדתי קצת היסטוריה ספרדית אך החלום אינו מרפה ועדיין מגיח אחת לשבוע בערך כאילו אני חלק מהמעמד הנוראי.
ספרים יכולים לשאוב אותנו אליהם כמעט באותה מידה, להפכנו לניצבים, לעדים אילמים לנוכח טרגדיות או מצבים בלתי נשכחים.

"כרוניקה של מוות ידוע מראש" הוא בדיוק ספר שכזה: אנו נשאבים בעל כורחנו למציאות שמתאר הסופר ולא יכולים להפסיק לתהות אודות הנסיבות לאותה קטילה.
הכל גלוי בפנינו ממש כמו הצצה בתמונה אך המניעים נסתרים.
סאנטיאגו נסאר הוצא להורג, הומת, נרצח באכזריות ע"י האחים ויקאריו.
עוד כשתכננו האחים את הרצח, הודיעו את כוונתם לכל תושבי העיירה. דיברו עם בעלי מקצוע ותושבים וותיקים ואף הראו להם באילו כלים יבצעו את הקטל.
אף אחד לא לקח אותם ברצינות או התערב על מנת למנוע את האסון הנורא.
חלק מהילידים אף חשבו כי הפוחזים שיכורים יתר על המידה. אפילו אמו של נסאר, שהייתה ידועה בתחושותיה המוקדמות ותפקדה פעמים רבות כמעין ידעונית – לא קלטה את הזוועה שנפלה על ראשו של בנה.
גבריאל גרסיה מארקס זורע בפנינו את העובדות, מדשן את הקרקע באמצעות ראיונות עם העדים ואנשי העיירה ומשאיר לנו, הקוראים, לקצור את הפירות.
וזאת עבודה מתסכלת מאוד הדורשת להפעיל את המוח ולהבין בדיוק מה התרחש שם.
יומיים לאחר הקריאה ובאמתחתי רק פירות באושים.
נותרתי מיואשת וחסרת הבנה.
נראה היה כי הסופר ניסה לומר משהו מעבר לתיאור של מוות מיותר, אך מה?
אולי על בדידותו של האדם במקום כה דחוס וקטן? אודות מסקנות נמהרות שאנו ממהרים להסיק מבלי לחשוב פעמיים? חרפת האגו והגאווה המטופשת?
על אף אזלת היד שחשתי בסיום היצירה, פכפך בי גם פרץ אדרנלין לא רגיל.
קראתי את העלילה בחשק רב, השתוקקתי להבין דברים ושמחתי על הקריאה באחד מכתביו החשובים של מארקס.
הוא מסוג הסופרים שתמיד יגרום לך להפעיל את ה – Cabeza ביתר שאת וזה תמיד דבר טוב.

ישנו חלום מוזר החוזר על עצמו ואני יודעת שלא יניח לי עד שלא אממשו.
זה מעין סיוט למעשה וכל פעם באותה ווריאציה.
שעת בין ערביים, שמש אדומה כדם נוטה לשקוע ואני נמצאת בחדר רחב ידיים, במוזיאון אשר על קירו תלויה תמונה אחת בלבד.
היא עצומה, כמעט באותו הגודל של ״שומר הלילה״ אשר צייר רמברנדט ומראה לי סיטואציה קפואה בזמן.
היצירה דוממת אך אני חשה את הבל פיהם של האנשים זורם מתוכה ושומעת את התכונה הרבה מצד אחת הקבוצות המתוארות בעבודה.
עדיין לילה בחוץ ואולי בעצם לפנות בוקר ונראה שקר. הקיץ עוד לא התחיל להנץ אך אף אחת מהנפשות לא מרגישה בצינה. החיילים שבציור, גבם פונה אלי והם מרוכזים כל כך, רוביהם מורמים, מכוונים בדייקנות אל תוך כתה של בריות פשוטות, של אזרחים נפחדים, מוכי אסון. חלקם כבר שרועים על הארץ, ירויים ומדממים.
פצעים פעורים בגופם וראשם.
אני כמעט יכולה לחוש את טעמו המתכתי של הדם, את ריח העשן המסתלסל מהרובים, את הפחד והייאוש שעדיין ניכר בפניהם של הנידונים שמיד יגיע תורם למות.
הרחבה מוכתמת כמו ראשי דגים כרותים בשוק והתמונה כולה מתעוררת לחיים
ביררתי היכן ממוקמת תמונתו של פרנסיסקו גויה: "שלושה במאי 1808" והסתבר לי כי היא מוצגת במוזיאון הנסיונל דה פראדו שבמדריד.
אגיע לשם עוד השנה כדי לשים קץ לחלומי משום שהאירועים בציור ממשיכים לרדוף אותי. קניתי ספר על גויה ולמדתי קצת היסטוריה ספרדית אך החלום אינו מרפה ועדיין מגיח אחת לשבוע בערך כאילו אני חלק מהמעמד הנוראי.
ספרים יכולים לשאוב אותנו אליהם כמעט באותה מידה, להפכנו לניצבים, לעדים אילמים לנוכח טרגדיות או מצבים בלתי נשכחים.

"כרוניקה של מוות ידוע מראש" הוא בדיוק ספר שכזה: אנו נשאבים בעל כורחנו למציאות שמתאר הסופר ולא יכולים להפסיק לתהות אודות הנסיבות לאותה קטילה.
הכל גלוי בפנינו ממש כמו הצצה בתמונה אך המניעים נסתרים.
סאנטיאגו נסאר הוצא להורג, הומת, נרצח באכזריות ע"י האחים ויקאריו.
עוד כשתכננו האחים את הרצח, הודיעו את כוונתם לכל תושבי העיירה. דיברו עם בעלי מקצוע ותושבים וותיקים ואף הראו להם באילו כלים יבצעו את הקטל.
אף אחד לא לקח אותם ברצינות או התערב על מנת למנוע את האסון הנורא.
חלק מהילידים אף חשבו כי הפוחזים שיכורים יתר על המידה. אפילו אמו של נסאר, שהייתה ידועה בתחושותיה המוקדמות ותפקדה פעמים רבות כמעין ידעונית – לא קלטה את הזוועה שנפלה על ראשו של בנה.
גבריאל גרסיה מארקס זורע בפנינו את העובדות, מדשן את הקרקע באמצעות ראיונות עם העדים ואנשי העיירה ומשאיר לנו, הקוראים, לקצור את הפירות.
וזאת עבודה מתסכלת מאוד הדורשת להפעיל את המוח ולהבין בדיוק מה התרחש שם.
יומיים לאחר הקריאה ובאמתחתי רק פירות באושים.
נותרתי מיואשת וחסרת הבנה.
נראה היה כי הסופר ניסה לומר משהו מעבר לתיאור של מוות מיותר, אך מה?
אולי על בדידותו של האדם במקום כה דחוס וקטן? אודות מסקנות נמהרות שאנו ממהרים להסיק מבלי לחשוב פעמיים? חרפת האגו והגאווה המטופשת?
על אף אזלת היד שחשתי בסיום היצירה, פכפך בי גם פרץ אדרנלין לא רגיל.
קראתי את העלילה בחשק רב, השתוקקתי להבין דברים ושמחתי על הקריאה באחד מכתביו החשובים של מארקס.
הוא מסוג הסופרים שתמיד יגרום לך להפעיל את ה – Cabeza ביתר שאת וזה תמיד דבר טוב.