#
המוות ידוע מראש אבל לא ידוע על חשבון מי המהתלה. מארקס מתאר תהליך בו כל העיירה יודעת מה עומד לקרות, למה זה אמור לקרות. מי יבצע ומה יהיה אחר כך. כולם – פרט לבעל הדבר. איש לא טורח לספר לו שהוא אמור להרצח בתהליך ארוך מייסר ומלוכלך, על מזבח מה (שנראה לו) שהוא זכותו מלידה. האם התשלום הוא על מה שעשה במקרה הזה, או אולי במקרה הזה לא עשה מה שנטען שעשה? אין לדעת.

תאור הבוקר האחרון של חיי הקרבן מפורט כרונולוגית דקה אחרי דקה, בתחקיר כמו-עיתונאי. ההנחות, המניעים, השמועות. הכוח שיש להמון לעצב החלטה של היחיד ולבצע מעשה שהדעת סולדת ממנו. תאור הרצח גם הוא מפורט ונלעג – מוות מלוכלך ועלוב, ממניעים עלובים, שאפילו אלה החיים עם המוסכמות "המחייבות", לכאורה, רצח אין להם גמירות הדעת וההשלמה עם המעשה, אלא בדיעבד, כשהסיפור ותוצאותיו נצרב בתודעתם.

התנהגות אנשי העיירה מאפיינת היטב אנשים בכל מקום: לחלקם "לא נעים" להזהיר את הקרבן המיועד – אולי זו בדיחה? אולי אני אצא טמבל? חלקם חושבים שאולי יזהירו אותו, אבל זקוקים להתייעצות נוספת בעניין. אחרים מתכוונים להזהיר אותו, אבל מה בוער? נשתה משהו קודם, נפטפט קצת עם השכנים, נזהיר אחר כך...

לא הייתי בטוחה האם הסופר חשב אירונייה כשסיפר את הסיפור. יש בו קטעים אירוניים – הנשענים על הטבע האנושי ומוכרים לכל: לפעמים צריך רק נטישה של מי שאינו מחזיר לך אהבה, כדי שהנטוש יתאהב בנוטשו הדחוי.

סיפור אנושי קטן, הממחיש שלפעמים הגורל הוא הזולת.

ישנו חלום מוזר החוזר על עצמו ואני יודעת שלא יניח לי עד שלא אממשו.
זה מעין סיוט למעשה וכל פעם באותה ווריאציה.
שעת בין ערביים, שמש אדומה כדם נוטה לשקוע ואני נמצאת בחדר רחב ידיים, במוזיאון אשר על קירו תלויה תמונה אחת בלבד.
היא עצומה, כמעט באותו הגודל של ״שומר הלילה״ אשר צייר רמברנדט ומראה לי סיטואציה קפואה בזמן.
היצירה דוממת אך אני חשה את הבל פיהם של האנשים זורם מתוכה ושומעת את התכונה הרבה מצד אחת הקבוצות המתוארות בעבודה.
עדיין לילה בחוץ ואולי בעצם לפנות בוקר ונראה שקר. הקיץ עוד לא התחיל להנץ אך אף אחת מהנפשות לא מרגישה בצינה. החיילים שבציור, גבם פונה אלי והם מרוכזים כל כך, רוביהם מורמים, מכוונים בדייקנות אל תוך כתה של בריות פשוטות, של אזרחים נפחדים, מוכי אסון. חלקם כבר שרועים על הארץ, ירויים ומדממים.
פצעים פעורים בגופם וראשם.
אני כמעט יכולה לחוש את טעמו המתכתי של הדם, את ריח העשן המסתלסל מהרובים, את הפחד והייאוש שעדיין ניכר בפניהם של הנידונים שמיד יגיע תורם למות.
הרחבה מוכתמת כמו ראשי דגים כרותים בשוק והתמונה כולה מתעוררת לחיים
ביררתי היכן ממוקמת תמונתו של פרנסיסקו גויה: "שלושה במאי 1808" והסתבר לי כי היא מוצגת במוזיאון הנסיונל דה פראדו שבמדריד.
אגיע לשם עוד השנה כדי לשים קץ לחלומי משום שהאירועים בציור ממשיכים לרדוף אותי. קניתי ספר על גויה ולמדתי קצת היסטוריה ספרדית אך החלום אינו מרפה ועדיין מגיח אחת לשבוע בערך כאילו אני חלק מהמעמד הנוראי.
ספרים יכולים לשאוב אותנו אליהם כמעט באותה מידה, להפכנו לניצבים, לעדים אילמים לנוכח טרגדיות או מצבים בלתי נשכחים.

"כרוניקה של מוות ידוע מראש" הוא בדיוק ספר שכזה: אנו נשאבים בעל כורחנו למציאות שמתאר הסופר ולא יכולים להפסיק לתהות אודות הנסיבות לאותה קטילה.
הכל גלוי בפנינו ממש כמו הצצה בתמונה אך המניעים נסתרים.
סאנטיאגו נסאר הוצא להורג, הומת, נרצח באכזריות ע"י האחים ויקאריו.
עוד כשתכננו האחים את הרצח, הודיעו את כוונתם לכל תושבי העיירה. דיברו עם בעלי מקצוע ותושבים וותיקים ואף הראו להם באילו כלים יבצעו את הקטל.
אף אחד לא לקח אותם ברצינות או התערב על מנת למנוע את האסון הנורא.
חלק מהילידים אף חשבו כי הפוחזים שיכורים יתר על המידה. אפילו אמו של נסאר, שהייתה ידועה בתחושותיה המוקדמות ותפקדה פעמים רבות כמעין ידעונית – לא קלטה את הזוועה שנפלה על ראשו של בנה.
גבריאל גרסיה מארקס זורע בפנינו את העובדות, מדשן את הקרקע באמצעות ראיונות עם העדים ואנשי העיירה ומשאיר לנו, הקוראים, לקצור את הפירות.
וזאת עבודה מתסכלת מאוד הדורשת להפעיל את המוח ולהבין בדיוק מה התרחש שם.
יומיים לאחר הקריאה ובאמתחתי רק פירות באושים.
נותרתי מיואשת וחסרת הבנה.
נראה היה כי הסופר ניסה לומר משהו מעבר לתיאור של מוות מיותר, אך מה?
אולי על בדידותו של האדם במקום כה דחוס וקטן? אודות מסקנות נמהרות שאנו ממהרים להסיק מבלי לחשוב פעמיים? חרפת האגו והגאווה המטופשת?
על אף אזלת היד שחשתי בסיום היצירה, פכפך בי גם פרץ אדרנלין לא רגיל.
קראתי את העלילה בחשק רב, השתוקקתי להבין דברים ושמחתי על הקריאה באחד מכתביו החשובים של מארקס.
הוא מסוג הסופרים שתמיד יגרום לך להפעיל את ה – Cabeza ביתר שאת וזה תמיד דבר טוב.

אחת הביקורות הגדולות על הספרות המודרנית , היא הצורך להפתיע. ספר טוב נחשב ספר שהצליח להפתיע את הקורא בסוף. גבריאל גרסיה מארקס המנוח מצליח להוכיח שלא כך. אפקט ההפתעה הוא נחמד, אבל לא הכרחי בכלל. לכן הסיפור מתחיל בסופו, ולמרות זאת הוא ספר מצויין.  

בניגוד ל"מאה שנים של בדידות" או ל"אהבה בימי כולרה", כרוניקה של מוות ידוע מראש הוא סיפרון קצר, שנכתב, כך נראה, רק כדי להציג את ההומור המיוחד של גרסיה ואת הסגנון שלו.

הספר מספר את סיפורו של סנטיאגו נסאר, שנרצח בוקר אחד. כל העיר שמעה את השמועה שהוא עומד להרצח, אבל אף אחד לא יידע אותו. יוצא שסופה של הכרוניקה ידוע מראש- הוא מת.
ואם נצטט- "אמא, הרגו אותי". אולי המשפט הכי אירוני בספר, היות וידענו כבר בהתחלה שהוא עומד למות, וכך גם אמא שלו, ולמרות זאת הוא אורח להודיע לה את זה.

הרצח, דרך אגב, יתבצע בגלל אישה , אנחלה ויקאריו, שאיתה מסתבר שסנטיאגו שכב לפני נישואיה. אחים של אנחלה, פדרו ופאבלו, מחליטים, על רקע הכבוד המשפחתי, לרצוח אותו.

אירוניה. זאת מילת המפתח של הספר. האחים ויקאריו לא רוצים לרצוח את סנטיאגו. לכם הם מתפארים ברצח שהם עומדים לבצע באזני כל העיר. הם משחיזים סכינים, הם אורבים, הם מדברים. ולמרות זאת, היחיד שלא יודע על הרצח העתיד לבוא הוא הקורבן.
סנטיאגו נרצח בפשטות על רקע "כבוד המשפחה" המפוקפק. וזה יופיו של הספר- הפשטות שלו, והסגנון המרהיב של גרסיה.

עושר הדמויות, התיאורים התוססים של חיי העיירה, הנופים המשתקפים מהסיפור, העלילה שמשלבת בין זמנים שונים ודמויות שונות, דמות המספר המבריקה- הופכים ספר זה לספר מצויין, אירוני, ומומלץ ביותר.

_____________________
לעוד ביקורות בקרו בבלוג שלי- bikurpeta.blogspot.co.il