אחת הביקורות הגדולות על הספרות המודרנית , היא הצורך להפתיע. ספר טוב נחשב ספר שהצליח להפתיע את הקורא בסוף. גבריאל גרסיה מארקס המנוח מצליח להוכיח שלא כך. אפקט ההפתעה הוא נחמד, אבל לא הכרחי בכלל. לכן הסיפור מתחיל בסופו, ולמרות זאת הוא ספר מצויין.
בניגוד ל"מאה שנים של בדידות" או ל"אהבה בימי כולרה", כרוניקה של מוות ידוע מראש הוא סיפרון קצר, שנכתב, כך נראה, רק כדי להציג את ההומור המיוחד של גרסיה ואת הסגנון שלו.
הספר מספר את סיפורו של סנטיאגו נסאר, שנרצח בוקר אחד. כל העיר שמעה את השמועה שהוא עומד להרצח, אבל אף אחד לא יידע אותו. יוצא שסופה של הכרוניקה ידוע מראש- הוא מת.
ואם נצטט- "אמא, הרגו אותי". אולי המשפט הכי אירוני בספר, היות וידענו כבר בהתחלה שהוא עומד למות, וכך גם אמא שלו, ולמרות זאת הוא אורח להודיע לה את זה.
הרצח, דרך אגב, יתבצע בגלל אישה , אנחלה ויקאריו, שאיתה מסתבר שסנטיאגו שכב לפני נישואיה. אחים של אנחלה, פדרו ופאבלו, מחליטים, על רקע הכבוד המשפחתי, לרצוח אותו.
אירוניה. זאת מילת המפתח של הספר. האחים ויקאריו לא רוצים לרצוח את סנטיאגו. לכם הם מתפארים ברצח שהם עומדים לבצע באזני כל העיר. הם משחיזים סכינים, הם אורבים, הם מדברים. ולמרות זאת, היחיד שלא יודע על הרצח העתיד לבוא הוא הקורבן.
סנטיאגו נרצח בפשטות על רקע "כבוד המשפחה" המפוקפק. וזה יופיו של הספר- הפשטות שלו, והסגנון המרהיב של גרסיה.
עושר הדמויות, התיאורים התוססים של חיי העיירה, הנופים המשתקפים מהסיפור, העלילה שמשלבת בין זמנים שונים ודמויות שונות, דמות המספר המבריקה- הופכים ספר זה לספר מצויין, אירוני, ומומלץ ביותר.
_____________________
לעוד ביקורות בקרו בבלוג שלי- bikurpeta.blogspot.co.il
