ביקורת ספרותית על דמעות של ג'ירפה - סוכנות הבלשיות מספר 1 #02 מאת אלכסנדר מק'קול סמית
ספר בסדר

---

קצת כמו בסיפור אגדה, כזה שיש בו פשטות נטולת ספקות, אנשים פשוטים, רגשות פשוטים, ערכים פשוטים, מספר מק'קול סמית על גברת אחת, בלשית מבוטסואנה, שמוצאת לה אהבה ומשפחה חדשה בזמן שהיא פותרת איזו תעלומה לא מאד מותחת שמונחת לפיתחה.

יכול להיות שאם כל האירוע הזה לא היה מתרחש באפריקה אף אחד לא היה טורח לפרסם או לתרגם אותו, אבל זו בוטסואנה, מדינה קטנה וענייה ביבשת השחורה, עם ערכי מוסר גבוהים, מדדי שחיתות נמוכים ודמוקרטיה פרלמנטרית, מה שהופך את השאלה האם היא היא אפריקה או שהיא דוקא יוצאת מן הכלל, לדי רלוונטית.

אפריקה שמתוארת כאן משתנה, הצעירים מאמצים להם ערכים חדשים, פחות כבוד לזולת, פחות הגינות ומצד שני יותר אפשרויות לנשים, יותר מחשבה לפני שיולדים ילדים. היא עדיין סובלנית ויש בה אחווה שגורמת לאנשים להיות מאושרים גם כשאין להם הרבה מעבר לזה, לתחושה שלכולם אכפת מהם ושהם יוכלו לבקש עזרה בכל מקום ואפילו לקבל אותה. כל הספר הזה הוא כמו איזו השתחוות לאפריקה תוך הצגה חיובית מוגזמת (או שממש ממש כדאי לעבור לגור שם) וכאילו געגוע לעולם של "ערכים ישנים" שהמערב נטש ושכח. אבל זה נעשה באופן גם רדוד וגם פטרוני.

ויחד עם כל זה, באופן שהפתיע, לפחות אותי, זה ספר מאד נעים לקריאה. על אף הסגנון הנאיבי, שלא לומר ילדותי, ועל אף שפה ושם אפשר גם למצוא קטעים דביליים במיוחד. יכול להיות שהספר הזה הוא חלק מתופעה וכמו ספרים אחרים דוגמת הנכדה של מר לין או פרנסוס על גלגלים, בעולם שאנחנו חיים בו, עם הקפיטליזם החזירי שמודד אנשים על פי כמה שיש להם ועם הטבח בסוריה והתקשורת שמתעסקת בסלבס שהתחתנו או התגרשו או סתם שתו מיץ באיזה בית קפה, פתאום ספרים כאלה, שמלאים בתמימות ובאחווה ובטוב לב יוצא מן הכלל, מוצאים להם מו"לים למרות (אולי בגלל?) השטחיות.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על דמעות של ג'ירפה - סוכנות הבלשיות מספר 1 #02