“קצת כמו בסיפור אגדה, כזה שיש בו פשטות נטולת ספקות, אנשים פשוטים, רגשות פשוטים, ערכים פשוטים, מספר מק'קול סמית על גברת אחת, בלשית מבוטסואנה, שמוצאת לה אהבה ומשפחה חדשה בזמן שהיא פותרת איזו תעלומה לא מאד מותחת שמונחת לפיתחה.

יכול להיות שאם כל האירוע הזה לא היה מתרחש באפריקה אף אחד לא היה טורח לפרסם או לתרגם אותו, אבל זו בוטסואנה, מדינה קטנה וענייה ביבשת השחורה, עם ערכי מוסר גבוהים, מדדי שחיתות נמוכים ודמוקרטיה פרלמנטרית, מה שהופך את השאלה האם היא היא אפריקה או שהיא דוקא יוצאת מן הכלל, לדי רלוונטית.

אפריקה שמתוארת כאן משתנה, הצעירים מאמצים להם ערכים חדשים, פחות כבוד לזולת, פחות הגינות ומצד שני יותר אפשרויות לנשים, יותר מחשבה לפני שיולדים ילדים. היא עדיין סובלנית ויש בה אחווה שגורמת לאנשים להיות מאושרים גם כשאין להם הרבה מעבר לזה, לתחושה שלכולם אכפת מהם ושהם יוכלו לבקש עזרה בכל מקום ואפילו לקבל אותה. כל הספר הזה הוא כמו איזו השתחוות לאפריקה תוך הצגה חיובית מוגזמת (או שממש ממש כדאי לעבור לגור שם) וכאילו געגוע לעולם של "ערכים ישנים" שהמערב נטש ושכח. אבל זה נעשה באופן גם רדוד וגם פטרוני.

ויחד עם כל זה, באופן שהפתיע, לפחות אותי, זה ספר מאד נעים לקריאה. על אף הסגנון הנאיבי, שלא לומר ילדותי, ועל אף שפה ושם אפשר גם למצוא קטעים דביליים במיוחד. יכול להיות שהספר הזה הוא חלק מתופעה וכמו ספרים אחרים דוגמת הנכדה של מר לין או פרנסוס על גלגלים, בעולם שאנחנו חיים בו, עם הקפיטליזם החזירי שמודד אנשים על פי כמה שיש להם ועם הטבח בסוריה והתקשורת שמתעסקת בסלבס שהתחתנו או התגרשו או סתם שתו מיץ באיזה בית קפה, פתאום ספרים כאלה, שמלאים בתמימות ובאחווה ובטוב לב יוצא מן הכלל, מוצאים להם מו"לים למרות (אולי בגלל?) השטחיות.”

“"היא חשבה שהם היו מאושרים יותר בנעוריהם כי הם ראו את אפריקה מקבלת עצמאות ועושה את צעדיה הראשונים בעולם,
אבל איזו תקופת התבגרות לא קלה עוברת היבשת, עם הדיקטטורים השחצנים שלה והביורוקרטים המושחתים.
וכל אותו זמן האיש הפשוט באפריקה רק מנסה לחיות חיים הגונים בתוך כל המהומה והאכזבה.
האם האנשים שמקבלים את כל ההחלטות החשובות בעולם, האנשים החזקים במקומות כמו וושינגטון ולונדון,
יודעים משהוא על אנשים כמו מותוללי ופוסו, או בכלל אכפת להם?
היא היתה בטוחה שלו ידעו היה אכפת להם לפעמים היא חשבה שלאנשים מעבר לים אין מקום בלב בשביל אפריקה,
מפני שאף אחד לא סיפר להם שהאנשים באפריקה הם בדיוק כמותם"
דמעות של ג'ירפה / סוכנות הבלשיות מספר 1 הספר השני עמוד 174
קראתי ספר אחד נשאבתי ואהבתי את סגנון הכתיבה, תיאור הטבע האפריקני ,פשטות האנשים ,התנהגות האנשים אחד לרעהו...
דברים שהושחתו ונעלמו אצלנו כבר מזמן .
ממליץ בחום לקרוא את כל חמשת הספרים בסדרה מה עוד שכל ספר כ200 עמודים בסך הכול חבל”

“היה טוב-קריא להעברת הזמן בין אזעקה לאזעקה, לא הרבה מעבר לכך.
בלשית בבוצואנה, מעט הווי מקומי, חקירות שיגרתיות.
מעורר חיבה לאנשים שחיים שם.
הבלשית והעוזרת שלה חביבות. אפשר לקרוא בלי ציפיות גדולות.”

“חביב ביותר.
עלילה מקסימה, אנשים מעניינים. מרגש.
פמניסטי למדי, מפליא שהסופר גבר. כי רוב האמירות שם שנאמרו על ידי נשים, היו על עליבותם של הגברים.”