1. מאחורי הגב של קופידון / מוריל

כל האהבות האלה
שנפגשות ברחוב באוטובוס בתור למכולת.
כל האהבות האלה, של חיוך של דיבור של מבט.
שהן לא אהבות, הן כמעט.
הרבה מחשבות שאחרי, ושיכחה -
שצובעת הכול באפור של פח זבל.
"מה שהיה- היה" פסקני.
זה כמעט, זה תמיד כמעט.
על הקצה, על פסגה של תהום שלא נכתבה.
מה היה אילו, נגיד ש, הלוואי ויהיה.
אבל לא, העבר במקומו מונח.
וההווה ?
כל האהבות האלה, של כמעט.
שהתממשו מאחורי גבו של קופידון,
שזעקו לגאולת חיציו;
שהתחננו להתייחסות;
שפרחו מאחוריו בדממה.
אבל קופידון לא הסתכל לאחור
עיניו עיוורות מגורל קבוע מראש.
חיצי סרק נשלחו קדימה -
לאהבות שפרחו בכיוון הנכון.
האהבות האלה מסתיימות בכמעט.
כמעט של אפשרויות בלתי נדלות,
כמעט של חצייה מוחלטת של גבולות.
משמיים נקבע הגורל לאהבות האלה
לצמוח לאט, לפרוח כמעט.
אבל אף פעם לא במקום הנכון -
ברחוב, באוטובוס, בתור למכולת,
בדשא מאחורי הגב של קופידון.
-

(ברגע של ייאוש)

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים

2. חורף אחד / מוריל. [כי אני רק ילדה, ומה כבר אני מבינה חוץ ממזג האוויר?]

עוד יום חולף והקיץ עייף
מחליף משמרות עם רוחות מזמרות
שקר להן, כי החורף קרוב.

צעיף מתעטף במעיל גשם זועף
על מתלה שמביט לבחוץ לשלולית
שלא נוח לה, כי בכל זאת, רטוב

עלה שלכת ריפרף בין גשם מטפטף
על מטריה שצעדה מגוננת על ילדה
שצחקה, כי היה לה טוב.

מציאות אפורה
של חורף אחד
עם ילדה אחת
ומטריה אחת
וצעיף אחד
ועלה שלכת,
ברחוב.

--------
17.10.09

נכתב לפני 15 שנים ו-5 חודשים