בזמנים טרופים אלה, כשהצרה הראשית שלנו היא העלבון שספגה איילת זורר מחברת האופנה, נדמה כי סולם העדיפויות שלנו או נקודת הכובד עוותו מעט. לא אכחיש כי הגברת זורר נראית בת שלושים וחמש בקושי, וכי היא אשה מצודדת ביותר. להכתיר אותה בתור יפהפייה מהממת, או אחת הנשים היפות בעולם, כפי שעשו חלק מהעיתונאים שביכו את עלבונה, נדמה לי מוגזם במקצת, כמו גם לפרוש את הטראומה שלה, נטולת פוטושופ, על פני כפולת העמודים של היומון הגדול במדינה.
בדיוק באותו יום, התבשרנו על מחקר העוסק ברעילותו של איזור חיפה לתינוקות ולתושבים בכלל. כמה עמודים אחר כך, נבלעה טרגדיה נוספת של זקנים שזריקת אווסטין הוזרקה לעיניהם, ובמקום לשפר את ראייתם הקהה הכהה, גרמה להם עיוורון. חשבתי עליהם, על אותם באים בימים, שנלחמו על בריאות עיניהם כדי שיתפקדו באופן עצמאי ככל האפשר, כשבהו בחוסר אונים במסך הערפל שלהם, נזקקים לעזרתם הצמודה של מקורביהם.
אבל איך אמרה חברתי, איילת זורר מוכרת עיתונים, עיניים של זקנים, לא.
כדי ליצוק שמן למדורה, ראיינו ברדיו את יפתנו הנצחית, פנינה רוזנבלום, שהגדירה את עצמה: "נראית תמיד בת 30", אולי בראייתם של הזקנים אחרי קבלת הזריקה, והיא טענה בתור אשת עסקים, כי את החוזה של זורר חייבים לקיים, אבל העלבון איננו עלבון מפני שזכותו של כל איש עסקים לבחור את הפרזנטור שלו. אשת העסקים פנינה רוזנבלום התגברה על הדוגמנית פנינה רוזנבלום, בין השאר מפני שהיא משמשת פרזנטורית של עצמה, עד שתפסיק להראות בת שלושים, או שהפוטושופ יאבד מיעילותו.
חשבתי לעצמי, שאם היו מתייחסים באותה רצינות לעלבונו של מדען ממכון וייצמן, למשל, היינו חברה אחרת, אבל כשגיבורי התרבות הם פליטי ריאליטי ודוגמניות, מה לי כי אלין.
לכן היה הספר הזה משב רוח מרענן ממדבר קלהארי אשר בבוצוואנה. אם אתם רצים עכשיו לדפדף באטלס או לפתוח את ויקיפדיה, אחסוך לכם את המאמץ. בוצוואנה, או בוטסוואנה, היא מדינה מרכז אפריקנית, דווקא אחת המוצלחות שבהן, עם ממשל יציב ואנשים מרוצים. ומא ראמוצווה מלמדת אותנו קבלה מהי. לא קבלה במובן תורת הנסתר, שאותה אימצו סלבריטאים בורים בארון הספרים היהודי, כדוגמת מדונה, היא אסתר, אלא קבלה עצמית מהי. הבלשית שלנו לא הייתה רוצה להיות לבנה אפילו היה אפשר להלבין את עורה במטה קסם. היא מתהלכת בגאון במידות גופה הנדיבות, ובוחרת בשמחה שמלות במידה 22, 54 שלנו, אם תהיתם.
לאחר שנמלטה מנישואים קצרים ומכאיבים שסופם תינוק מת, היא רוכשת לה כישורי עבודה, אבל מודעת ליכולותיה היא פותחת לבסוף את סוכנות הבלשיות מס' 1, שבו היא הבלשית היחידה, כמו גם בכל בוצוואנה. בשכל חד ובראייה נשית, הבחנה בפרטים וניתוח לוגי, היא נותנת לקליינטים שלה אבחנה נכונה ומוצקה. בין לבין היא מתחמקת ממחזריה ושומרת על עצמאותה ועל האינדיבידואליות הבלתי מתפשרת שלה.
אלכסנדר מק'קול סמית' כתב ספר מענג, חמים ואיטי כמו אפריקה. הבלשית הכי ייחודית בסוגה לא מככבת בספר מתח מן השורה. זהו יותר ציור אוהב ורך של מדינה אחת באפריקה, שבה פרשיות קטנות מצטרפות לסיפור משעשע על בלשית שמתחשק לי לחבק.
וסתם שאלה: למה בציור שעל העטיפה מצויירת סינית במקום אשה שחורה? אפילו פרשס ראמוצווה, כשהייתה בת עשר וקיבלה פרס ראשון מהשר על הציור שלה, ידעה שכשמציירים עיזים אין לתאר אותן כפרות.