בשכונה שלי בירושלים גרות כ-100 משפחות מעולי אתיופיה. לולי עובדה זו אני מניח שלא הייתי קורא את הספר הזה.

מזל שכן.

ב-1972 הגיעה יעל כהנא, אז ישראלית צעירה, פיקחית ואמיצה, אל כפרי הפלאשים באתיופיה. פלאשים=חסרי זכות לבעלות על קרקע, בפי מתנגדיהם ושונאיהם האמהרים. היא גרה בקרבם קצת למעלה משנה, והשכילה ללמוד בהעמקה את אורחות חייהם ומחשבתם תודות ליכולתה לרכוש את אמונם.
הפלאשים היו שבט אפריקאי פרימיטיבי - במובן של חסרון כל סממן מודרני - לכל דבר ועניין, והם לא נבדלו משאר השבטים באתיופיה אלא בדבקותם הבלתי מתפשרת באורח חיים על פי חוקי ומצוות התורה. ודוק: על פי התורה, ולא ע"פ ההלכה של חז"ל וחכמי ההלכה לדורותיהם. הפלאשים היו מנותקים מכל זה.
המשמעות המעשית של זה היא תפילה ללא תפילין וטלית, אכילת בשר ולאחריו חלב (אסורה רק אכילת גדי בחלב אמו ממש), אין חג חנוכה, הנישואין נערכים על ידי חוזה ומעבר פיזי לחזקת הבעל ולא על ידי פעולת קידושין בנוכחות עדים, וכו' וכו' וכו'.

כהנא מספרת על הצלחה עצומה של המיסיונרים הנוצרים בקרב הפלאשים. למעשה, בזמן שהיא ביקרה שם, מספר הפלאשים שהתנצרו גדול בהרבה ממספרם של אלה שנותרו נאמנים (באומץ ובקושי רב!) למסורת אבות. קבוצת המתנצרים גרה בכפרים משלה ונקראת "פלאשמורה", ובעבור יהודי אתיופיה זו מילת גנאי נוראה, בלתי נסבלת. (את ההשלכות לימינו, על החברה האתיופית בישראל, לא קשה לדמיין).

ספרה של כהנא חשף אותי לדברים שלא ידעתי על יהודי אתיופיה, לדוגמה מילת נשים (!). האם זה נהוג גם היום בישראל? אני מעריך ומקווה מאד שלא, אבל איני יודע.
האישה חיה חיים קשים מאד מאד באתיופיה. עבודות פיזיות אינסופיות - הכנת אוכל, כביסה וניקיון וטיפול בילדים - מזריחת החמה ועד ההליכה לשינה. יום יום, שבוע שבוע ושנה שנה עד אפיסת כוחות. נשים בנות 35 נראות בנות 65. וגם הגברים. בן 50-45 הוא זקן. כמעט לא היה מי שהגיע לגיל 65.
בחברה זו יש מעמד-על לזקנים. הם היודעים, הם המחליטים, להם שיקול הדעת וסמכות ההכרעה. גרונטוקרטיה.

כהנא מספרת על תופעה ייחודית לחברה הפלאשית - הזאר. זאר היא רוח שדית ש"תוקפת" בעיקר נשים, וככל הנראה היא משרתת צרכים פסיכולוגיים עמוקים לא-מטופלים, בעיקר בתחום הזוגי והמיני המתסכל, אבל לא רק.

כל זה (ועוד הרבה!) - טרם עלייתם לישראל.

ספר מפתיע, לפרקים מדהים, ושונה לחלוטין על נושא בלתי מוכר בעליל, שרק בסיומו אתה תוהה האם תמו כל פלאיו, או שזו רק ההתחלה להתעניינות בנושא מסעיר, רחוק, וכה קרוב.

בשכונה שלי בירושלים גרות כ-100 משפחות מעולי אתיופיה. לולי עובדה זו אני מניח שלא הייתי קורא את הספר הזה.

מזל שכן.

ב-1972 הגיעה יעל כהנא, אז ישראלית צעירה, פיקחית ואמיצה, אל כפרי הפלאשים באתיופיה. פלאשים=חסרי זכות לבעלות על קרקע, בפי מתנגדיהם ושונאיהם האמהרים. היא גרה בקרבם קצת למעלה משנה, והשכילה ללמוד בהעמקה את אורחות חייהם ומחשבתם תודות ליכולתה לרכוש את אמונם.
הפלאשים היו שבט אפריקאי פרימיטיבי - במובן של חסרון כל סממן מודרני - לכל דבר ועניין, והם לא נבדלו משאר השבטים באתיופיה אלא בדבקותם הבלתי מתפשרת באורח חיים על פי חוקי ומצוות התורה. ודוק: על פי התורה, ולא ע"פ ההלכה של חז"ל וחכמי ההלכה לדורותיהם. הפלאשים היו מנותקים מכל זה.
המשמעות המעשית של זה היא תפילה ללא תפילין וטלית, אכילת בשר ולאחריו חלב (אסורה רק אכילת גדי בחלב אמו ממש), אין חג חנוכה, הנישואין נערכים על ידי חוזה ומעבר פיזי לחזקת הבעל ולא על ידי פעולת קידושין בנוכחות עדים, וכו' וכו' וכו'.

כהנא מספרת על הצלחה עצומה של המיסיונרים הנוצרים בקרב הפלאשים. למעשה, בזמן שהיא ביקרה שם, מספר הפלאשים שהתנצרו גדול בהרבה ממספרם של אלה שנותרו נאמנים (באומץ ובקושי רב!) למסורת אבות. קבוצת המתנצרים גרה בכפרים משלה ונקראת "פלאשמורה", ובעבור יהודי אתיופיה זו מילת גנאי נוראה, בלתי נסבלת. (את ההשלכות לימינו, על החברה האתיופית בישראל, לא קשה לדמיין).

ספרה של כהנא חשף אותי לדברים שלא ידעתי על יהודי אתיופיה, לדוגמה מילת נשים (!). האם זה נהוג גם היום בישראל? אני מעריך ומקווה מאד שלא, אבל איני יודע.
האישה חיה חיים קשים מאד מאד באתיופיה. עבודות פיזיות אינסופיות - הכנת אוכל, כביסה וניקיון וטיפול בילדים - מזריחת החמה ועד ההליכה לשינה. יום יום, שבוע שבוע ושנה שנה עד אפיסת כוחות. נשים בנות 35 נראות בנות 65. וגם הגברים. בן 50-45 הוא זקן. כמעט לא היה מי שהגיע לגיל 65.
בחברה זו יש מעמד-על לזקנים. הם היודעים, הם המחליטים, להם שיקול הדעת וסמכות ההכרעה. גרונטוקרטיה.

כהנא מספרת על תופעה ייחודית לחברה הפלאשית - הזאר. זאר היא רוח שדית ש"תוקפת" בעיקר נשים, וככל הנראה היא משרתת צרכים פסיכולוגיים עמוקים לא-מטופלים, בעיקר בתחום הזוגי והמיני המתסכל, אבל לא רק.

כל זה (ועוד הרבה!) - טרם עלייתם לישראל.

ספר מפתיע, לפרקים מדהים, ושונה לחלוטין על נושא בלתי מוכר בעליל, שרק בסיומו אתה תוהה האם תמו כל פלאיו, או שזו רק ההתחלה להתעניינות בנושא מסעיר, רחוק, וכה קרוב.