“ארבע נובלות שנכתבו בזמנים שונים קיבץ ירמי פינקוס ועשה מהן ספר. שלוש הראשונות מתרחשות בתל אביב והרביעית בערים השוויצריות לוצרן וציריך. פינקוס הולך בעקבות קודמיו הגדולים והמנוחים, יהושע קנז ואהרן מגד, בתיאור מפורט ומדוקדק של מירוץ העכברים העירוני, על שלל דמויותיו הקטנוניות, המופרעות, האנוכיות והחמדניות. הנובלה הראשונה מספרת על מעצב גרפי צעיר שבזכות יופיו משלים הכנסה כדוגמן הלבשה תחתונה, אשר אחרי כמה שנים נינוחות בדירתו השכורה מתבשר ע"י בעל הבית שלו שהיא עומדת להימכר ושהוא עתיד להיות מגורש מגן העדן, כלומר מדירה נוחה במיקום מצוין עם בעל בית ותרן שאף פעם לא מעלה את שכר הדירה, אל שוק הנדל"ן חסר הרחמים של תל אביב. כאן מתחיל ריקוד משעשע שלו עם המתווכת שמנסה למכור את הבית, כשכל אחד מהצדדים מנסה לתמרן את השני באמצעות כזבים ומניפולציות, עד לסיום המפתיע. בנובלה השניה מככבים הומוסקסואל חובש כיפה סרוגה ורווקה מבוגרת שגרה עם אמה האלמנה. השניים מתגוררים בצפון הישן של העיר, ומתמודדים עם מכת עכברושים שפוקדת את מעונם. לדעתי, זה הסיפור העמוק והמרגש בקובץ הנובלות, שממחיש כמה חשוב המאבק לחיים מלאי משמעות, אפילו כשהמאבק הוא בנברנים מבחילים שפולשים לדירות של אזרחים ישרים באזור המהוגן של צפון - מרכז תל אביב. בנובלה השלישית, שבניגוד לקודמותיה מסופרת בגוף ראשון, בולש ילד נטול חברים וחסר חיים אחרי זוג תמהונים - ליימך כפוף ורעייתו המכשפה - ומנסה להתיידד איתם. זה סיפור קנזי מובהק. כל המרכיבים של טירוף בית הדירות שמופיעים ברומנים ובסיפורים שלו נמצאים גם כאן: שכנים תמהוניים, ראש ועד בית שרודה בדיירים, מריבות שכנים, יחסים מעורערים בתוך המשפחה, לא חסר דבר. חולשתו של הסיפור נעוצה בכך שהמניע של הדמות הראשית מעורפל. בשתי הנובלות הראשונות המניע של הדמויות הראשיות ברור - לקנות דירה, להיפטר מעכברושים - אך מדוע להוט כל כך הילד המספר להתחבב ולהתיידד עם השכנים המוזרים? הנובלה שחותמת את הספר מתרחשת בשווייץ הקרה והיפה. אקדמאי צעיר שתחום מחקרו לא נמסר מקבל הזמנה לעבוד במכון אקדמי בלוצרן. הנוף האירופאי, הפיזי והאנושי, שונה באופן מהותי מזה הישראלי אליו נחשף הקורא בשלוש הנובלות הראשונות (ואותו, מן הסתם הוא מכיר היטב מהתנסויות אישיות ולא ספרותיות) אך בסוף הסיפור - אזהרת ספוילר, מוותר החוקר על השלג, הפטיפורים, הרוגע הקריר ושכיות החמדה האירופאיות וחוזר אל המציאות המיוזעת של דשאים מצהיבים, לחות קיצית ושכנים עצבניים שתוארו באופן מדויק כל כך בסיפורים שקדמו לו. כמי שילדותו ונעוריו המוקדמים עברו עליו בתל אביב - אמנם לא במחוזות בהם מתנהלים גיבוריו של פינקוס אלא מעט צפונה משם, באזור שמכונה בלוחות הנדל"ן ובאזעקות פיקוד העורף "עבר הירקון" - שלוש הנובלות הראשונות דיברו אליי באופן מעט אישי, במיוחד השניה "עכברושיה של מרגלית הרץ" שמתרחשת ברחובות הקטנים והשקטים הכלואים בין ארלוזורוב וז'בוטינסקי. הלב אפילו ניתר ניתורון קטנטן כשגיליתי שגיבורי הסיפור מתגוררים ברחוב זלוצ'יסטי שבו התגוררו סבי וסבתי ע"ה, רחוב שהשקט השורר בו עומד ביחס הפוך להמולה ולשאון של דרך נמיר ותחנת רכבת מרכז הסמוכות.”

“אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה. שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים. הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה. הם נהנו והתפעלו ורק לאחר שחשבו שכבר ראו הכל ועינם התרגלה זה מכבר ליופי ולטעם, לקחתי אותם לברוז׳, אחת הערים היפות הממוקמות במערב פלנדריה והמכונה ״ונציה של הצפון״ על אף שלא היה זה ביקורי הראשון שם והזדמן לי לשהות בעיר הקסומה מספר פעמים מטעם עבודתי כמנהלת הזמנות ברשת מלונות הולידיי-אין, נדבקתי בהתלהבותם והוספתי לספר להם אנדקטודות מעניינות אודות ההסטוריה של המקום. עשינו שיט בתעלותיה והחלטנו לקנח את הביקור באחת מ-השוקולטריות הידועות במקום: Dumon. נכנסנו בהתרגשות מה ובחנו את הזבנים שעטו על ידיהם כפפות גומי לבנות שקופות וליקטו בחרדת קודש בונבונים בגוונים שונים של חום, טעימים ויקרים להחריד. או אז, החליט אבי להחריב את הרגע הקדוש ולהעיר ״שלאחר המשמרת בחנות אינו טורח המוכר להסיר כפפותיו אלא ממשיך משם לעבודתו השניה כאח בבית חולים: בודק טחורים, מלקט תולעים ומנקז סתימות מישבנם של הפאציינטים״. פרצנו בצחוק המעורב בהבעות גועל וכבר לא התחשק לנו לנשנש שוקולד בפרט משהגיע בצורות דיי דומות ל... נו טוב, אתם יודעים למה. אך מולידי, על אף שניחן בחוש הומור בריא התברך גם בסוכרת ״ואין מצב שאני לא טועם אחד מאילו ומזין את המחלה״ הוא הביע תקווה שהמוכר לא הגיע ישירות מניתוח לקשירת טחורים והצביע בסבלנות על הממולאים השונים, מבקש ממני תרגום מדי פעם. לבסוף, מילא קופסא קטנה, מעוטרת בסרט זהב וניירות מרשרשים שעלתה לו כמעט 50 אירו, מלמל איחול ביידיש (שתבלע מטרייה והיא תיפתח ביציאה) ויצא מהחנות שמח וטוב לב. החוויה הנהדרת הזאת, הבלתי נשכחת גלומה באופן יוצא מן הכלל בספרו החדש של ירמי פינקוס. הבחור המוכשר הזה, שספרו האחרון ״בזעיר אנפין״ הצליח להוציא ממני שלל קולות ואינפופים; עושה זאת שנית ברווקים ואלמנות שלדעתי הצנועה אף עולה עליו בתוכן ושלל מצבים שונים. המומחיות של ירמי הינה התמקדות במיקרו. לא, לא הקיצור של מיקרוגל אלא התמרכזות באותם דברים קטנטנים של חיי היומיום ובספר זה: השכנים, הבניינים ומה שביניהם. מריבות, וויכוחים, גסויות ודברים שאסור לשמוע מפאת הגיל. הכל הוא שומע, רואה וכותב על כך באופן משעשע, מכמיר וסוחף. קצת חששתי משום שהתוכן הפעם, מורכב היה מארבעה סיפורים שונים שלכאורה אין שום קשר ביניהם ומי כמוני יודעת כמה קשה להתחבר לעלילה שמסתיימת כל כך מהר ובלי סוף וודאי אך התבדיתי ובגדול. גם הפעם כותב הסופר על עסקים קטנים: חנויות מכולת זעירות ודירות מתפוררות בסמטאותיה של תל אביב. שכנים מוזרים, הורים עקשניים, ילד סקרן ומעלית גונחת אחת. הסיפורים היו נפלאים, אהבתי את כולם. הם הוגשו בעטיפת צלופן שקופה ללא ניירות מרשרשים ובטעמים מתוקים-מרירים. הם חוסלו בפחות מיום ונשאר לי טעם של עוד אך לא נותרתי כעוסה אלא מאושרת ומסופקת כמו פולניה מזוייפת. הקסם הזה של פינקוס לשלב פולניות, מזרח אירופאיות בלב תל אביב, לא יסולא בפז. כמו רוטב שוקולד מריר על תות, כמו קר מבחוץ וחם מבפנים. השילוב הזה תמיד עובד עלי ומצחיק אותי. כי אני אולי משחקת אותה אירופאית אך בנשמתי הנני לבנטינית גמורה. ספר גורמה!”

“זה הספר השלישי של ירמי פינקוס שרכשתי וקראתי. הוא הפחות טוב מבין השלושה למרות שבסה"כ נהניתי ממנו בזמן שהותי בחופשה בחו"ל. יש קצת מיצוי של הסצנה התל אביבית שתוארה באופן נהדר בספר הקודם "זעיר אנפין" ומורגש איזשהו ניסיון לתרגם את ההצלחה של הספר הקודם גם לספר זה. ההצלחה כאן היא חלקית ופחות טובה אם כי שוב - בהחלט נהניתי. הסיפור הרביעי "אירופה" חורג מהמתכונת וחסרה לו פואנטה. בסה"כ פינקוס מהנה אותי כל פעם מחדש בספריו ואני ממתין לספר הבא.”

“אכזבה חלקית. לאחר שנהניתי מאוד מאוד מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, ששתי לקרוא את ספרו זה. הספר בנוי מארבעה סיפורים, שלושה מתרחשים בעירי האהובה הנושנה תל אביב והאחרון באירופה. הסיפורים כתובים בשפה עברית קולחת ומלאה דימויים יפים, ובהומור. תל אביב על רחובותיה הוותיקים ובתיה הנושנים ותושביה החלוצים, היא נהדרת. אבל: שני הסיפורים הראשונים היו הנאה רבה, אך שני האחרונים לא! לכן הייתה הנאתי חלקית ביותר.”

“ארבע נובלות שנכתבו בזמנים שונים קיבץ ירמי פינקוס ועשה מהן ספר. שלוש הראשונות מתרחשות בתל אביב והרביעית בערים השוויצריות לוצרן וציריך. פינקוס הולך בעקבות קודמיו הגדולים והמנוחים, יהושע קנז ואהרן מגד, בתיאור מפורט ומדוקדק של מירוץ העכברים העירוני, על שלל דמויותיו הקטנוניות, המופרעות, האנוכיות והחמדניות. הנובלה הראשונה מספרת על מעצב גרפי צעיר שבזכות יופיו משלים הכנסה כדוגמן הלבשה תחתונה, אשר אחרי כמה שנים נינוחות בדירתו השכורה מתבשר ע"י בעל הבית שלו שהיא עומדת להימכר ושהוא עתיד להיות מגורש מגן העדן, כלומר מדירה נוחה במיקום מצוין עם בעל בית ותרן שאף פעם לא מעלה את שכר הדירה, אל שוק הנדל"ן חסר הרחמים של תל אביב. כאן מתחיל ריקוד משעשע שלו עם המתווכת שמנסה למכור את הבית, כשכל אחד מהצדדים מנסה לתמרן את השני באמצעות כזבים ומניפולציות, עד לסיום המפתיע. בנובלה השניה מככבים הומוסקסואל חובש כיפה סרוגה ורווקה מבוגרת שגרה עם אמה האלמנה. השניים מתגוררים בצפון הישן של העיר, ומתמודדים עם מכת עכברושים שפוקדת את מעונם. לדעתי, זה הסיפור העמוק והמרגש בקובץ הנובלות, שממחיש כמה חשוב המאבק לחיים מלאי משמעות, אפילו כשהמאבק הוא בנברנים מבחילים שפולשים לדירות של אזרחים ישרים באזור המהוגן של צפון - מרכז תל אביב. בנובלה השלישית, שבניגוד לקודמותיה מסופרת בגוף ראשון, בולש ילד נטול חברים וחסר חיים אחרי זוג תמהונים - ליימך כפוף ורעייתו המכשפה - ומנסה להתיידד איתם. זה סיפור קנזי מובהק. כל המרכיבים של טירוף בית הדירות שמופיעים ברומנים ובסיפורים שלו נמצאים גם כאן: שכנים תמהוניים, ראש ועד בית שרודה בדיירים, מריבות שכנים, יחסים מעורערים בתוך המשפחה, לא חסר דבר. חולשתו של הסיפור נעוצה בכך שהמניע של הדמות הראשית מעורפל. בשתי הנובלות הראשונות המניע של הדמויות הראשיות ברור - לקנות דירה, להיפטר מעכברושים - אך מדוע להוט כל כך הילד המספר להתחבב ולהתיידד עם השכנים המוזרים? הנובלה שחותמת את הספר מתרחשת בשווייץ הקרה והיפה. אקדמאי צעיר שתחום מחקרו לא נמסר מקבל הזמנה לעבוד במכון אקדמי בלוצרן. הנוף האירופאי, הפיזי והאנושי, שונה באופן מהותי מזה הישראלי אליו נחשף הקורא בשלוש הנובלות הראשונות (ואותו, מן הסתם הוא מכיר היטב מהתנסויות אישיות ולא ספרותיות) אך בסוף הסיפור - אזהרת ספוילר, מוותר החוקר על השלג, הפטיפורים, הרוגע הקריר ושכיות החמדה האירופאיות וחוזר אל המציאות המיוזעת של דשאים מצהיבים, לחות קיצית ושכנים עצבניים שתוארו באופן מדויק כל כך בסיפורים שקדמו לו. כמי שילדותו ונעוריו המוקדמים עברו עליו בתל אביב - אמנם לא במחוזות בהם מתנהלים גיבוריו של פינקוס אלא מעט צפונה משם, באזור שמכונה בלוחות הנדל"ן ובאזעקות פיקוד העורף "עבר הירקון" - שלוש הנובלות הראשונות דיברו אליי באופן מעט אישי, במיוחד השניה "עכברושיה של מרגלית הרץ" שמתרחשת ברחובות הקטנים והשקטים הכלואים בין ארלוזורוב וז'בוטינסקי. הלב אפילו ניתר ניתורון קטנטן כשגיליתי שגיבורי הסיפור מתגוררים ברחוב זלוצ'יסטי שבו התגוררו סבי וסבתי ע"ה, רחוב שהשקט השורר בו עומד ביחס הפוך להמולה ולשאון של דרך נמיר ותחנת רכבת מרכז הסמוכות.”

“אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה. שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים. הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה. הם נהנו והתפעלו ורק לאחר שחשבו שכבר ראו הכל ועינם התרגלה זה מכבר ליופי ולטעם, לקחתי אותם לברוז׳, אחת הערים היפות הממוקמות במערב פלנדריה והמכונה ״ונציה של הצפון״ על אף שלא היה זה ביקורי הראשון שם והזדמן לי לשהות בעיר הקסומה מספר פעמים מטעם עבודתי כמנהלת הזמנות ברשת מלונות הולידיי-אין, נדבקתי בהתלהבותם והוספתי לספר להם אנדקטודות מעניינות אודות ההסטוריה של המקום. עשינו שיט בתעלותיה והחלטנו לקנח את הביקור באחת מ-השוקולטריות הידועות במקום: Dumon. נכנסנו בהתרגשות מה ובחנו את הזבנים שעטו על ידיהם כפפות גומי לבנות שקופות וליקטו בחרדת קודש בונבונים בגוונים שונים של חום, טעימים ויקרים להחריד. או אז, החליט אבי להחריב את הרגע הקדוש ולהעיר ״שלאחר המשמרת בחנות אינו טורח המוכר להסיר כפפותיו אלא ממשיך משם לעבודתו השניה כאח בבית חולים: בודק טחורים, מלקט תולעים ומנקז סתימות מישבנם של הפאציינטים״. פרצנו בצחוק המעורב בהבעות גועל וכבר לא התחשק לנו לנשנש שוקולד בפרט משהגיע בצורות דיי דומות ל... נו טוב, אתם יודעים למה. אך מולידי, על אף שניחן בחוש הומור בריא התברך גם בסוכרת ״ואין מצב שאני לא טועם אחד מאילו ומזין את המחלה״ הוא הביע תקווה שהמוכר לא הגיע ישירות מניתוח לקשירת טחורים והצביע בסבלנות על הממולאים השונים, מבקש ממני תרגום מדי פעם. לבסוף, מילא קופסא קטנה, מעוטרת בסרט זהב וניירות מרשרשים שעלתה לו כמעט 50 אירו, מלמל איחול ביידיש (שתבלע מטרייה והיא תיפתח ביציאה) ויצא מהחנות שמח וטוב לב. החוויה הנהדרת הזאת, הבלתי נשכחת גלומה באופן יוצא מן הכלל בספרו החדש של ירמי פינקוס. הבחור המוכשר הזה, שספרו האחרון ״בזעיר אנפין״ הצליח להוציא ממני שלל קולות ואינפופים; עושה זאת שנית ברווקים ואלמנות שלדעתי הצנועה אף עולה עליו בתוכן ושלל מצבים שונים. המומחיות של ירמי הינה התמקדות במיקרו. לא, לא הקיצור של מיקרוגל אלא התמרכזות באותם דברים קטנטנים של חיי היומיום ובספר זה: השכנים, הבניינים ומה שביניהם. מריבות, וויכוחים, גסויות ודברים שאסור לשמוע מפאת הגיל. הכל הוא שומע, רואה וכותב על כך באופן משעשע, מכמיר וסוחף. קצת חששתי משום שהתוכן הפעם, מורכב היה מארבעה סיפורים שונים שלכאורה אין שום קשר ביניהם ומי כמוני יודעת כמה קשה להתחבר לעלילה שמסתיימת כל כך מהר ובלי סוף וודאי אך התבדיתי ובגדול. גם הפעם כותב הסופר על עסקים קטנים: חנויות מכולת זעירות ודירות מתפוררות בסמטאותיה של תל אביב. שכנים מוזרים, הורים עקשניים, ילד סקרן ומעלית גונחת אחת. הסיפורים היו נפלאים, אהבתי את כולם. הם הוגשו בעטיפת צלופן שקופה ללא ניירות מרשרשים ובטעמים מתוקים-מרירים. הם חוסלו בפחות מיום ונשאר לי טעם של עוד אך לא נותרתי כעוסה אלא מאושרת ומסופקת כמו פולניה מזוייפת. הקסם הזה של פינקוס לשלב פולניות, מזרח אירופאיות בלב תל אביב, לא יסולא בפז. כמו רוטב שוקולד מריר על תות, כמו קר מבחוץ וחם מבפנים. השילוב הזה תמיד עובד עלי ומצחיק אותי. כי אני אולי משחקת אותה אירופאית אך בנשמתי הנני לבנטינית גמורה. ספר גורמה!”

“זה הספר השלישי של ירמי פינקוס שרכשתי וקראתי. הוא הפחות טוב מבין השלושה למרות שבסה"כ נהניתי ממנו בזמן שהותי בחופשה בחו"ל. יש קצת מיצוי של הסצנה התל אביבית שתוארה באופן נהדר בספר הקודם "זעיר אנפין" ומורגש איזשהו ניסיון לתרגם את ההצלחה של הספר הקודם גם לספר זה. ההצלחה כאן היא חלקית ופחות טובה אם כי שוב - בהחלט נהניתי. הסיפור הרביעי "אירופה" חורג מהמתכונת וחסרה לו פואנטה. בסה"כ פינקוס מהנה אותי כל פעם מחדש בספריו ואני ממתין לספר הבא.”

“אכזבה חלקית. לאחר שנהניתי מאוד מאוד מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, ששתי לקרוא את ספרו זה. הספר בנוי מארבעה סיפורים, שלושה מתרחשים בעירי האהובה הנושנה תל אביב והאחרון באירופה. הסיפורים כתובים בשפה עברית קולחת ומלאה דימויים יפים, ובהומור. תל אביב על רחובותיה הוותיקים ובתיה הנושנים ותושביה החלוצים, היא נהדרת. אבל: שני הסיפורים הראשונים היו הנאה רבה, אך שני האחרונים לא! לכן הייתה הנאתי חלקית ביותר.”