אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה.
שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים.
הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה.
הם נהנו והתפעלו ורק לאחר שחשבו שכבר ראו הכל ועינם התרגלה זה מכבר ליופי ולטעם, לקחתי אותם לברוז׳, אחת הערים היפות הממוקמות במערב פלנדריה והמכונה ״ונציה של הצפון״
על אף שלא היה זה ביקורי הראשון שם והזדמן לי לשהות בעיר הקסומה מספר פעמים מטעם עבודתי כמנהלת הזמנות ברשת מלונות הולידיי-אין, נדבקתי בהתלהבותם והוספתי לספר להם אנדקטודות מעניינות אודות ההסטוריה של המקום.
עשינו שיט בתעלותיה והחלטנו לקנח את הביקור באחת מ-השוקולטריות הידועות במקום: Dumon.
נכנסנו בהתרגשות מה ובחנו את הזבנים שעטו על ידיהם כפפות גומי לבנות שקופות וליקטו בחרדת קודש בונבונים בגוונים שונים של חום, טעימים ויקרים להחריד.
או אז, החליט אבי להחריב את הרגע הקדוש ולהעיר ״שלאחר המשמרת בחנות אינו טורח המוכר להסיר כפפותיו אלא ממשיך משם לעבודתו השניה כאח בבית חולים: בודק טחורים, מלקט תולעים ומנקז סתימות מישבנם של הפאציינטים״.
פרצנו בצחוק המעורב בהבעות גועל וכבר לא התחשק לנו לנשנש שוקולד בפרט משהגיע בצורות דיי דומות ל... נו טוב, אתם יודעים למה.
אך מולידי, על אף שניחן בחוש הומור בריא התברך גם בסוכרת ״ואין מצב שאני לא טועם אחד מאילו ומזין את המחלה״ הוא הביע תקווה שהמוכר לא הגיע ישירות מניתוח לקשירת טחורים והצביע בסבלנות על הממולאים השונים, מבקש ממני תרגום מדי פעם.
לבסוף, מילא קופסא קטנה, מעוטרת בסרט זהב וניירות מרשרשים שעלתה לו כמעט 50 אירו, מלמל איחול ביידיש (שתבלע מטרייה והיא תיפתח ביציאה) ויצא מהחנות שמח וטוב לב.

החוויה הנהדרת הזאת, הבלתי נשכחת גלומה באופן יוצא מן הכלל בספרו החדש של ירמי פינקוס.
הבחור המוכשר הזה, שספרו האחרון ״בזעיר אנפין״ הצליח להוציא ממני שלל קולות ואינפופים; עושה זאת שנית ברווקים ואלמנות שלדעתי הצנועה אף עולה עליו בתוכן ושלל מצבים שונים.
המומחיות של ירמי הינה התמקדות במיקרו. לא, לא הקיצור של מיקרוגל אלא התמרכזות באותם דברים קטנטנים של חיי היומיום ובספר זה: השכנים, הבניינים ומה שביניהם.
מריבות, וויכוחים, גסויות ודברים שאסור לשמוע מפאת הגיל.
הכל הוא שומע, רואה וכותב על כך באופן משעשע, מכמיר וסוחף.
קצת חששתי משום שהתוכן הפעם, מורכב היה מארבעה סיפורים שונים שלכאורה אין שום קשר ביניהם ומי כמוני יודעת כמה קשה להתחבר לעלילה שמסתיימת כל כך מהר ובלי סוף וודאי אך התבדיתי ובגדול.

גם הפעם כותב הסופר על עסקים קטנים: חנויות מכולת זעירות ודירות מתפוררות בסמטאותיה של תל אביב.
שכנים מוזרים, הורים עקשניים, ילד סקרן ומעלית גונחת אחת.
הסיפורים היו נפלאים, אהבתי את כולם.
הם הוגשו בעטיפת צלופן שקופה ללא ניירות מרשרשים ובטעמים מתוקים-מרירים.
הם חוסלו בפחות מיום ונשאר לי טעם של עוד אך לא נותרתי כעוסה אלא מאושרת ומסופקת כמו פולניה מזוייפת.
הקסם הזה של פינקוס לשלב פולניות, מזרח אירופאיות בלב תל אביב, לא יסולא בפז.
כמו רוטב שוקולד מריר על תות, כמו קר מבחוץ וחם מבפנים.

השילוב הזה תמיד עובד עלי ומצחיק אותי.
כי אני אולי משחקת אותה אירופאית אך בנשמתי הנני לבנטינית גמורה.

ספר גורמה!

אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה.
שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים.
הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה.
הם נהנו והתפעלו ורק לאחר שחשבו שכבר ראו הכל ועינם התרגלה זה מכבר ליופי ולטעם, לקחתי אותם לברוז׳, אחת הערים היפות הממוקמות במערב פלנדריה והמכונה ״ונציה של הצפון״
על אף שלא היה זה ביקורי הראשון שם והזדמן לי לשהות בעיר הקסומה מספר פעמים מטעם עבודתי כמנהלת הזמנות ברשת מלונות הולידיי-אין, נדבקתי בהתלהבותם והוספתי לספר להם אנדקטודות מעניינות אודות ההסטוריה של המקום.
עשינו שיט בתעלותיה והחלטנו לקנח את הביקור באחת מ-השוקולטריות הידועות במקום: Dumon.
נכנסנו בהתרגשות מה ובחנו את הזבנים שעטו על ידיהם כפפות גומי לבנות שקופות וליקטו בחרדת קודש בונבונים בגוונים שונים של חום, טעימים ויקרים להחריד.
או אז, החליט אבי להחריב את הרגע הקדוש ולהעיר ״שלאחר המשמרת בחנות אינו טורח המוכר להסיר כפפותיו אלא ממשיך משם לעבודתו השניה כאח בבית חולים: בודק טחורים, מלקט תולעים ומנקז סתימות מישבנם של הפאציינטים״.
פרצנו בצחוק המעורב בהבעות גועל וכבר לא התחשק לנו לנשנש שוקולד בפרט משהגיע בצורות דיי דומות ל... נו טוב, אתם יודעים למה.
אך מולידי, על אף שניחן בחוש הומור בריא התברך גם בסוכרת ״ואין מצב שאני לא טועם אחד מאילו ומזין את המחלה״ הוא הביע תקווה שהמוכר לא הגיע ישירות מניתוח לקשירת טחורים והצביע בסבלנות על הממולאים השונים, מבקש ממני תרגום מדי פעם.
לבסוף, מילא קופסא קטנה, מעוטרת בסרט זהב וניירות מרשרשים שעלתה לו כמעט 50 אירו, מלמל איחול ביידיש (שתבלע מטרייה והיא תיפתח ביציאה) ויצא מהחנות שמח וטוב לב.

החוויה הנהדרת הזאת, הבלתי נשכחת גלומה באופן יוצא מן הכלל בספרו החדש של ירמי פינקוס.
הבחור המוכשר הזה, שספרו האחרון ״בזעיר אנפין״ הצליח להוציא ממני שלל קולות ואינפופים; עושה זאת שנית ברווקים ואלמנות שלדעתי הצנועה אף עולה עליו בתוכן ושלל מצבים שונים.
המומחיות של ירמי הינה התמקדות במיקרו. לא, לא הקיצור של מיקרוגל אלא התמרכזות באותם דברים קטנטנים של חיי היומיום ובספר זה: השכנים, הבניינים ומה שביניהם.
מריבות, וויכוחים, גסויות ודברים שאסור לשמוע מפאת הגיל.
הכל הוא שומע, רואה וכותב על כך באופן משעשע, מכמיר וסוחף.
קצת חששתי משום שהתוכן הפעם, מורכב היה מארבעה סיפורים שונים שלכאורה אין שום קשר ביניהם ומי כמוני יודעת כמה קשה להתחבר לעלילה שמסתיימת כל כך מהר ובלי סוף וודאי אך התבדיתי ובגדול.

גם הפעם כותב הסופר על עסקים קטנים: חנויות מכולת זעירות ודירות מתפוררות בסמטאותיה של תל אביב.
שכנים מוזרים, הורים עקשניים, ילד סקרן ומעלית גונחת אחת.
הסיפורים היו נפלאים, אהבתי את כולם.
הם הוגשו בעטיפת צלופן שקופה ללא ניירות מרשרשים ובטעמים מתוקים-מרירים.
הם חוסלו בפחות מיום ונשאר לי טעם של עוד אך לא נותרתי כעוסה אלא מאושרת ומסופקת כמו פולניה מזוייפת.
הקסם הזה של פינקוס לשלב פולניות, מזרח אירופאיות בלב תל אביב, לא יסולא בפז.
כמו רוטב שוקולד מריר על תות, כמו קר מבחוץ וחם מבפנים.

השילוב הזה תמיד עובד עלי ומצחיק אותי.
כי אני אולי משחקת אותה אירופאית אך בנשמתי הנני לבנטינית גמורה.

ספר גורמה!