ארבע נובלות שנכתבו בזמנים שונים קיבץ ירמי פינקוס ועשה מהן ספר. שלוש הראשונות מתרחשות בתל אביב והרביעית בערים השוויצריות לוצרן וציריך. פינקוס הולך בעקבות קודמיו הגדולים והמנוחים, יהושע קנז ואהרן מגד, בתיאור מפורט ומדוקדק של מירוץ העכברים העירוני, על שלל דמויותיו הקטנוניות, המופרעות, האנוכיות והחמדניות.

הנובלה הראשונה מספרת על מעצב גרפי צעיר שבזכות יופיו משלים הכנסה כדוגמן הלבשה תחתונה, אשר אחרי כמה שנים נינוחות בדירתו השכורה מתבשר ע"י בעל הבית שלו שהיא עומדת להימכר ושהוא עתיד להיות מגורש מגן העדן, כלומר מדירה נוחה במיקום מצוין עם בעל בית ותרן שאף פעם לא מעלה את שכר הדירה, אל שוק הנדל"ן חסר הרחמים של תל אביב. כאן מתחיל ריקוד משעשע שלו עם המתווכת שמנסה למכור את הבית, כשכל אחד מהצדדים מנסה לתמרן את השני באמצעות כזבים ומניפולציות, עד לסיום המפתיע.

בנובלה השניה מככבים הומוסקסואל חובש כיפה סרוגה ורווקה מבוגרת שגרה עם אמה האלמנה. השניים מתגוררים בצפון הישן של העיר, ומתמודדים עם מכת עכברושים שפוקדת את מעונם. לדעתי, זה הסיפור העמוק והמרגש בקובץ הנובלות, שממחיש כמה חשוב המאבק לחיים מלאי משמעות, אפילו כשהמאבק הוא בנברנים מבחילים שפולשים לדירות של אזרחים ישרים באזור המהוגן של צפון - מרכז תל אביב.


בנובלה השלישית, שבניגוד לקודמותיה מסופרת בגוף ראשון, בולש ילד נטול חברים וחסר חיים אחרי זוג תמהונים - ליימך כפוף ורעייתו המכשפה - ומנסה להתיידד איתם. זה סיפור קנזי מובהק. כל המרכיבים של טירוף בית הדירות שמופיעים ברומנים ובסיפורים שלו נמצאים גם כאן: שכנים תמהוניים, ראש ועד בית שרודה בדיירים, מריבות שכנים, יחסים מעורערים בתוך המשפחה, לא חסר דבר. חולשתו של הסיפור נעוצה בכך שהמניע של הדמות הראשית מעורפל. בשתי הנובלות הראשונות המניע של הדמויות הראשיות ברור - לקנות דירה, להיפטר מעכברושים - אך מדוע להוט כל כך הילד המספר להתחבב ולהתיידד עם השכנים המוזרים?

הנובלה שחותמת את הספר מתרחשת בשווייץ הקרה והיפה. אקדמאי צעיר שתחום מחקרו לא נמסר מקבל הזמנה לעבוד במכון אקדמי בלוצרן. הנוף האירופאי, הפיזי והאנושי, שונה באופן מהותי מזה הישראלי אליו נחשף הקורא בשלוש הנובלות הראשונות (ואותו, מן הסתם הוא מכיר היטב מהתנסויות אישיות ולא ספרותיות) אך בסוף הסיפור - אזהרת ספוילר, מוותר החוקר על השלג, הפטיפורים, הרוגע הקריר ושכיות החמדה האירופאיות וחוזר אל המציאות המיוזעת של דשאים מצהיבים, לחות קיצית ושכנים עצבניים שתוארו באופן מדויק כל כך בסיפורים שקדמו לו.

כמי שילדותו ונעוריו המוקדמים עברו עליו בתל אביב - אמנם לא במחוזות בהם מתנהלים גיבוריו של פינקוס אלא מעט צפונה משם, באזור שמכונה בלוחות הנדל"ן ובאזעקות פיקוד העורף "עבר הירקון" - שלוש הנובלות הראשונות דיברו אליי באופן מעט אישי, במיוחד השניה "עכברושיה של מרגלית הרץ" שמתרחשת ברחובות הקטנים והשקטים הכלואים בין ארלוזורוב וז'בוטינסקי. הלב אפילו ניתר ניתורון קטנטן כשגיליתי שגיבורי הסיפור מתגוררים ברחוב זלוצ'יסטי שבו התגוררו סבי וסבתי ע"ה, רחוב שהשקט השורר בו עומד ביחס הפוך להמולה ולשאון של דרך נמיר ותחנת רכבת מרכז הסמוכות.

הייתה המולה בשבוע הספר בתל אביב, כל ספר שנגעתי בו בדוכנים יכולתי בין רגע לראות את הסופר, לקבל הסבר על הספר, לקבל חיוך וחתימה. שזו חבילה יפה לחג הספר תודו.
חיפשתי סופר שאני לא ממש מכירה, משהו שונה שאני בדרך כלל לא קוראת. ירמי עמד שם כולו מחויך הוא סיכם שהספר שלו זו קומדיה קלילה ומשעשעת, הומוריסטית ולא כבדה. הימרתי ולקחתי. במשך כמה דקות ירמי ישב ובריכוז מה כתב לי הקדשה.

לקחתי את הספר משועשעת, בדף הראשון חיכה לי ציורון קטנטון של חיה מחייכת. היו לה אוזניים וזנב וחשבתי שזו הקדשה חמודה בצירוף השם שלי.

אבל מה לעשות, לא התחברתי! יש שם תיאורים שלא היו מביישים שום אדריכל נוף או גנן מדופלם.. תאורים על גינות בין רחובותיה של תל אביב העצים, החרקים , הציפורים ומה לא... הספר הוא גם על אנשים מכל המינים בכל הגילאים והדינמיקה ביניהם. שעימוםםםםם אחד גדול. לדוגמא: מי נשוי למי ומי קיבל צוואה ממי ולהיכן הירושה הלכה. מי הרוויח ומי הפסיד, ומי ניצל את הוריו וקיבל נכס . אני חושבת שהנושא בעייתי ומאוד אקטואלי במיוחד בעיר הגדולה ששם לא רק שאין חניות לתושבים אלא יש גם מרדף אחרי דירות להשכיר. מי שיותר ממולח ובעל תושייה מסודר, מי שמזלו בכיסו מצליח להסתדר אפילו בלי שותפים אך תמיד יש עננה על הראש מתי בעל הדירה יחליט למכור. העלילה מורכבת מבליל דמויות צבעוניות שמוכרות לנו מההווי הישראלי . יש את סלאח שבתי וקזבלן וגבעת חלפון אינה עונה וזה נדמה שמדובר בספר היתולי.. כור היתוך שכזה שהכניסו לצנצנת סגרו וערבבו וזה הספר.

לירמי תודה
רציתי מאוד לאהוב....

אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה.
שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים.
הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה.
הם נהנו והתפעלו ורק לאחר שחשבו שכבר ראו הכל ועינם התרגלה זה מכבר ליופי ולטעם, לקחתי אותם לברוז׳, אחת הערים היפות הממוקמות במערב פלנדריה והמכונה ״ונציה של הצפון״
על אף שלא היה זה ביקורי הראשון שם והזדמן לי לשהות בעיר הקסומה מספר פעמים מטעם עבודתי כמנהלת הזמנות ברשת מלונות הולידיי-אין, נדבקתי בהתלהבותם והוספתי לספר להם אנדקטודות מעניינות אודות ההסטוריה של המקום.
עשינו שיט בתעלותיה והחלטנו לקנח את הביקור באחת מ-השוקולטריות הידועות במקום: Dumon.
נכנסנו בהתרגשות מה ובחנו את הזבנים שעטו על ידיהם כפפות גומי לבנות שקופות וליקטו בחרדת קודש בונבונים בגוונים שונים של חום, טעימים ויקרים להחריד.
או אז, החליט אבי להחריב את הרגע הקדוש ולהעיר ״שלאחר המשמרת בחנות אינו טורח המוכר להסיר כפפותיו אלא ממשיך משם לעבודתו השניה כאח בבית חולים: בודק טחורים, מלקט תולעים ומנקז סתימות מישבנם של הפאציינטים״.
פרצנו בצחוק המעורב בהבעות גועל וכבר לא התחשק לנו לנשנש שוקולד בפרט משהגיע בצורות דיי דומות ל... נו טוב, אתם יודעים למה.
אך מולידי, על אף שניחן בחוש הומור בריא התברך גם בסוכרת ״ואין מצב שאני לא טועם אחד מאילו ומזין את המחלה״ הוא הביע תקווה שהמוכר לא הגיע ישירות מניתוח לקשירת טחורים והצביע בסבלנות על הממולאים השונים, מבקש ממני תרגום מדי פעם.
לבסוף, מילא קופסא קטנה, מעוטרת בסרט זהב וניירות מרשרשים שעלתה לו כמעט 50 אירו, מלמל איחול ביידיש (שתבלע מטרייה והיא תיפתח ביציאה) ויצא מהחנות שמח וטוב לב.

החוויה הנהדרת הזאת, הבלתי נשכחת גלומה באופן יוצא מן הכלל בספרו החדש של ירמי פינקוס.
הבחור המוכשר הזה, שספרו האחרון ״בזעיר אנפין״ הצליח להוציא ממני שלל קולות ואינפופים; עושה זאת שנית ברווקים ואלמנות שלדעתי הצנועה אף עולה עליו בתוכן ושלל מצבים שונים.
המומחיות של ירמי הינה התמקדות במיקרו. לא, לא הקיצור של מיקרוגל אלא התמרכזות באותם דברים קטנטנים של חיי היומיום ובספר זה: השכנים, הבניינים ומה שביניהם.
מריבות, וויכוחים, גסויות ודברים שאסור לשמוע מפאת הגיל.
הכל הוא שומע, רואה וכותב על כך באופן משעשע, מכמיר וסוחף.
קצת חששתי משום שהתוכן הפעם, מורכב היה מארבעה סיפורים שונים שלכאורה אין שום קשר ביניהם ומי כמוני יודעת כמה קשה להתחבר לעלילה שמסתיימת כל כך מהר ובלי סוף וודאי אך התבדיתי ובגדול.

גם הפעם כותב הסופר על עסקים קטנים: חנויות מכולת זעירות ודירות מתפוררות בסמטאותיה של תל אביב.
שכנים מוזרים, הורים עקשניים, ילד סקרן ומעלית גונחת אחת.
הסיפורים היו נפלאים, אהבתי את כולם.
הם הוגשו בעטיפת צלופן שקופה ללא ניירות מרשרשים ובטעמים מתוקים-מרירים.
הם חוסלו בפחות מיום ונשאר לי טעם של עוד אך לא נותרתי כעוסה אלא מאושרת ומסופקת כמו פולניה מזוייפת.
הקסם הזה של פינקוס לשלב פולניות, מזרח אירופאיות בלב תל אביב, לא יסולא בפז.
כמו רוטב שוקולד מריר על תות, כמו קר מבחוץ וחם מבפנים.

השילוב הזה תמיד עובד עלי ומצחיק אותי.
כי אני אולי משחקת אותה אירופאית אך בנשמתי הנני לבנטינית גמורה.

ספר גורמה!

זה הספר השלישי של ירמי פינקוס שרכשתי וקראתי. הוא הפחות טוב מבין השלושה למרות שבסה"כ נהניתי ממנו בזמן שהותי בחופשה בחו"ל. יש קצת מיצוי של הסצנה התל אביבית שתוארה באופן נהדר בספר הקודם "זעיר אנפין" ומורגש איזשהו ניסיון לתרגם את ההצלחה של הספר הקודם גם לספר זה. ההצלחה כאן היא חלקית ופחות טובה אם כי שוב - בהחלט נהניתי. הסיפור הרביעי "אירופה" חורג מהמתכונת וחסרה לו פואנטה. בסה"כ פינקוס מהנה אותי כל פעם מחדש בספריו ואני ממתין לספר הבא.

הספר הזה נקנה לפני שנתיים. קניתי אותה בקניה חפוזה, בלי לדעת אם הוא מומלץ או לא. דבר שלא כזה אופייני לי. אבל משהאוריםו בשילוב של שם הספר, התקציר ואפילו הכריכה משך אותי והייתי חייבת לקנות אותו.
ואם כל זה היה לפני שנתיים ורק עכשיו אני סיימתי לקרוא אותו (זה גם לא נכון, סיימתי חלקית) כנראה שזו לא הייתה קנייה מוצלחת.
ניסיתי. באמת שניסיתי. נאבקתי לקרוא את הספר, אבל אחרי כל 2 דפים התייאשתי. וככה זה נמשך ונמשך. פשוט לא הצלחתי להתחבר לספר. התאורים שם היו, בלי הגזמה, 75% מהעלילה. לא מעניין אותי איך הבניין נראה מבחוץ - אילו צמחים, אילו בלטות. אני לא אדרכילית נוף ועיר. ותיאור של בניין על משך עמוד היה פשוט יותר מידי. ואחרי התיאור הזה לתאר גם את הדירה לפרטי פרטים לא מעניינים. פה הפסקתי.
חבל, כי הנושא עצמו היה נשמע טוב והסיפורים מעניינים אם רק היו מורידים מהם את השכבות המיותרות

ספר משעשע ונפלא.
ברוחו הטובה ובעינו החדה להפליא מספר פינקוס ארבעה סיפורים - שלושה מהם בתל אביב ואחד בשוויץ (וגם הוא קשור לתל אביב).
תל אביב של פינקוס ממשית לגמרי, מוכרת לגמרי. אתה קורא את התיאורים שלו ויודע שכבר היית ברחוב הזה, במיקום הזה, ואם לא בו ממש אז בכפיל המדויק שלו.
על הסיפורים של פינקוס שורה רוח טובה, מבודחת קמעה, מבינה ותמיד חומלת.
מקסים ומהנה לקרוא במידה בלתי מצויה.
ספר כיף.