ביקורת ספרותית על שנות כלב מאת גינטר גראס
ספר טוב

---

הכלבה שלי שהיתה בת קרוב ל 18 שנים רגילות הלכה לעולמה ביום ראשון, עצב גדול, אז לפי שנות כלב היא היתה אמורה להיות בת 122. אלא שאני לא מאמינה בשנות כלב, אני מאמינה שכלב נחשב לבוגר החל בגיל שנתיים ועד בערך 11 ואז הוא מתחיל להזדקן לאיטו לפעמים עד גיל 20 שאז הוא ישיש באמת.

בספרו של גינטר גראס שושלת כלבי רועה גרמני מיוחסת שנועדה להרבעה, מלווה כצל את מהלך העניינים ואני אומרת עניינים כי יש כאן מעין סיפור אך הוא נע בין דמיון למציאות. שושלת גזעית זו מיוחסת בזכות המלטתו של הכלב השחור פרינץ שנמסר אחר כבוד להיטלר ואיתו שהה מספר שנים.

גיבורי הספר הם שני חברים מאחד הכפרים באזור דאנציג, אזור שנע בין הכיבוש הגרמני לכיבוש הפולני, אנו יודעים בעיקר על אחד מהם שהוא בן טוחן פשוט וגס שמשום מה התחבר בהיותו ילד לילד חצי יהודי אומן בנשמתו שכבר מגיל 9 בונה ללא הרף דחלילים שונים ומשונים שיבריחו ציפורים מהשדות ובעזרת חברו מוכר אותם ושמח בחלקו עד לעליית הנאצים לשלטון ועד לנקודת מפנה בסיפור והיפרדותם לאזורים שונים בגרמניה, והקשר לכלב? ובכן סבתו של הכלב היתה כלבתו של הטוחן ואחד מגוריה נמסר לאחיו הוא אביו של פרינץ.

נראה שגראס מושפע מכתיבתו של ג'יימס ג'ויס ומהז'אנר של זרם התודעה, משלב מסוים בספר אנחנו מלווים את מסעותיהם של בן הטוחן וכלבו באופן שחלקו מציאותי וחלקו הזוי וכך זורם לו הסיפור עד לשנות השישים, וגראס בביקורת קשה על ארצו ואולי על העולם כולו מדמה שכל העולם גהינום, כן של דנטה, ואנחנו דחלילים!!!

» ביקורות נוספות של אלזה
» ביקורות נוספות על שנות כלב