“בשנת 2006 התוודה זוכה פרס נובל גינתר גראס בריאיון לעיתון 'פרנקפורטר אלגמיינה', כי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה גויס לוואפן אס אס. מידת הסכמתו לגיוס זה נותרה מעורפלת, אבל ברור שההסתרה ארוכת-השנים של מי שהיה לימים לאחד מדובריה הבולטים של גרמניה החדשה ושוחרת השלום, לוותה בייסורי מצפון קשים. 'שנות כלב' הוא חשבון נפש לאומי חריף, נוקב (ולזכותו ייאמר- לא צדקני) על עברה הנאצי של גרמניה, על המהפך הדמוקרטי שעברה אחרי התבוסה, ועל נסיונות ההתמודדות המוקדמים שלה (הספר פורסם ב-63) עם אותו עבר.

בדומה ל'תוף הפח', הראשון בטרילוגיית דנציג של גראס, הרומאן מציג מראשיתו מציאות רב-עדתית ורב-לאומית מגוונת, שעתידה להתפורר תחת הנאציזם הלאומני. האוכלוסיה בכפרים שבדלתא של הויסלה, ומאוחר יותר בעיר דנציג, כוללת גרמנים, פולנים, קאשובים, צוענים, שלל עדות נוצריות, כמה יהודים, וגם כלב אחד בעל שורשים ליטאים, שעתיד לזכות במעמד מיוחד ברייך השלישי... סגנון הכתיבה הוא וריאציה של ריאליזם מאגי: האוכלוסיה הכפרית שטופה באמונות טפלות (יש פה אזכור מעניין של אלילים באלטיים פרה-נוצרים), מייחסת סגולות פלאיות לדחלילים שיוצר אחד מילדי המקום, ומאמינה בנבואות של טוחן הכפר שנוהג להאזין לתולעי הקמח שבשק שעל כתפיו, וזוכה למעמד של אוראקל לאומי.

זה ספר על חברות ובגידה, על החלטה פטאלית שמתחרטים עליה במשך כל החיים, על ההתמודדות עם אשמה מודחקת באמצעות נקמה כוללת בחברה (הגיבור מפיץ במכוון זיבה במערב גרמניה..). הוא רווי ציניות, ורומז שאין דרך אחרת להתמודד עם התהליך המפלצתי שעברה החברה הגרמנית בשנים הנוראות הללו. העיסוק הישיר שלו בבעית האנטישמיות, כולל חדירתה לנפש קרבנותיה, לא דומה לשום דבר אחר שקראתי. הוא כבד ומכאיב, אבל לפרקים מצחיק ממש (גראס עושה מטעמים מהפילוסוף חובב הנאציזם היידגר). יש פה בוודאי איזושהי פרודיה על 'מיכאל קולהאס' הקלאסי של פון-קלייסט, אבל אפשר לזהות במהלכי העלילה גם רמזים לסיפור קין והבל, יוסף ואחיו, ואולי אפילו לסצנה הדרמטית המפורסמת מסוף האופרה דון ג'ובאני. ללא ספק, רומאן גדול של סופר גאון בעל דמיון עשיר ועומק רעיוני. אם היה מעט פחות אנליטי, חוויית הקריאה שלי היתה סוחפת יותר והייתי מעניק לו גם את הכוכב החמישי.”

“הכלבה שלי שהיתה בת קרוב ל 18 שנים רגילות הלכה לעולמה ביום ראשון, עצב גדול, אז לפי שנות כלב היא היתה אמורה להיות בת 122. אלא שאני לא מאמינה בשנות כלב, אני מאמינה שכלב נחשב לבוגר החל בגיל שנתיים ועד בערך 11 ואז הוא מתחיל להזדקן לאיטו לפעמים עד גיל 20 שאז הוא ישיש באמת.

בספרו של גינטר גראס שושלת כלבי רועה גרמני מיוחסת שנועדה להרבעה, מלווה כצל את מהלך העניינים ואני אומרת עניינים כי יש כאן מעין סיפור אך הוא נע בין דמיון למציאות. שושלת גזעית זו מיוחסת בזכות המלטתו של הכלב השחור פרינץ שנמסר אחר כבוד להיטלר ואיתו שהה מספר שנים.

גיבורי הספר הם שני חברים מאחד הכפרים באזור דאנציג, אזור שנע בין הכיבוש הגרמני לכיבוש הפולני, אנו יודעים בעיקר על אחד מהם שהוא בן טוחן פשוט וגס שמשום מה התחבר בהיותו ילד לילד חצי יהודי אומן בנשמתו שכבר מגיל 9 בונה ללא הרף דחלילים שונים ומשונים שיבריחו ציפורים מהשדות ובעזרת חברו מוכר אותם ושמח בחלקו עד לעליית הנאצים לשלטון ועד לנקודת מפנה בסיפור והיפרדותם לאזורים שונים בגרמניה, והקשר לכלב? ובכן סבתו של הכלב היתה כלבתו של הטוחן ואחד מגוריה נמסר לאחיו הוא אביו של פרינץ.

נראה שגראס מושפע מכתיבתו של ג'יימס ג'ויס ומהז'אנר של זרם התודעה, משלב מסוים בספר אנחנו מלווים את מסעותיהם של בן הטוחן וכלבו באופן שחלקו מציאותי וחלקו הזוי וכך זורם לו הסיפור עד לשנות השישים, וגראס בביקורת קשה על ארצו ואולי על העולם כולו מדמה שכל העולם גהינום, כן של דנטה, ואנחנו דחלילים!!!”

“אני אוהבת בעלי-חיים.
אני באה מבית של אוהבי חיות וגם העברתי את אהבתי לדור הבא.
כל ספר שמספר על בעל חיים מושך את תשומת לבי ובעיקר אם על כריכתו מתנוסס אזכור לאיזה בעל חיים.

חחחחח איזו פתיחה מבטיחה, לא?

שנות כלב אכן מספר על שושלת כלבים. הסיפור מלווה את שושלת הכלבים שמביאה לעולם את הכלב "אראס" – אביו מולידו של פרינץ, כלב הזאב של היטלר.

את הסיפור על הכלב אראס, הכלב פרינץ וכלבים אחרים מספר "ארי"- נער גרמני צעיר, בנו של בעליו של אבי השושלת . ארי מתאר בגוף ראשון את מאורעות חייו של אראס כלב הזאב השחור היפהפה ושל שני חברים – אדי וואלטר, שני ילדים שכרתו ברית דמים ביניהם, ומה בדיוק קורה סביב. ארי מעביר את הסיפור דרך מכתבים שהוא כותב לבת דודתו, טולה, אתה ועם חברתה ג'ני האסופית בילה את ימי ילדותו והתבגרותו.

גינטר גראס כותב את סיפורו של הכלב אראס ודרכו את סיפורם של אדי אמסל, בונה הדחלילים והאמן המוכשר, הנער השמנמן והמנומש וגם ה "חצי יהודי" ושל חברו השרירי והכל כך "ארי" ואלטר ממשפחת הטוחן מאטרן שקשור אליו ברגשי אהבה עצומים. ברגש רב מלווה בתאורים ליריים שמתנגנים להם במערבולות של טבע וארועים בלתי פוסקים ממש כמו רוח התקופה רבת התהפוכות הזו. האם חברותם של אדי וואלטר תעמוד מול רוח התקופה?

הספר מתמקד בשני מוטיבים מרכזיים. המוטיב הראשון הוא החי – בעלי החיים – הכלבים. המוטיב השני הוא המכונה – דחלילים.

דחלילים הם חוט השני המחבר, שוזר ותופר את הסיפור כולו. הם מיוצרים על ידי אדי הנער החצי יהודי, השמנמן והמנומש, וגם המוכשר בטירוף. אדי מביע את דעתו בעזרת הדחלילים. כאשר הוא כועס על מישהו, מיד יופיע האחרון בדמות דחליל שיעמוד לתצוגה כך שכולם יראו. הדחלילים הם כלי בידיו לנקום ולשמח גם יחד ובעיקר ככלי לביקורת נוקבת על כל מי או מה שראוי לשימת ליבו. הדחלילים מבטאים את כל מה שקורה בסביבה. אמנם הם נועדו להבריח ציפורים אך בה בעת תפקידם להביא לידי ביטוי את הלך התקופה. הם באים בצורות שונות ומייצגים את כל סוגי האנשים והתכונות האנושיות ואת התמורות שעוברות על החברה הגרמנית בפרט ועל החברה האנושית בכלל. האם כולנו דחלילים? מכונות? הדחלילים הם אלה שמסבירים הכל וכאילו נצבים כמראה חיה למרות שעשויים ממכונות.

בעזרת הדחלילים מביע גראס את ביקורתו הנוקבת על החברה הגרמנית ואת אהדתו לדגל האדום ויחד עם זאת נראה לי שגינטר גראס מספר כאן את סיפור חייו שלו עצמו דרך סיפורם של אנשי וחיות הכפר הגרמני הנידח, הפרימיטיבי והקטן הזה.

הנער ארי, דרכו מסופר הסיפור, מביא פן מאוד אישי (השם ארי, כנראה אינו מקרי)של נער גרמני שנסחף אל תוך רוח התקופה בגרמניה, רוח שסחפה צעירים רבים אל זרועות התקוה לעושר ואושר, לאחוות השותפות, לסדר ולהרמת הגאווה הלאומית, לאחר ההשפלה הכל כך צורבת במלחמת העולם הראשונה. וכאילו גראס מצד אחד מתנצל על נוראות התקופה ומצד שני מדבר בהרבה כסופים, חיבה וגעגוע.


מה שיפה ומיוחד בספר זה, חוץ מהיותו כתוב בצורה כמעט גיאונית כיאה לחתן פרס נובל, הוא דווקא הסיפור שליד. הסיפור של אלה מהצד השני. כלומר – לא הנפגעים והמעונים והנרדפים אלא האנשים הפשוטים שהתקופה לא ממש נוגעת בחייהם גופה, אלא עוברת איתם ומלווה לכאורה חיים רגילים עם משובות וחוויות של כל נער מתבגר שמשחק, מתאהב, מסתכסך וגם נסחף אל אידיאולוגיות שזורמות בחמצן שהוא נושם. לא משהו גדול אלא זרימה כאילו טבעית אל מצב שהוא ממש לא טבעי.

ספר כל כך יפה, כתוב בצורה משונה ויוצאת דופן שמחייבת קריאה חוזרת.
אני ממליצה על הספר בחום!”

“גראס מגיע בכשרונו לעומקים ותהומות שתענוג צרוף לקרוא את ספריו. לדעתי הוא אחד הסופרים הגדולים מכל התקופות. הספר על תקופת הנאצים, ספר מעיק ומצמרר.”