*הזיה – הזיה 1*
אמ;לק: כן או לא? לא, אלא אם כן אתם קוראים אותו בשביל drinking game ולוקחים שלוק כל פעם שקורה משהו מטופש: השתכרות מהירה ומבדרת מובטחת!
תקציר מגב הספר:
הם אומרים שאחרי הטיפול למניעת אהבה
אהיה מאושרת ובטוחה לעד.
תמיד האמנתי להם.
אבל עכשיו הכול השתנה.
עכשיו אני מעדיפה להידבק במחלת האהבה,
ולו רק לשבריר שנייה,
מאשר לחיות מאה שנים
בכבלים של שקר.
ללנה נותרו 95 ימים עד יום הולדתה השמונה־עשר, אז תעבור את הטיפול נגד המחלה הנוראה מכול. אמא שלה חלתה בה כמה פעמים, ואחרי שאף טיפול לא עזר, שמה קץ לחייה. לנה לא מוכנה שזה יקרה גם לה. בגיל שבע־עשרה ותשעה חודשים היא סופרת את הדקות עד היום הגדול שאחריו שוב לא תצטרך לחשוש מפני מגפת האהבה.
אבל ביטחונה העצמי מתערער כשהיא פוגשת נער מסתורי עם בלורית פרועה ועיניים תכולות כים. משהו בו ( =^.^= משהו? ככה קוראים לזה בימינו? כשהייתי קטנה קראו לזה בולבול =^.^= ) מטלטל את לנה ואת האמת שהכירה, ומושך אותה לעבר גבולות אסורים. מה תגלה אם תחצה אותם? ( =^.^= בולבול =^.^= ). האם תבחר לצלול אל ההזיה המשכרת של האהבה ( =^.^= אלוהים, איזה צרור מילים מטופש =^.^= ) או לשוב לשלוות חייה הקודמים?
הזיה הוא הספר הראשון בטרילוגיה לנוער מאת הסופרת לורן אוליבר, מחברת רב־המכר לפני שאפול ( =^.^= למרות שלפי הבדלי האיכויות בינו ובין "הזיה", אפשר באותה מידה לטעון שלורן אוליבר רצחה את הסופרת האמיתית שכתבה את לפני שאפול, קברה אותה בגינה שלה וגנבה את הספר. או לחלופין שכפילה מרושעת של לורן אוליבר רצחה אותה קצת לאחר כתיבת "לפני שאפול", ועכשיו מוסיפה חטא על פשע וגם כותבת ספרים גרועים בשמה =^.^= ). הספר התקבל בהתלהבות רבה ברחבי העולם, תורגם ל־26 שפות וכיכב ברשימות רבי־המכר ( =^.^= אתם לא רציניים איתי. אתם רציניים? =^.^= )
ומה אני חשבתי:
הסיבה שבכלל לקחתי את הספר לידיי, למרות התקציר שמבטיח בערך כל מה שאי פעם יראתי מפניו, היתה לורן אוליבר. "לפני שאפול" היה ספר מקסים מכל-כך הרבה בחינות, שלמרות שכבר הייתי צריכה ללמוד לקח אחרי הנסיון המר שלי (ושל כולנו) עם ג'יי.קיי. רולינג, עדיין לא האמנתי שמישהי שיכולה לכתוב ספר כל-כך טוב תוכל לכתוב ספר כל-כך גרוע.
מצד שני, אולי זה מעיד על כשרונו האמיתי של סופר? אתם יודעים, כתיבה במגוון ז'אנרים. כולל בז'אנר "וואט דה פאק אני קוראת עכשיו". ועדיין: וואט. דה. פאק.
העולם בו מתרחש הסיפור מוכיח שוב כמה איינשטיין צדק – הטיפשות האנושית היא אכן אינסופית. נניח רגע שכל הטענות שמוצגות בספר נגד "מחלת האהבה" נכונות: שממנה נובעות כל המחלות האחרות, ממחלות לב (שכמובן שלא קשורות בשום צורה לתזונה או עישון) ועד מחלות נפש (שכמובן לא קשורות בשום צורה לגנטיקה או סמים), ואם לא תהיה אהבה כולנו נהיה בריאים (שזה הגיוני בדיוק כמו הרעיון שגייז גורמים לרעידות אדמה ואסונות טבע אחרים, אבל נניח). נניח שאהבה היא גם הגורם לכל המלחמות (ולא, למשל, לאומנות קיצונית או דת פנאטית), וללא אהבה כל בני האדם יחיו בשלום ובאחווה (ובאהבה, חהחה). אבל מכאן ועד לבצע באנשים ניתוח שמונע מהם לאהוב – הכל! כל דבר וכל אחד! הכל! לא שוקולד לא פיצה כלום!
אתם מבינים שחברה תתפרק ככה כן? בלי יכולת להרגיש אהבה כלפי אף אחד, הורים ילדים בני זוג חברים, הפכתם את כולם לפסיכופתים! זו הפאקינג הגדרה של פסיכופת! פסיכופת ירצח כדי לעקוף אותך בתור בסופרמרקט, כי אין לו רגשות, כי מבחינתו להרוג אותך שווה ערך ללמחוץ זבוב, הוא לא מבין את הכאב שלך כי אתה סתם דבר בעיניו! חפץ! כי אין לו רגשות כלפיך! כלפי אף אחד!
ואם חשבתם שאולי הפסיכופת בכל זאת לא ירצח אתכם בתור לסופר כי יש לו דברים מהנים יותר לעשות – למשל לראות סרט, לקרוא ספר או סתם ללכת להופעה של להקה אהובה (אם כי שם הוא יצטרך להתמודד עם המון תורים ולכן שוב כנראה ירצח את כולם) – אז טעיתם טעות מרה: כשאמרתי שהטיפשות של העולם בספר אינסופית, התכוונתי לזה, כי בנוסף לעובדה שהאנשים בו לא יכולים לאהוב, אסור להם גם:
*לצרוך כל ספר, סרט או שיר שעוסק באהבה
*להתמזמז בציבור (למה אף אחד לא מבין שאהבה וחרמנות הם שני דברים שונים בתכלית, ולפעמים אפילו מנוגדים בתכלית?)
גם אדם שפוי בנפשו שהיתה נמנעת ממנו כל פעילות פנאי מהנה: ספרים. סרטים. מוזיקה. סקס בשיחים! בסופו של דבר היה יוצא למסע הרג, סתם כי הוא היה משתגע משעמום. אז מה אתם חושבים שפסיכופתים יעשו במצב כזה? העולם המטופש של הספר היה אמור להשמיד את עצמו תוך יום, וחבל שלא עשה זאת, כי אז אנשים רבים וטובים לא היו נאלצים לקרוא עליו.
אבל חכו, יש לי עוד משהו בשבילכם (טיפשות אינסופית, זוכרים?) הניתוח מונע-האהבה הזה? נעשה רק לאנשים מעל גיל 18. אתם יודעים, אלה שממילא כבר מתו מבפנים וכלאו את עצמם בנישואים חסרי-רגש מרצונם החופשי, בלי שום ניתוח. ולא במקרה אלה שנתונים להשפעתם של הורמוני-מין משולחי-רסן בצורה החזקה ביותר, ששיקול הדעת שלהם הוא הפחות ביותר והאימפולסיביות שלהם היא הקיצונית ביותר. לא קבוצת הגיל היחידה בה אהבה אשכרה יכולה לגרום נזק.
יחסית לטמטום הכה-משווע של העולם, קשה ליצור דמויות מטומטמות בצורה בלתי-רגילה, ואכן הדמויות אינן מפתיעות בטמטומן. קרטוניות, צפויות, אבל לא שום דבר שלא ראינו בא עוד מקריאת התקציר:
לנה – נערה טובה וממושמעת מבית-ספר לבנות, החנוקה תחת החוקים הנוקשים שכובלים בני-נוער בעולם בכלל ובני-נוער בעולם ההזוי שלה בפרט, אך מצד שני מפחדת כמובן להפר אותם. מחפשת את האחד שיוסיף לחייה קצת ריגושים, אם כי כמובן לא תודה בכך אפילו בינה לבין עצמה.
האנה – חברתה הטובה של לנה. גרסה יותר משוחררת, פתוחה וכנה (כולל עם עצמה) של לנה, שלא מתכחשת לרצונה למרוד, ואפילו מורדת קצת, ואפילו משכנעת את לנה למרוד קצת.
אלכס – נער מרדני עם עיניים כחולות כים. ובולבול.
באותה מידה הסיפור היה יכול להתרחש בעולם שלנו ולדבר על נערה מצטיינת שגדלה במשפחה נוקשה ותובענית, עד שהחברה הכי טובה שלה משכנעת אותה לעשן איתה מריחואנה, מפה לשם הנערה בורחת עם ספק המריחואנה כחול-העיניים שהוא גם כוכב רוק, נעשית לסולנית של הלהקה שלו וגם נכנסת להריון ממנו ויולדת לו תאומים. התאומים נעשים למתופפים של הלהקה. למה לטרוח להמציא עולם רקע כל-כך הזוי (הזיה! הזוי הבנתם?) אם כל מה שקורה בו הוא סיפור מרד נעורים קלאסי ושחוק?
אבל רגע. לא סיימתי לקטול את הספר הזה כי נותר לי עוד דבר אחד להתלונן עליו: א.ה.ב.ה.
וזה הזמן לעשות הפסקה מתודית ולהסביר את מה שתהיתם לגביו מזמן – למה חתול שונאת סיפורי אהבה? האם ברנש נאה אך בוגדני שבר לה את הלב והיא מפחדת להיפגע שוב? ואולי בגלל שאיש לא אהב אותה מעולם והיא לא אהבה איש, היא התחילה לפקפק בקיומה של אהבה?
נההה. אני יודעת שיש אהבה כי יצא לי לאהוב כמה וכמה חתולים ואנשים, ואפילו כמה ברנשים. אני גם יודעת שאהבה היא רגש מורכב וקשה להגדרה: יש אהבות חמודות ורגילות עם ילדים וכלבלבים שמזדקנים ביחד ואז אחד מכם מת והשני קושר מלא בלונים לגג של הבית שלו ועף להרפתקה עם ילד שמן. יש אהבות של הורה לילדו ושל ילד לחתולו ושל ברנש לבן או בת-זוגו. יש אהבות חד-צדדיות, יש אהבות שגורמות לך להתאבד, ויש אהבות שגורמות לך לעזור לאהוב שלך להתאבד. אני כנראה לא יכולה להגיד לכם מהי אהבה, ואני בספק אם מישהו יכול. אבל אני כן יכולה להגיד לכם מה אהבה היא לא:
היא ל-א נערה שחסרים בחייה זכרים וריגושים, שבמקרה הופיע בהם זכר מרגש. היא לא הנאה מסקס, מתשומת לב או ממחמאות. היא לא הקסם שבלעשות דברים אסורים חדשים יחד, כמו להתמזמז בשיחים בניגוד לחוק או להפר את שעת העוצר. והיא גם לא ההנאה שב"לקלקל ילדה טובה". זה קראש. זה רומן. תשוקה. משיכה. ווטאבר. call it what you want כמו שאמרה טיילור סוויפט, אבל אהבה זו לא. "וואו, איזה עיניים יפות ומסתוריות וגוף שרירי יש לבחור הזה, מתחשק לי לשים את טובתו לפני טובתי, להרים אותו כשהוא למטה ולעשות אותו מאושר" – אמר אף אחד, אף פעם.
ובכלל, בכל ספר שבו מתוארת נערה תמימה ושגרתית שפוגשת לפתע זכר מסתורי ומסוקס שעיניו כחולות כים שמשהו בו שהיא לא יכולה להצביע עליו מושך אותה אליו – המשהו הזה הוא בולבול, והסיבה שהיא לא יכולה להצביע עליו היא שלא מנומס להצביע על בולבולו של אדם. (ולא, העובדה שבנוסף לבולבול את חושבת שיש לו אישיות מקסימה עדיין לא הופכת את זה לאהבה. את לא מאוהבת בכל מי שאת לא שונאת).
מה שאני מנסה להגיד הוא, שאני ממש-ממש לא שונאת סיפורי אהבה. אני שונאת סיפורי-קראש: אהבה היא אולי מגוונת ומורכבת, אבל קראשים הם משעממים וכולם דומים זה לזה. כדי להפוך אותם לפחות משעממים, הסופרים הטובים יותר מוסיפים אלמנטים רנדומאליים: עולם שבו אהבה אסורה על-פי חוק. עולם שבו כולם בעצם תמנונים ענקיים. מאפיונרים שרודפים אחרי גיבורי הספר בלי סיבה נראית לעין. הסופרים הגרועים יותר פשוט פונים בלי בושה אל הפנטזיות הכמוסות והמלוכלכות שלנו: הגיבורה? היא באופן ספציפי מישהי בעלת מבנה גוף ממוצע. כמוך, קוראת יקרה. שיער חום גלי. איזה קטע, גם כן כמוך. לא תלמידה טובה ולא רעה. ביישנית. חסרת נסיון עם בנים. שום דבר מיוחד. כמו שאת חושבת שאת. כמו מה שאת חושבת שבגללו לעולם לא תזכי במישהו מיוחד. אבל! הגיבור הוא סמל מין מהלך. הוא כל-כך יפה שבמקום שאלוהים יברא את הגיבור בדמותו, הוא ברא את עצמו בדמות הגיבור. הקול שלו כל-כך צרוד וסקסי. האוטו שלו כל-כך יקר. ואף בחורה לא מספיק טובה בשבילו – רק את. כלומר, אה, רק היא. הגיבורה. זה כנראה נחמד לקרוא את החלומות-בהקיץ שלך כתובים על-ידי מישהו אחר, אבל זה לא תסריט פורנו, זה ספר. בספר אמורה להיות עלילה אמינה. דמויות אמינות. הוא לא אמור לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך ולשכנע אותך שעדיין יש לך סיכוי עם ראיין גוסלינג.
[אגב, כשאני אומרת "נערה" אני ממש לא מזלזלת חלילה ביכולתם של בני-נוער לאהוב. לא מעט ספרים, סרטים וסדרות מתארים את הדבר האמיתי קורה בין בני-נוער, ומנגד ספרי האופנוען-הקשוח-אך-בעל-לב-הזהב-כלא-אותי-במרתף-שלו למבוגרים צצים כפטריות לאחר שלא החלפת גרביים חודשיים].
וסתם תופעה ששמתי לב אליה? דוקא סיפורי האהבה הטובים מופיעים כעלילה משנית בספרים. כנראה כי אצל סופרים טובים באמת דמויות ומערכות היחסים בינהן הן רק חלק מהמארג הכולל גם עולם ועלילה העומדת בפני עצמה, במקום פשוט לכתוב מערכת יחסים בין שתי דמויות ולזרוק קצת אקשן ופיצוצים מסביב כדי להסיח את דעתו של הקורא מכך שאתה משעמם לו את התחת.
חזרה ל"הזיה": מה הכי הורג אותי? שלורן אוליבר יודעת לכתוב על אהבה! סאם וקן מלפני שאפול? גם סאם ולינדזי, לצורך העניין. סאם ואיזי. בעצם, את כל האנשים שסאם אהבה בספר, היא אשכרה אהבה, והאנשים שאהבו אותה אשכרה אהבו אותה (ותראו איזה קטע, גם בספר הזה, כמו שאמרתי, היתה עלילה נפרדת שמערכות היחסים הללו נמצאות ברקע שלה). לורן אפילו הגדילה לעשות וגרמה לסאם להבין את ההבדל בין קראש (רוב) ואהבה (קן) בעצמה.
מה שמחזיר אותי לתאוריית לורן-אוליבר-האמיתית-קבורה-בגינה-של-עצמה. אין מצב ששני הספרים האלה נכתבו על-ידי אותה אישה!
נ.ב
אני לגמרי הולכת לקרוא את שני הספרים הבאים בסדרה (כן, זו טרילוגיה). היה יותר מדי כיף לקטול באריכות וציוריות כה רבות את הספר הזה, אין מצב שאני מוותרת על ההנאה של לעשות את זה עוד פעמיים ^^
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
