ביקורת ספרותית על הזיה - הזיה #1 מאת לורן אוליבר
ספר בסדר

---

מה זו אהבה?
האם אלו הפרפרים בבטן שאתם מרגישים ליד מישהו חמוד שדיברתם איתו אולי פעמיים, או התשוקה לנשק מישהו?
האם אלו הפנטזיות על אותו/ה בחור/ה שוב ושוב?
האם זו התמכרות?

לנה, נערה יתומה בעלת חיים משעממים, חברה משוגעת שהרבה יותר יפה ממנה ורצון עז להיות מאושרת. היא ביישנית וכנראה לא כזו יפה, בדיוק כמונו. כי לא כל הבנות בעלות עצמות לחיים גבוהות או עיניים בהירות, ולפעמים אנחנו גרועות בשיחות עם בנים. אני חושבת שזה די משמח לדעת שלא כל הדמויות כאלו מהממות. שהן ממוצעות. לנה נתקלת במקריות באלכס, נער בעל שיער זהוב ועיניים זהובות (כן, זהובות. לא כחולות. מי תרגם את התקציר?). הוא הופך את עולמה, היא סוף-סוף מפסיקה רק לחשוב אלא גם לעשות. בזכותו?

העולם גילה שאהבה זו מחלה, אז הם הופכים כל בן אדם שעבר את גיל שמונה עשרה לזומבי, למין גוף חסר נשמה, בלי אפשרות להרגיש או להיות חופשים - אבל הם לא לא יודעים את זה כי מאכילים אותם בשקרים על עולם טוב יותר. כאילו אם אתה לא מרגיש כלום ואם החיים שלך מתוכננים מראש - הכל מושלם.
אני לא יודע מי מכם קרא את הספר 'הפאנדום', אבל זה הספר הזה די הזכיר לי אותו. מין גיהנום פרטי לכל דמות, עולם כזה שאף אחד לא באמת רוצה להיכנס אליו.
לנה בטוחה שברגע שתירפא היא תהיה מאושרת, מה שכנראה יהיה נכון… כי איך אפשר להיות מדוכא בלי רגשות?
אבל היא משתנה, היא כבר לא ביישנית, היא שוברת חוקים. מקורי, אה?
היא "מתאהבת", אבל האם זה שווה משהו?
ואיך משווים קראש קטן שמחשיבים לאהבה?

כשקראתי את התקציר וראיתי שזו הסופרת של 'לפני שאפול', ציפיתי למשהו גדול וטוב יותר. 'לפני שאפול' זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, הוא עצוב ומרגש ובעל מוסר השכל, הספר הזה היה כתוב די טוב, בנוי באופן די מושלם עם התיאורים והרגשות, אבל העלילה די דפוקה והסוף עלוב.
לא אהבתי את המהירות שלנה נפלה בשביל אלכס, כי זה היה כל כך לא הגיוני.
כי אהבה זה לא רק פרפרים בבטן או תשוקה לנשק מישהו, זה לא רק לפנטז את השיחות שלכם ולדמיין איך תתחילו לצאת. זו לא התמכרות. זה רצון תמידי של לשים את הבן אדם לפניך, זה אפילו לא חייב להיות בן זוג אלא בן משפחה. זה להקריב את עצמך בשבילו, זה לדעת שלא משנה כמה תכעסו אחד על השני - אתם תשלימו. זה רצון להיות איתו רק כי זה הוא, לא בגלל שבא לך לנשק אותו. וזה לא היופי, זה האופי. כי אתה לא אוהב מישהו על פי המראה החיצוני, אתה נדלק עליו בדרך הזו.
אני חושבת שאלכס אהב את לנה, אבל לנה רק הייתה דלוקה עליו. היא אהבה לנשק אותו ולדעת שמישהו יפה כל כך רוצה אותה ורואה בה מישהי מושכת, מישהי שהיא אף פעם לא היתה. היא התמכרה לתחושה הזו. אלכס היה מוכן לוותר על הכל בשבילה בלי להסתכל אחורה אפילו פעם אחת ולנה לקחה את זה כמובן מאליו. היא אפילו לא חשבה על זה. כי בשבילה, הוא אהב אותה וחיבק אותה והיה שם בשבילה מספיק בשביל שניהם, אבל בסופו של דבר היא לא ידעה עליו כלום. הוא רק היה מישהו שהיא יכלה להתלונן אליו.

הכתיבה הייתה טובה, אני די בטוחה שזה הציל את הספר הזה מצלילה חופשית לפח זבל, אמנם הדמות הראשית גרועה אבל היא עדיין הרגישה רגשות שאנחנו הרגשנו, זה הפך אותה לכל כך אמיתית. כי כולנו אנוכיים בסופו של דבר, אז אני סוג-של מכבדת את לנה על כך שהיא לא העמידה פנים שהיא משהו שהיא לא.

אבל כל הקטע של ההזיה מאהבה והתרופה, זה היה מפחיד. מפחיד לחשוב על עולם כזה. אבל גם לא הגיוני. כאילו הם חיים מתחת לאבן, באיזה עולם זה הגיוני?
באיזה עולם אף אחד בעל השפעה לא מתנגד?
וזה היה נראה טיפה צולע, כאילו פתאום יש פרות במעבדות והגדר החשמלית לגמרי מחושמלת וקל לפרוץ לאינטרנט למרות שהכל כל כך מוקפד, ויוצאים אחרי העוצר למרות שהשוטרים יכולים להרוג.

Come on… give me a break.

ואל תחשבו שהספר לא היה טוב, הוא היה ממש טוב. הוא פשוט לא היה בנוי עד הסוף לדעתי, למרות שהחורים האלו בעלילה די קידמו אותו אבל עדיין הרסו את כל ההקטע של, "עולם מושלם".
לא שזה קיים.
אבל הספר הזה לא היה כישלון מוחלט, שזה טוב :)
והאמת שחשבתי שתהיה לי דעה מוצקת על הספר אחרי שאני אכתוב ביקורת, אבל זה סתם בלבל אותי יותר.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על הזיה - הזיה #1