****





הנה עוד אחד מהספרים שלא הייתי מתוודע להם אילולא "סימניה", וגם לו הייתי נתקל בו בספריה, אין ספק שהייתי מחזיר אותו למדף חיש מהר, בתואנה הפשוטה ביותר: "אווילי". למה אווילי? העיפו מבט במטותא בכריכה. אדם בחליפה מציץ מבעד לחור מנעול של דלת כלשהי. האיש נראה מכובד, אבל הסיטואציה גרוטסקית. למה שמישהו יציץ מחור של מנעול? ועוד על כריכה של ספר? האמירה ברורה. יש פה העמדה ברורה ומכוונת של סיטואציה לא רצינית. נלעגת. וזה אכן נראה אווילי.
אם בכל זאת צולחים איכשהו את הכריכה וקוראים את גבה, המצב מחמיר: "בעיירה הקטנה פסיק באזור שכוח אל בים הבלטי גר טיבּוֹ קרוביץ', ראש העיר הטוב וההגון של פסיק, המאוהב במזכירתו, גב' אגתה סטופאק, היפה, הבודדה והנשואה. טיבו אינו יכול לעשות דבר בנוגע לאהבתו לגב' סטופאק בעיירה שקטה ומכובדת שכזאת, אבל יום אחד, כשהיא שומטת במקרה את ארוחת הצהריים שלה למזרקה, הכול משתנה, ומרגע זה חייהם לעולם לא יחזרו לקדמותם."

ג'יזס. העיירה פסיק? הגברת סטופאק? run for your lives!!

בכל אופן, מסתבר שיעלהר, בכבודה ובעצמה, אושיית סימניה בזכות ולא בחסד, צלוח צלחה את שני המכשולים האימתניים האלה, ולא זו בלבד אלא שגם חרגה ממנהגה והעניקה לספר חמישה כוכבים תמימים, בתוספת ביקורת נוצצת. זה הספיק כדי לפחות לתת לו צ'אנס, לא ככה?

ככה.

התחלתי לקרוא.

למרות כל השיט האווילי שנמצא למרבה הצער גם בפנים, הספר הזה כתוב פשוט מעולה. התיאורים חיים ומאירי עיניים, הדימויים מקוריים, מדוייקים וחסרי כל מאמץ, הכתיבה משועשעת אך לא זחוחה, אנושית, מצחיקה וגם עצובה, והתרגום משובח. יש כאן מין אגדה שהיא אלגוריה מתוחכמת על מוסריות, צדק, אהבה ותקווה, סופים טובים, שכר ועונש ועוד דברים, ואני חייב לומר שלא יצא לי לקרוא ספר כזה בעבר, לטוב ולרע.

עם זאת, ולמרות שאת הדפים הראשונים קראתי בשקיקה והתפעלות אמיתית, באיזשהו שלב... נמאס לי. לשפע התיאורים הפנטסטיים, האגדות והדימויים התגנבה נימה סכרינית מעצבנת, שברגע שהבחנתי בה, המאיסה עליי את הספר במהירות וזנחתי אותו קצת לפני הסוף, כמו קינוח גדול מדי אחרי ארוחה דשנה, שאתה יודע שאם תאכל את שלושת הביסים הנותרים, תשלם עליהם בריבית קצוצה בשירותים.

אבל היי, אולי זה אני. סיכוי גדול שזה המצב. אולי אני ציני מדי, אולי הסבלנות שלי קצרה מדי, ואין לי עצבים לאלגוריות בכסות של... טוב, בלי כסות, אבל המתקתקות הצינית הסרקסטית הזאת נכנסה לי מתחת לציפורניים והחלטתי שאני חייב לעבור הלאה.

למרות שלושת הכוכבים המסכנים שלי (כמעט ארבעת), אני בהחלט מבין איך אפשר להתלהב ממנו, גם עד לרמה של חמישה כוכבים. ולראייה, משפט לדוגמה:

"היא עדיין אהבה אותו, אבל לא באותה הדרך. לא בצורה הזאת. כעת אהבה אותו כמו שאוהבים כלב זקן ועיוור. אהבה מהולה ברחמים. מסוג האהבה שאינה חזקה דיה ליטול את הרובה שמעל האח ולעשות מעשה של חסד."

****

****





הנה עוד אחד מהספרים שלא הייתי מתוודע להם אילולא "סימניה", וגם לו הייתי נתקל בו בספריה, אין ספק שהייתי מחזיר אותו למדף חיש מהר, בתואנה הפשוטה ביותר: "אווילי". למה אווילי? העיפו מבט במטותא בכריכה. אדם בחליפה מציץ מבעד לחור מנעול של דלת כלשהי. האיש נראה מכובד, אבל הסיטואציה גרוטסקית. למה שמישהו יציץ מחור של מנעול? ועוד על כריכה של ספר? האמירה ברורה. יש פה העמדה ברורה ומכוונת של סיטואציה לא רצינית. נלעגת. וזה אכן נראה אווילי.
אם בכל זאת צולחים איכשהו את הכריכה וקוראים את גבה, המצב מחמיר: "בעיירה הקטנה פסיק באזור שכוח אל בים הבלטי גר טיבּוֹ קרוביץ', ראש העיר הטוב וההגון של פסיק, המאוהב במזכירתו, גב' אגתה סטופאק, היפה, הבודדה והנשואה. טיבו אינו יכול לעשות דבר בנוגע לאהבתו לגב' סטופאק בעיירה שקטה ומכובדת שכזאת, אבל יום אחד, כשהיא שומטת במקרה את ארוחת הצהריים שלה למזרקה, הכול משתנה, ומרגע זה חייהם לעולם לא יחזרו לקדמותם."

ג'יזס. העיירה פסיק? הגברת סטופאק? run for your lives!!

בכל אופן, מסתבר שיעלהר, בכבודה ובעצמה, אושיית סימניה בזכות ולא בחסד, צלוח צלחה את שני המכשולים האימתניים האלה, ולא זו בלבד אלא שגם חרגה ממנהגה והעניקה לספר חמישה כוכבים תמימים, בתוספת ביקורת נוצצת. זה הספיק כדי לפחות לתת לו צ'אנס, לא ככה?

ככה.

התחלתי לקרוא.

למרות כל השיט האווילי שנמצא למרבה הצער גם בפנים, הספר הזה כתוב פשוט מעולה. התיאורים חיים ומאירי עיניים, הדימויים מקוריים, מדוייקים וחסרי כל מאמץ, הכתיבה משועשעת אך לא זחוחה, אנושית, מצחיקה וגם עצובה, והתרגום משובח. יש כאן מין אגדה שהיא אלגוריה מתוחכמת על מוסריות, צדק, אהבה ותקווה, סופים טובים, שכר ועונש ועוד דברים, ואני חייב לומר שלא יצא לי לקרוא ספר כזה בעבר, לטוב ולרע.

עם זאת, ולמרות שאת הדפים הראשונים קראתי בשקיקה והתפעלות אמיתית, באיזשהו שלב... נמאס לי. לשפע התיאורים הפנטסטיים, האגדות והדימויים התגנבה נימה סכרינית מעצבנת, שברגע שהבחנתי בה, המאיסה עליי את הספר במהירות וזנחתי אותו קצת לפני הסוף, כמו קינוח גדול מדי אחרי ארוחה דשנה, שאתה יודע שאם תאכל את שלושת הביסים הנותרים, תשלם עליהם בריבית קצוצה בשירותים.

אבל היי, אולי זה אני. סיכוי גדול שזה המצב. אולי אני ציני מדי, אולי הסבלנות שלי קצרה מדי, ואין לי עצבים לאלגוריות בכסות של... טוב, בלי כסות, אבל המתקתקות הצינית הסרקסטית הזאת נכנסה לי מתחת לציפורניים והחלטתי שאני חייב לעבור הלאה.

למרות שלושת הכוכבים המסכנים שלי (כמעט ארבעת), אני בהחלט מבין איך אפשר להתלהב ממנו, גם עד לרמה של חמישה כוכבים. ולראייה, משפט לדוגמה:

"היא עדיין אהבה אותו, אבל לא באותה הדרך. לא בצורה הזאת. כעת אהבה אותו כמו שאוהבים כלב זקן ועיוור. אהבה מהולה ברחמים. מסוג האהבה שאינה חזקה דיה ליטול את הרובה שמעל האח ולעשות מעשה של חסד."

****