אגדות הן דבר רציני. נראה לי שהן מאפשרות להגיד דברים שאי אפשר להגיד בספרות לא בדיונית. לפעמים אומרים בהן אמירות תמימות ומביכות, לפעמים חתרניות, לפעמים הן מציגות את העולם באור בלתי מחמיא. כאגדות אפשר להתענג על הסיפור בלי להרגיש אשמה, כי מה בלתי מזיק כאגדה? הספר הזה שייך לז'אנר האגדות. הוא אומר דברים תמימים. הוא אומר דברים חתרניים. הוא מציג את העולם באור בלתי מחמיא. הוא אירוני, לעתים סרקסטי בתחפושת. והוא נפלא.
במקום בלתי אפשרי גאוגרפית שוכנת העיירה פסיק. שכנה ויריבה לעיירה דגש. היא שוכנת סמוך לים הבלטי, יש בה חודשיים של קיץ חם ועשרה חודשי חורף בו קופאות הבהונות, והרוחות מקשות על ההליכה. בעיירה הזו ראש העיר הוא טיבו קרוביץ' "הטוב", הוא מנסה לפתור בעיות ולעזור ככל יכולתו לתושבים. והוא מאוהב במזכירתו, אגתה סטופאק, הנשואה לאחר. ועכשיו נסו להשליך את קוביות המשחק ולראות מה יקרה: ראש העיר "הטוב" יזכה בחסדי מזכירתו ויעבור על לאו חמור - כי היא אשת איש / או אולי ראש העיר "הטוב" יימנע מלדעת את מזכירתו במובן התנכי ויאכזב את האשה המאוהבת בו / או אולי המזכירה המאוהבת תמצא פיתרון אחר לחיי הנישואים האומללים וחסרי האהבה שהם חייה?
הסיפור - כמו כל אגדה טובה - עוסק בדברים רציניים. הוא בוחן אהבה ואיך מבטאים אותה במצב בלתי אפשרי. הוא בוחן תקווה הצומחת גם במצבים שבהם היא למעשה טפשות. הוא בוחן רציונליות מול אמונות בעל טבעי. והוא בוחן את גבולות "הטוב" ו"הרע" בלי להגיע למסקנה חותכת.
הספר כתוב נפלא, גרם לי לחשוב עליו הרבה. 367 עמודים ולא מצאתי בו מילה מיותרת. הגעתי אליו בזכות הביקורת של נצחיה, לה אני מודה מקרב לב. יש בו הומור מעודן ונפלא, סיפור מעשה מרתק ושואב, והמון חומר של אגדות, כזה שאנחנו אוהבים: למשל סוף טוב. למשל צדק (למרות שלא חוקי...) אפשר להגיד שהספר הזה - שעם כל מה שכתוב על העטיפה האחורית שלו הסכמתי - מזין את חיבתנו לאגדות ודוחה את הרציונליות ההכרחית. יש כאלה שיחשבו שזה דבר טוב.
















