אהבתי את זה. אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את זה.
הבנייה של העולם כל כך מקורית, והמוסר השכל אולי ברור, אבל הוא נעשה בצורה כל כך מגניבה ועמוקה, שוואלה למי אכפת?
סופי ואגתה הן חברות שנחטפות לבית הספר לטוב ולרע, אחת מהן נשלחת לבית הספר לטוב שמה היא תלמד להיות נסיכה, והשנייה לבית ספר לרע שם היא תלמד איך להיות מכשפה.

שתיהן באות מכפר שבו באופן מסתורי שני ילדים מאוד שונים אחד מהשני נעלמים פעם בארבע שנים.
השמועות בכפר אומרות שהם נחטפו על ידי מנהל בית הספר, ומצאו את דרכם לתוך ספרי האגדות, ושמישהו עומד להיחטף בקרוב.
סופי רוצה להיחטף כי היא רוצה להיות נסיכה, אז היא עושה מעשים "טובים" כדי להוכיח שהיא ראויה להיחטף ומשקיעה את רוב זמנה בטיפוח.
אחד מהמעשים הטובים הזה, הוא להיות חברה של אגתה, היא די מנודה מכיוון שהיא ניראת שונה והיא גרה בבית קברות רחוק מכולם.
זה די קשה לקרוא לסופי ואגתה חברות, כי זה קצת מרגיש כמו חברות חד צדדית, אבל לא זו לא חברות חד צדדית, סופי פשוט חרא של חברה.

בכל אופן, מנהל בית הספר חוטף את סופי, אגתה שבכלל לא האמינה שילדים באמת נחטפים וחשבה שהם פשוט נכנסים ליער פעם ב-4 שנים והולכים לאיבוד, רואה אותו ומנסה לעצור אותו מלחטוף את סופי שרק חיכתה ליום הזה.
התמונה הזאת של סופי מחייכת בזמן שצל חוטף אותה ואנשי העיירה מנסים להציל אותה עדיין חרוטה לי בראש.
אגב, זו הפעם השנייה שאני קוראת את הספר, ואני רק רוצה לציין שקראתי את הראשון והשני ביחד, ושאחרי שנה ומשהו כשיצא השלישי לא הרגשתי צורך לקרוא שוב את השניים הראשונים, כי הסיפור באמת נחרט לי בראש.
לא המשכתי לרביעי ולחמישי כי אין צורך, הסוף של השלישי פחות או יותר סגור, וכנראה כשיצא השישי והאחרון אני אמשיך את הסדרה עד סופה.

אני לא יודעת למה, אבל אני ממש נקרעת מצחוק מדברים ממש שטותיים, וזכור לי שהספר השלישי ממש הצחיק אותי.
כנראה שזה כי זה נורא קל להתחבר לדמויות האלה, וברגע שאתה מתחבר אליהם הכל נהיה מצחיק ומשעשע, ממש כאילו אתה נוכח שם ועד לסיטואציה.

בקריאה הראשונה סופי הייתה ממש מעצבנת, אבל אחרי שכבר למדתי להכיר אותה בשני ספרי ההמשך, אני מבינה אותה יותר לעומק ואני דווקא נהנית מהדמות שלה, שבעיניי עשויה ממש טוב ובצורה נורא מקורית.
זה מוזר, כי היא כתובה בצורה שאמורה לגרום לך לשנוא אותה, אבל בו זמנית גם להבין אותה ולרצות לגרום לה להשתפר ולהיות טובה.

אז שתי הבנות מוצאות את עצמן נחטפות ומורמות מול שני בתי הספר על ידי ציפור שניראת כמו שלד.(ואת זה אני יודעת כי יש איור שלה בספר)
הציפור מפילה את אגתה לתוך צמר גפן ורוד של בית הספר לטוב, ואת סופי לתוך החפיר של בית הספר לרע, שם מתואר שהיא מנסה לאחוז בעז אכולה או משהו.
העולם הזה עשוי כל כך טוב, ואין רגע משעמם, אפילו שקראתי אותו כבר, עדיין נהניתי ברמה שלא יכולתי לעזוב אותו, ובכל פעם שההורים שלי פנו אליי הרמתי את הראש בעצבים.
אסור להפריע לי כשאני נהנית מספר.

זו הסדרה האהובה עליי וחיכיתי הרבה זמן כדי לקרוא אותה שוב.
שמרתי אותה במיוחד, כי ידעתי שאני רוצה לקרוא אותה שוב בשנייה שסיימתי אותה.
זה פשוט מבדר, מהנה, וגם סוג של מפצה על החווית תיכון העלובה שלי; אפילו שלא ממש לומדים שם משהו חוץ מכישופים, איך לזמן חיות והיסטוריה של עולם האגדות.
העיקר בסיפור עבורי זו החוויה הכוללת של בית הספר, החלוקה בין התלמידים לרעים וטובים, והספק שיש לאורך הספר לגבי מה באמת קובע מי טוב ומי רע.
הספר הזה גם מותח, יש כל כך הרבה סכנות, וזה עניין של חיים ומוות עבור הדמויות האלה ללמוד בבית הספר הזה.
אף אחד לא רוצה למות, אבל מישהו צריך למות באגדה, אי אפשר שכולם ינצחו.

אגתה מזהה את הסכנה, יודעת שהן חייבות למצוא דרך לחזור הביתה על מנת שהן יוכלו להישאר חברות.
סופי עסוקה בסיפור אגדה ובנסיך שלה שבכלל לא באמת שלה.
סופי מתקשה לקבל את זה שהיא שייכת לבית הספר לרע, והיא רואה באגתה כמי שתופסת את מקומה בבית הספר לטוב, וסוג של מחבלת לה באגדה שלה.
זה משהו שקשה לקרוא, המחשבות של סופי משקפות כמה היא באמת לא אמינה, בעוד המעשים של אגתה מוכיחים שהיא אכן חברה נאמנה לסופי, ובכל זאת רוב הספר סופי רואה באגתה רק כאמצעי להשיג את מה שהיא רוצה או כמכשול ואויב שעומד בדרכה.

אני לא אבין איך אפשר שלא להינות מהספר הזה.
אלא אם כן פנטזיה זה פשוט לא הקטע שלך, ואגדות גם - ממש לא הקטע שלך, אין שום סיבה שלא לאהוב את הסדרה הזאת.

לפניכם שלושה מקרים שבהם נתקלתי בחיי.
לכל המקרים יש מכנה משותף אחד, נסו לגלות מהו המכנה המשותף:

---
מקרה מספר 1


בשנה שעברה, היינו צריכים לעשות סרט בהיסטוריה על נושא מהמהפכה הצרפתית והתחלקנו בקבוצות.
מטעם שיקולים אישיים, עשיתי עבודה בכתב על ניפוליאון במקום הסרט, כך שבמהלך השיעורים עזרתי לילדים בכיתה להכין דברים ולעזור להם בכתיבת תסריט.
יום אחד, פניתי לקבוצת תלמידים אחת. הסתכלתי על התסריט שלהם ומה כל דמות צריכה ללבוש ונתקלתי בזה:
"חנון.
פרטי לבוש- משקפיים עבים וגדולים, שלייקס, מכנסיים גבוהים, חולצה משובצת ומכופתרת, דיבור עם ש' וס' שורקת, מחשבון ביד ועטים בכיס החולצה. סנדלים עם גרביים"

כשהסתכלתי על זה, לא יכולתי לעצור את עצמי והתנפלתי על אותם ילדים שכתבו את זה בטעונות שככה לא מתנהגים חנונים ותמיד אומרים עליהם דברים לא נכונים. אך כמובן שהם נשארו בעמדתם כי נכון, הם רוצים להראות מישהו חכם וחנון אז כדי להראות את זה הוא יתלבש כמו שמציגים חנונים בסרטים.
קצת לפני זה, שודרה סדרה בערוץ לילדים בהוט שנקראה "מועדון החנונים".
מרוב יחסי הציבור והדיבורים של הכיתה שלי על זה שזה מצחיק מאוד, התיישבתי לראות כמה פעמים.
וכל פעם שניסיתי לראות, התחלתי להתרגז, בגלל סיבה אחת פשוטה-הדבר היחידי שהסדרה הזו עושה זה להציג חנונים באור שלילי
מה זאת אומרת?
טוב, בכל פרק מציגים איזה משהו שהחברה חושבת על החנונים אבל לא בהכרח נכונה. לדוגמה, פרק אחד המורה לספורט ששונאת חנונים אומרת שכדי לעשות מתיחה על חנון, צריך לחבר חוט לסנדל עם גרביים ולמשוך את זה וכך החנון ירוץ אחריו כמו חתול אחרי עכבר. ואז, שחנון מנסה להתחזות למישהו ורואה את הסנדל עם גרביים, הוא לא יכול ולוקח ומריח את הסנדל והגרב כמו שאריה נלחם על חתיכת בשר (ואני לא צוחקת). או בפרק אחר, שמישהי רוצה להיות חנונית, מנסים ללמד אותה להיות כזו בכך שתאמר שלושת מילות היסוד של החנונים: פוטוסינתזה, דמות מקומיקס בדיוני של הסדרה ומבוכים ודרקונים. וגם עושים לה שינוי במראה כדי להפוך לחנון הנורמלי בסדרה-משקפיים וחולצה משובצת, ששוב, שם כול החנונים עם משקפיים. מרוב כל הדברים הלא נכונים שאמרו על החנונים כאן, הסדרה כבר לא היתה מצחיקה-היא בעצם אף פעם לא היתה. היא היתה מטופשת והראתה את החנונים כחריגים. אפילו כאלה שלא יוצאים לטיול שנתי "סתם כי קשה להם לטייל". אם "חנונים" באמת לא יצאו לטיול שנתי, ייתי מנחשת שזה דווקא בגלל הסיבה שהם נמצאים עם ילדים שהם לא אוהבים.
כחנונית, הסדרה הזו וגם הערה למעלה מאוד העליבה אותי. כי ככה לא מתנהגים חנונים: אנחנו לא בהכרח עם טעם רע בבגדים, הבגדים שלי נחשבים בסדר גמור, לא כל החנונים הם עם משקפיים, לא כל החנונים שונאים ספורט (במקרה שלי זה נכון אבל לא כולם), לא לכולם יש בעית דיבור- לי היה פעם אותיות שורקות אבל טיפלתי בזה, אין לנו בהכרח קשיים לדבר עם החברה, אין לנו שיניים בולטות בהכרח, וכל השאר. והשאלה שלי: מאיפה הגיעו לזה שחנונים נועלים סנדלים עם גרביים?!

--
מקרה 2:

לפעמים, שאני נוסעת במכונית עם אמא או אבא שלי ויש מישהו במכונית לידינו שנראה כאילו הוא לא יודע איך לנהוג או נוסע בשני נתיבים ועברות בסגנון, הם מבקשים ממני בזמן שאנחנו עוקפים אותם לבדוק אם זו אישה, ולפעמים מי שבאמת נהגה היתה אישה. או במקרים אחרים, שאנחנו נוסעים ויש מישהו מלפנינו שנוסע במהירות מזגזג בין נתיבים ולא נשמע לחוקי התנועה, ההורים שלי מסיקים שזה ערבי וכשאנחנו חוצים כפרים ערביים לידי הם אומרים שחייבים לחגור (אם כי חגרנו גם קודם, אבל כדי להיות בטוחים) כי "הערבים מתייחסים לתמרורים כרשות לא חובה".
יום אחד שאלתי את אמא שלי למה הם חושבים דברים כאלה, והיא ענתה לי שזה באמת לא נכון ושוביניסטי (הבית שלנו מאוד פמיניסטי) וששאלתי אותה למה היא אומרת את זה אם זה לא נכון, היא ענתה לי "שזה בגלל שהחברה שלנו הרגילה אותנו לומר דברים כאלה."


--
מקרה 3:

אני בטוחה שחלק מבני הנוער בטח מכירים את השיר של הג'ינג'ים.
השיר הפך לתופעה מוזרה שבכל מקום שפניתי, ילדים מהקיבוץ או בית הספר שלי שרו את זה במקום שירים של זמרות כמו ביונסה וסיה.
מי שלא מכיר את השיר, רק אומר שהעיקר בו זה מילים עם אמירות על ג'ינג'ים.
הנה כמה מהן:
"ג'ינג'ים מסריחים בגשם
ג'ינג'ים מתכווצים בשמש
ג'ינג'ים זוהרים בחושך
ג'ינג'ים, אין להם אבא
ג'ינג'ים אין להם כב"א
ג'ינג'ים מרמים בטאקי
לג'ינג'ים אין חברים בפייסבוק..."
ומכאן יש האשמות של הג'ינג'ים בדברים כמו ייבוש הכינרת ויוקר הקוטג'.
אני יודעת, אני יודעת, המטרה של השיר הזה היא צינית והומוריסטית לגמרי בלי שום כוונה להעליב או לפגוע בג'ינג'ים.
אבל משום מה, למרות שהשיער שלי רחוק מלהיות ג'ינג'י, השיר הזה פגע בי. כי למה צריך לומר דברים כאלה? במה הג'ינג'ים שונים מאיתנו? למה יש לנו זכות לצחוק עליהם? (וכן, אני יודעת שהשיר הומוריסטי שוב, אבל כנראה אני לא "זורמת" מספיק בשביל השיר הזה).
אני יודעת שאם היה שיר על ברונטיים אז הייתי נעלבת אבל אולי הייתי מנסה לצחוק כדי לא להיראות מוזרה. אולי גם הג'ינג'ים היו ככה או שבאמת לא היה להם אכפת, אבל לי בטח היה אילו זו הייתי אני. ואולי כשאני חושבת על זה, אם היה שיר כזה על צבע עור, זה היה גורם לשערורייה בכלי התקשורת. אבל זה רק צבע שיער כאן, אז למי אכפת?

ונגמור בהומור:
יום אחד רכבה בלונדינית על סוס.
היא רכבה עליו ורכבה, ואז שמה לב שהסוס מתחיל למהר.
היא ניסתה לעצור אותו, או לפחות להאט אותו, אבל הוא לא האט, ורק המשיך לדהור.
וכשהיא חשבה שהמצב יכול להיות יותר גרוע, היא נפלה כשידיה עדין קשורות למושכות הסוס.
היא מיררה על מר חייה וצעקה לעזרה, עד שבא מנהל הקניון והוציא את תקע החשמל.


---------

אובכן, גיליתם מה משותף למקרים?
אם לא, הנה התשובה ממקור נאמן:
"סטריאוטיפ הוא דעה קדומה ופשטנית, בעלת נימוקים לא מספקים, שקשה מאוד לשנותה.
על פי רוב, סטריאוטיפ הוא דימוי סטטוס המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי קבוצה חברתית, בדרך כלל על בסיס אתני או מגדרי. דימויים אלה נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי. במילים אחרות, סטריאוטיפ הוא הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והחלת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה."

כל המקרים האלו היו סטראוטיפים, דעות קדומות בחברה שלנו.
המקרה הראשון כמו שניחשתם כבר, זה הסטראוטיפים השגויים על חנונים שאני פוגשת כל יום בסרטים, טלוויזיה והחברה עצמה.
המקרה השני היה על סטראוטיפים על נשים וערבים שלא נוהגים טוב.
המקרה השלישי היה על צבע שיער, על הסטראוטיפים השגויים על ג'ינג'ים שאפילו אנשים נהנים מהם וצוחקים עליהם והשני הוא על הסטיראוטיפ שבלונדיניות הן טיפשות אם כי נתקלתי בבלונדיניות חכמות מכאלו עם שיער שחור או חום.

כל אחד מהסטראוטיפים מציק לי באיזשהו מובן לא ברור. אבל הם מקיפים אותי ואת החברה שלנו ולא נוכל להתנתק מהם.
לכל חברה יש סטיראוטיפ משלה.
לא משנה איפה נגור- בארץ, בארה"ב, בגרמניה, צרפת או ארגנטינה, עדין יהיו סטראוטיפים. אומנם שונים, אבל הם עדין יהיו שם.


"כמו שהחברה שלנו מורכבת מסטראוטיפים, כך גם האגדות", חשבתי פעם.
כי כמו שהחברה שלנו מבוססת עליהם ולא יכולה להתחמק מהם גם האגדות כאלו.
הן מורכבות מסטראוטיפים אחרים- שכל נסיכה היא יפהפייה עם שיער שופע ועיניים בורקות והנסיך צריך להגן עליה, שהרשע מכוער בעל מוגלות ועור ירוק ומוזר והוא אחראי לסבל ושכל רצונו זה לחבל באושר של הנסיכה או הנסיך-שלהם- יש מטרות טהורות והם חפים מפשע ועוד ועוד. האגדה היחידה שבה הרשע היה יפה היתה במפתיע, בשלגייה, שם המלכה היא יפה (חיצונית) עד שהיא הופכת את עצמה לזקנה כדי להביא לשלגיה את התפוח.
ככה מתבססות האגדות, פחות או יותר. מזל שדיסני ופיקסאר שינו את האגדות שלהם, כמו "אמיצה"- הסרט הכי פמיניסטי של דיסני ופיקסאר שבו הנסיכה מרידה לא רוצה בנים מסביבה ורוצה להיות חופשיה, לירות בחץ וקשת ולדאוג למשפחתה ואין כמעט רשע-היא רק רוצה להציל את אמא שלה שהפכה לדוב מהעמים האחרים שלא מבינים שהיא בעצם המלכה ולא דובה.
אבל עדין האגדות המקוריות מתבססות על סטראוטיפים שונים שבהם הנסיכה צריכה את הנסיך והרשע הוא כל הרוע בעולם.


וכשהגעתי אל הספר הזה, חשבתי שהוא ישבור סטיגמות-שהבלונדינית היפה תהפוך לרעה ואילו זו עם השיער השחור והשמנוני שלא אוהבת חברה-תהפוך לנסיכה.
אך לא קרה כך. כשסופי הופכת סוף סוף לרעה, שיערה נצבע בהתחלה בשחור ואז עם כתמים לבנים ושיערה קצר.
אגתה מתוארת בהתחלה ששיערה השתנה לבלונדיני.
ולא נשכח שהיא עדין די תלויה בנסיך שלה (שנעלב מכל התנגדות שלה אליו) ועדין, עם כל ניסיונו של צ'יינני, היא עדין נדבקת אל נסיך שלה כמו דבק.
גם בספר יש סיטואציה שבה יש נשף. הבנים צריכים להזמין את הבנות, כמובן. אבל מה שכן, אם בן לא הולך עם מישהי לנשף הוא אומנם לא מקבל ניקוד גבוה (בבית ספר מנקדים אותם על משימות) אבל עדין עובר ואילו בת שלא מזמינים לנשף נכשלת מידית. למה זה ככה? מה זו אשמתה שלא הזמינו אותה?! למה גם בנים שלא יוצאים עם מישהי לא נכשלים מידית?! הרעיון הזה היה מגוחך.
ובנוסף, שמישהו רע הוא מכוער והיפים הם הטובים. לא תראו רע יפה (ספוילר-כן, גם סופי תשתנה להיות מכוערת שהיא רעה)

הדבר היחידי שלא התבסס על סטיראוטיפ זה הרצון של הרשע. כאן לרשע יש מניע טהור לעשות את הדברים שלו ולא סתם כדי לחבל בניסיון לאושר בעולם. יש להם רצון לנקמה על בגידה, על העלבה בפומבי, על לקיחה של משהו שהיה לרשע ועוד מניעים אנושיים.

פעמים רבות התחברתי יותר אל הרעים והמניעים שלהם, אל התגובות שלהם והשאיפה לשיווין, על זלזול בטובים- שכמו שאמרתי, לא אהבתי.
גם לדעתי הרעים נראו יותר הוגנים לפעמים מהטובים-שגם עשו מעשים רעים.

החיסרון העיקרי בספר, פרט לחוסר שבירת הסטראוטיפים בהם הרעים מכוערים והטובים יפים והשוביניסטיות, היה שהספר מלא במשפטים קיטשיים עד בחילה. וגם לדמויות היו לי רגשי אהדה-שנאה, כמעט ולא אהבתי אף דמות חוץ משלושת המכשפות.
אגתה, זו שאהבתי בהתחלה כי היא אמרה אותם דברים שאני חשבתי,הפכה לרדודה וצדקנית
וסופי, שהתחלה גם היתה רדודה ולא התחשבה באף אחד מלבד עצמה, הפכה לאהודה אליי לקראת הסוף. כי הבנתי אותה, הנקמה שלה הפכה לצודקת.
ודווקא את הדמות שאהבתי יותר מכל-הורט-קיבל תפקיד קטן יחסית. הגיע לו יותר.

והסוף- מעט מוזר. מעט קיטש. אבל נחמד.


בית הספר לטוב ולרע הוא ספר נחמד וקליל, מלווה במשפטים קיטשיים וסטראוטיפים שניסו לשבור ללא הצלחה, דמויות מבלבלות וציורים מקסימים בהתחלת הפרקים אבל לא חידש משהו בספרות.
לפני שהגעתי לספר ושמעתי עליו, בדקתי בגוגל כדי לראות מה חושבים עליו בארץ, פרט לאתר.
הגעתי לכתבה של "מאקו" שם נכתב בכותרת "האם מצאו את הארי פוטר הבא?"
צר לי לאכזב, אבל לא.
דבר ראשון, חוץ מבית ספר שמחלקים לקבוצות/בתים, ציורים בתחילת פרק ושיש קסם, אין ביניהם דימיון.
דבר שני, אנשים יקרים, אנא הפסיקו לנסות לחפש את הארי פוטר הבא מסיבה פשוטה לא יהיה אחד כזה אף פעם
את הארי פוטר אי אפשר להחליף. יש בו משהו תמים יותר, משהו שכולם יכולים להתחבר אליו. עולם מיוחד עם דמויות שובות לב.
כבר זמן רב ניסיתי להבין למה כולם אוהבים את הארי פוטר.
אבל עוד לא גיליתי. יום אחד אגלה.
אבל ידוע לי שלא יהיה ספר כמוהו ושהספר הזה לחלוטין לא כמוהו.
אז אל תפתחו ציפיות.



אין עולם בלי סטראוטיפים, זה ידוע. הם סובבים אותנו לא משנה מה. אין אף חברה שלא תשרוד בלעדיהם.
אני לא יודעת אם הייתי מעדיפה עולם בלי כל הסטראוטיפים, אבל אני כן יודעת שיש כאלו שהם לא נכונים לגמרי.
אך כמו שהעולם בספר בנוי מהם, כמו העולם שלנו, אנחנו מסתגלים אליהם.
יום אחד, בקרוב, אסתגל.




הערה קלה- הדוגמאות לסטראוטיפים לא באו להעליב מישהו או לפגוע ושוב, אני יודעת שחלקן הן קומיות לגמרי, אך עדין הרגשתי שאני צריכה לכתוב אותם.

אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג הספרים שאני חיה בשבילם. הספר הזה הוא המיצוי של היופי שבפשטות; ילדותי, לא עמוק מידי, וכתוב נהדר.
זה לא שאין ספרים טובים יותר מ”בית הספר לטוב ולרע”. ספרים עמוקים ומיוחדים הרבה יותר ממנו מסתובבים שם בחוץ, ועדיין, אני שמחה שיש לי את הספר הזה בבית.

(וכן, אני חיה בשביל הרבה דברים אחרים; חלומות, תקוות, אנימות ובחורים ובחורות ממזרח אסיה שרוקדים להם על במות [האחרון בעיקר], אבל זה אחד מהם)

בתמציתיות, שתי בנות שהן ההפכים השלמים אחת מהשנייה – סופי, מהממת ביופייה ושמרבית דאגותייה סובבות סביב כמה קמטים יש לה על הפנים, בניגוד לאגתה, ילדה אפלה ומכוערת, שדואגת להיגיינה הרבה פחות ממנה, חיה בבית קברות, ואם בקבירה עסקיננו, היא קוברת את עצמה בבית (קריצה קריצה) בצורה קבועה, והיא פחות או יותר הנפש התאומה של כל ילד חנון, גיק, או אפל באופן כזה או אחר איי פעם.
אם אתחיל לקבור ברקע לא אסיים לעולם ויש לכולנו דברים יותר טובים לעשות עם חיינו, אז בתמציתיות עוד יותר – השתיים מוצאות את עצמן במקום הנקרא "בית הספר לטוב ולרע", שמחולק לשני צדדים, שנראה לי שכולנו חכמים מספיק בשביל להבין איזה.
והנה הטוויסט – אגתה האפלה נדחקת לבית הספר לטוב, בזמן שסופי נכנסת לבית הספר לרע.
באם.

הייתי נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, אבל למען האמת, במקרה ההוא זה היה עלבון לכל ספר שקיבל חמישה כוכבים אי פעם. זה ספר של שלושה-ארבעה כוכבים גג, ואני אדם מאוד לארג'י, אז אני אזרום.
למה, אתם שואלים? כי הוא לא מורכב, הוא פשוט, קליל, הוא כמו חטיף לפני ארוחה גדולה (למרות האורך המכובד שלו). וכבוד לסופר והכל, אבל זה פשוט נורא לתת לו חמישה כוכבים.

בזמן שקליל, חמוד ונחמד מסכם אותו פחות או יותר, ועד כאן פחות או יותר הצד הרדוד של הביקורת, קראתי ביקורות ישנות יותר ואני נאצלתי שלא להסכים – אם כי להסכים – עם טענה מאוד מרכזית של הרבה אנשים.
בזמן שהספר נותן תחושה של שבירת סטיריאוטיפים, עדיין יש בו קטעים שהוא לא שובר אותם. בכנות, כל כך נהניתי מהקריאה שרוב הקטעים לא שינו לי בכלל, אבל היה קטע מסוים שמאוד הפריע לי, לא אספיילר, כמובן, אם כי הקטע בהחלט גרם לי להתעצבן (אגתה וסופי, בשלבים מאוחרים יותר של הספר, לאלה שכן קראו).
כן, אני מבינה מאיפה האנשים שמבקרים את הספר על ההקשבה המעצבנת לסטיריאוטיפים, עד הסוף המר טוב מבוטא כיפה, ורע כמכוער ומגעיל.
אבל, אז הבנתי משהו.
א' – לא ממש שינה לי.
וב' – אלה אגדות.
כלומר, הספר הזה, הוא אגדה, הוא שבוי ותקוע ולכוד בחוקי האגדות, ולא משנה מה יקרה, הוא עדיין מחוייב, בצורה מסוימת, להקשיב לחוקי האגדות. אולי הסופר ביקר את האגדות בצורה אחרת, אולי הוא ביקר אותן באמצעות ההקשבה שלו לתבנית. אולי הסופר ניסה לגרום לנו להרים גבה, לחשוב למה הוא משנה את הדמויות שלו פתאום.
או שאולי אני קוראת יותר מידי לתוך הספר.
למרות שאני חייבת לצדד בספר מפעם לפעם – הוא בהחלט שובר מוסכמות, ואם אנשים אומרים שהוא לא שובר מוסכמות, אז הם עושים טעות קשה, כי אני תמיד צודקת. אז.
קודם כל, הרומאנס לא קורה מיד, וכולל עליות ומורדות (למרות שבהחלט, חלק מאוד גדול ממנו תלוי במראה), הוא לא יציב, לא מושלם ובהחלט כולל קצת יותר מאשר "הו, היא יפה, תתחתני איתי". בנוסף, כשהוא קורה נשארת עצמאות מסוימת לבחורה; היא לא מצייתת לבחור באופן מוחלט, השאלה "האם את/ה מאמינ/ה בי" חוזרת על עצמה משני הצדדים, כי אכפת להם מה האחר חושב ומרגיש. הבחורה פועלת על רצונה החופשי ולא יושבת ומחכה שהנסיך המקסים יעשה את מה שעולה על רוחו.

אז כן, יש את השבירת מוסכמות הזו, שאנשים שקראו אותו נוטים לשכוח. וכמובן אני, ברוב חוכמתי, זכרתי אותו.

אחרי הכל, בכנות, הספר הזה, הוא בהחלט האגדה הכי טובה שקראתי. הוא מקסים, מחמם לב, מעניין, ופשוט כתוב טוב. זה פחות או יותר כל מה שאני צריכה.

*לא יותר ספוילרים ממה שכתוב במאחורה של הספר

סופי: בלונדינית, יפה וטובת לב, הנסיכה המושלמת.
אגתה: מכוערת, גרה בבית קברות, ולובשת שמלות שק שחורות, בול מכשפה,
ולמרות זאת כשהן נכנסות לאגדה התפקידים מתחלפים...
הסופר (סומן צ'יינני) יודע לשחק יפה עם הדמויות ולבלבל את הקוראים בין טוב ובין רע.
אני ממליצה בחום על הספר. יש כאלה שיגידו כנראה שהסדרה פשוט נמרחת, אני לא חושבת ככה.
בינתיים קראתי את כל חמשת הספרים שתורגמו לעיברית ואני חושבת שהם מעולים.

(אגב, לכל מי שקרא את 5 הספרים שתורגמו בינתיים יכול לכתוב לי בתגובות??? פליזזזז תזרמו

איימי ווינהאוס הייתה אבודה.
שנים שהיא הייתה לבד בעולם, מבולבלת, סובלת.
הנערה עם החלום להיות זמרת נמעך תחת האלכוהול והסמים, וריסק אותה מבפנים, ריסק את הגוף השברירי שלה והתמוסס יחד איתה.
היא הייתה הבחורה הכי בודדה ביקום והבחורה הכי מוקפת באנשים ביקום, היא הייתה מכונת דולרים מהירה, היא הייתה עצובה ורוצה לצרוח אבל חסומה וסובלת ומדוכאת.
הסיפור שלה מקומם, מקומם כל כך.
איך אנשים שכל כך קרובים אליה יכולים להיות כל כך רחוקים?
כמה קור ורוע יש באנשים?
לפעמים אני חושב שלא מגיע לנו לחיות. או לפחות, לא לשלוט בכדור הארץ.
מגיע לנו להיעלם, כי אנחנו יצורים נבזים ומרושעים ומתנשאים.
אין לי איך... המילים מתבלבלות לי בראש.
יצאתי כרגע מהסרט הדוקומנטרי החדש עליה, ואני פשוט... נסער. כועס.
ולא, זה לא ממש מתקשר לספר הזה.
פשוט... פשוט... אני צריך למצוא מקום... להוציא את זה, וכתיבת הביקורת הזאת נותנת לי את המקום.
אז סליחה, סליחה. זה לא כל כך קשור לספר. אני פשוט..
אין לי מילים לתאר כמה אני מרגיש רע עם עצמי. עם היותי בן אדם.
ושוב אני רואה אותה
מתגלגלת על הבמה, מבולבלת, לא בטוחה איפה היא
והקהל צועק לה בוז
והיא רוצה לרדת מהבמה, והיא מושפלת, היא היצור הכי עלוב באותו רגע
והיא מסתממת
ומוצאים את הגופה שלה
והיא...

זה לא הוגן.
החיים כל כך לא הוגנים.

אז איך, בעצם, סיפור כל כך כבד מתקשר לספר המקסים והמצחיק שלכבודו התכנסנו?
אין לי מושג, אני אחזור ואומר.
אני פשוט... צריך במה... לדבר.

אבל בואו נשכח מאיימי ונעבור לדבר על הספר.
רק אסיים עם הדבר הבא:


He left no time to regret
Kept his dick wet
With his same old safe bet
Me and my head high
And my tears dry
Get on without my guy
You went back to what you knew
So far removed from all that we went through
And I tread a troubled track
My odds are stacked
I'll go back to black

We only said good-bye with words
I died a hundred times
You go back to her
And I go back to....

I go back to us

I love you much
It's not enough
You love blow and I love puff
And life is like a pipe
And I'm a tiny penny rolling up the walls inside

We only said goodbye with words
I died a hundred times
You go back to her
And I go back to

We only said good-bye with words
I died a hundred times
You go back to her
And I go back to

Black, black, black, black, black, black, black
I go back to
I go back to

We only said goodbye with words
I died a hundred times
You go back to her
And I go back to black

Back to Black
(2006)








מעבר חד מאני- המדוכא לאני- המשחזר


אז בית הספר לטוב ולרע זה ספר הזוי.
הזוי, לגמרי.
ב-100 עמודים הראשונים הוא היה כל כך מטורף שכמעט סגרתי אותו וזרקתי אותו לארגז עם הספרים שאני לא רוצה שהולך לנוער קורא.
אבל תודה לאל שלא זרקתי אותו.
אחרי שמתרגלים לקונספט (אה, קונספט בכלל קשור לעניין? אני לא בטוח. אז תדמיינו שזה כן קשור.) מגלים ספר מקסים.
אני... לא ממש בטוח עדיין מה בדיוק קראתי, אבל זה היה מצחיק ופרוע וילדותי ובוגר ולגמרי לא סגור על עצמו, ספר חלומי ומתוק שבאלי לחבק. (כן, הרבה פעמים יש לי חשק לחבק ספרים.)
הוא מספר על כפר, שקוראים לו.. גבלדון? גלבדון? לא יודע.
ובכפר הזה נחטפים מידי שנה שני נערים שנשלחים לבית ספר לטוב ולרע. הכוונה בטוב ולרע היא... אה, בית ספר לטוב ולרע. בבית הספר לטוב לומדים הגיבורים שעתידים להיות הגיבורים המוכרים לנו מהאגדות- אבל לא כולם מצליחים. חלק יהפכו להיות חיות שעוזרות לנסיכות לשרוד, וחלק יהפכו להיות, אה, הנסיכות. בבית הספר לרע לומדים להכין שיקויים מרושעים וקסמים אפלים, ורק התלמידים המצטיינים ביותר זזוכים לחלום בלילות על האויב המושבע שלהם- האויב שהם חייבים להרוג, אחרת הם לעולם לא ימצאו את האושר שלהם.
ויש גם את מנהל בית הספר, שהוא בעצם... צל, ועוד המון דברים מוזרים ומשעשעים וקלישאתיים נורא, אבל הספר בכל זאת מצליח להיות... כיפי, למרות שציפיתי שהוא יהיה בזבוז הזמן הגדול ביותר בכל הזמנים.
לא כולם יאהבו אותו- לגמרי ההפך.
אבל אני מצאתי אותו כממתק ספרותי שכזה, משהו חמים ומהנה, מן מיקס של משחקי הרעב והארי פוטר רק...
טוב די, אני חוזר על עצמי.
המון זמן לא כתבתי ביקורת, אז סליחה על הדבר הכושל שקראתם, אבל אני מנסה לחזור לכושר.
בכל אופן, יש לי כאן שתי המלצות- תראו את הסרט על איימי, ותקראו את הספר הזה.
בבקשה, תתנו לו צ'אנס. ותנסו להתנתק מכל מה שאתם מכירים ומכל השאיפות והדרישות שלכם מספר טוב. פשוט תשתחררו ותהנו.

ביי ביי 

סקריה על בית הספר לטוב ולרע \ סומן צ'יינני

אני באמת לא זוכרת מתי קראתי ספר מדהים כל כך כמו בית הספר לטוב ולרע!!
בית הספר לטוב ולרע שכתב סומן צ'יינני, הוא ספר מז'אנר הפנטזיה (שאגב, בזכות הספר הזה התחלתי לקרוא פנטזיה לראשונה).
את הספר הזה, בפעם הראשונה, קראתי לפני קצת יותר משנתיים, כשהייתי בכיתה ז'. אני זוכרת שממש אהבתי אותו. אבל לפני כחודש, כשאני באה לפתוח את הספר בפעם השנייה, אני חייבת להודות שכל מה שקראתי לפני כשנתיים נמחק מהראש שלי (אבל זה הכי כיף! כי אז אתה לא באמת יודע מה הולך לקרות,
למרות שקראת את זה כבר).

הרגשתי, במהלך הקריאה בו, שהספר הזה בא להעביר ביקרות על כל האגדות, שהקריאו לנו לפני השינה שהיינו קטנים.
יותר מזה, אולי אפילו על החברה שלנו כיום...
אני יכולה להתייחס ולדבר שעות על כל הקטע של הטוב ושל הרע, על השיטה של בית הספר ועל מי שלא מספיק טוב בסופו של דבר נכשל.
אבל אני בוחרת להסתכל על זה מצד אחר. על כמה דבר שנראה מושלם מבחוץ יכול להיות רקוב מבפנים, ועל כמה שדבר שנראה מכוער מבחוץ יכול להיות מלאך מבפנים.
אנחנו כחברה בוחרים איך להסתכל על אנשים. יש כאלו שיבחרו להסתכל רק על הפנימיות ויש כאלו שיבחרו להסתכל רק על החיצוניות (כמובן שיש כאלו שמסתכלים גם על החיצוניות וגם על הפנימיות. לא מכלילה).

אני חייבת לשתף, שבתור נערה בגיל ההתבגרות אני מרגישה שהמסר הצליח להגיע אליי.
עכשיו אני מצליחה להבין שגם לפנימיות שלי יש ערך גבוה לא פחות מהחיצוניות שלי, וזה אחד הדברים שבאמת מרגשים אותי וגורמים לי לאהוב את עצמי יותר.
כמובן שבהמשך סדרת הספרים (קראתי עד ה4. כלומר עד הספר האחרון שתורגם) אפשר באמת לראות איך כל המסר הזה מתחזק מספר וספר (אבל אם קראתם את כל הטרילוגיה, אתם יודעים שכל ספר מדבר בעד עצמו ומציג קרע אחר בחברה), וזה מה שכל כך יפה.
כמובן שאני לא יכולה להתעלם מהעלילה המדהימה של הספר!! אבל תאמינו לי שלא צריך יותר מהתקציר. פשוט תתחילו לקרוא ולא תתאכזבו.
תהנו לכם :)

יתכנו ספויילרים

מתנצלת מראש, אני קצת חלודה. עבר הרבה זמן מאז כתבתי ביקורת.
בהתחלה הנחתי שהספר הזה יהיה סוג של שובר סטיגמות. הילדה היפה והבלונדינית מגלה שיש בה טבע רע, ודווקא זו המנודה והמכוערת מוצאת בעצמה טוב. נשמע מקסים. הבעיה היא, שהסטיגמות רק ממשיכות להופיע.
סופי מתכערת כשהתלתלים הבלונדיניים שלה נקצצים. בתיאור של אגתה לאחר שהיא נעשית יפה, השיער שלה בלונדיני. מזכיר לי את הפרק הראשון של הדרדסים. השיער של דרדסית שחור כל עוד היא עובדת בשביל גרגמל. מישהו מוכן להסביר לי למה הבלונדיניות נחשבות ליפהפיות טובות הלב?
בספר הזה, במקום להפוך את המכוערת לטובה ואת היפה למרושעת, הדמויות פשוט מחליפות מקום. היפה עדיין טובה. הרעה עדין מכוערת. אותה הסטיגמה, פשוט אצל הנערה המקבילה.
קצת הורס את הנקודה.
חוץ מזה שלאורך הספר הצד של הרעים מתחיל להישמע טוב יותר ויותר. נכון, הם לומדים איך להתכער ואיך לבשל ילדים, אבל מטיפים להם על יופי פנימי ועל גילוי האני האמיתי שלהם. "כיעור פירושו חופש", אומר המורה להתכערות. זאת לעומת הטובים שחיים על מראות וטיפולי יופי. שתי הנערות מראות עוד בהתחלה סימנים של כוח, שמראים שהן בעצם מתאימות למקום בו הן נמצאות. סופי מצליחה להרוס אווזה, אגתה מחזירה ילדה לצורתה האנושית המקורית.
הטובים לא מתרשמים מזה במיוחד. מתוארות צרחות, בהלה, ואין שיפור משמעותי במצבה החברתי של אגתה. היא נשארת המכוערת, השונה. הנסיכים לעתיד מעדיפים את הנערות היפות, והנערות לועגות לה. הדגש שם על מראה חיצוני חזק מדי. כולן שם די ביצ'יות, אם תשאלו אותי.
הרעים? הם דווקא מתפעלים. אחד מהם אפילו מתאהב בסופי. השותפות שלה לחדר אומרות שאולי היא בכל זאת מתאימה לשם. דווקא הרעים.
זה יכול להיות שובר סטיגמות מעולה בפני עצמו, אם לא הם לא היו מתייפים לקראת הסוף. שוב, דגש על מראה חיצוני. היפים מוצאים את עצמם מכוערים.
אני חופרת, מצטערת על זה. הטוב תמיד מנצח, נשיקה של אהבת אמת, ילדים של גיבורים מעולם האגדות. כל העסק הזה. אהבתי את הספר הזה פשוט כי הוא מתוק כל כך. נסיך החלומות, בלונדינית עם אצבע שמנצנצת בורוד ומקק מדבר. שילוב כזה לא מופיע בכל ספר.

במוזיאון הטוב שבבית הספר נמצא היומן של מוכרת הגפרורים הקטנה. די מוזר, בהתחשב בזה שהיא נחשבת כאחת מה "לעדים" - שנועדו לחיות בעושר ואושר, ושאין שום מכשפה או טרול בסיפור שלה. אם אני זוכרת נכון, היא מתה קפואה בשלג עם חיוך על שפתיה, והנבל היחיד הוא האבא שסירב לתת לה לחזור הביתה בלי שמכרה את כל הגפרורים. אם היא מונצחת שם ליד גרסאות הדיסני של שלגיה וסינדרלה, אולי יש תקווה. אולי הסטיגמות לא ינצחו אחרי הכל.
או שאולי כן?

בית הספר לטוב ולרע.
ואווו כמה שנאתי את הספר הזה!
הספר הזה פשוט גרוע מכל הבחינות מטעויות הכתיב המזעזעות ועד העלילה המאוסה.
אבל אני לא יכולה להגיד שמההתחלה לא אהבתי אותו, להפך כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי שהוא יתמקם בעשירייה המועדפת עליי (ואני ממש מתביישת לכתוב את זה), אבל ככל שהתקדמתי בספר ככה שנאתי יותר את הדמויות וגם את העלילה, לפי דעתי הסופר פספס לגמרי את הפואנטה של הספר והוא יכל להביא מסר כלכך יפה בסוף אבל לאאאאא...אני אהיה שטחי כמו שאר הסופרים.
הספר הזה קיבל כלכך הרבה תשבוחות שהייתי חייבת לדעת על מה מדובר, והספר הזה הוא פשוט מלכודת קלאסית המשלבת כריכה יפה, עלילה טיפשית, ואנשים בלי טעם טוב שמפיצים את הספר (סתם בצחוק,כל אחד והטעם שלו).
הסופר כאילו מתייחס רק למראה החיצוני של הדמויות ולא לאופי שלהן, ואני אסביר: כן נכון סופי נעשית לרעה והיא נהפכת להיות מכוערת ואגתה נעשית טובה ונהפכת ליפה יותר,עד כאן הכל סבבה (ולא מקורי בשיט) אבל הן כלכך משתנות במראה החיצוני שהן מאבדות גם את האופי שלהן לגמרי,בסוף הספר לא נשאר קמצוץ מהאופי שהיה להן בהתחלה. והנה שאלה לסופר: למה דמות לא יכולה להיות רעה אם מראה מדהים או להפך למה דמות חייבת להיות טובה אם מראה עוצר נשימה?, כשקראתי את הספר חשבתי,וואלה יכול להיות שסופסוף נולד סופר שישנה את הסטיגמטיות ויעשה דמויות שהאופי שלהן לא קשור במראה, במיוחד בסוף- שכבר הספר יצא לי מכל החורים אבל עדיין המשכתי לקרוא אותו ובמהלך הקריאה כל פעם התאכזבתי מהקטעים הצפויים- חשבתי: "ואוו עכשיו הוא הולך לנפץ את הקיר וסופסוף אחרי כל האכזבות הללו יהיה בספר הזה משהו אחד נורמלי", אבל לא, זה התחיל מלא תקווה (והסתיים באכזבה גדולה) כשהבית ספר הטוב והבית ספר הרע נפגשו והתחילו להתקוטט, ואז פתאום הצדדים משנים אופי הטובים הופכים לרעים והרעים לטובים, ואז הגיע רגע התקווה ו...הרגע הזה חלף לו כאשר הצדדים גם מתחילים לשנות מראה, לא לא לא תקשיב ותקשיב לי טוב עכשיו סומן או כל סופר אחר או כל מי שקורא את הביקורת הזאת וחושב לכתוב ספר בעתיד, לא חייב שדמות תהיה עם מראה דוחה כדי שהיא תהיה רעה ולהפך לא חייב שדמות תהיה יפיפייה כדי להיות טובה, אתה ניסתה להעביר כאן מסר ופשוט נכשלת בגדול, זה אפילו דיי שטחי, לא שמעת פעם את המשפט שאומר שהאופי הוא זה שעושה את האדם ולא היופי. במהלך כל הספר היו דמויות מהטוב שהיו טובות ודמויות מהרע שהיו טובות אבל הוא בכלל לא מתייחס אליהן,הנה זה קורה שוב, למרות העבר הפלילי של משפחותהם של הדמיות הוא יכל גם כאן לנפץ את הסטיגמות ולשים אותם בבתי הספר השונים למה שהיו הוריהם אבל בואו נסכם שהסופר לא חכם במיוחד. רק בגלל הפספוס האדיר הזה והשטות המוחלטת שאצלו נקראת "עלילה" שמוליכה את הקורא סחור סחור בלי פואנטה בסוף אני כבר מורידה לספר שלושה כוכבים.
ועכשיו בואו נדבר על העלילה:
העלילה עוקבת אחר שתי חברות טובות אשר שונות מאוד זו מזו, סופי היפיפייה אשר רוצה להיחטף על ידי מנהל בית הספר ולהגשים את חלומה להיות נסיכה ואגתה הקודרת והשחורה אשר אין לה כלל נימוסים ולא אכפת לה מסביבתה.
ואכן חלומה של סופי אכן מתגשם והיא נחטפת על ידי מנהל בית הספר,אך היא לא הולכת לשם לבד אגתה מצטרפת אליה ויחד הן נשלחות לשני בתי ספר, האחד טוב אשר מחנך אבירים ונסיכות לעתיד והשני רע אשר מוליד מכשפות ונבלים,כאשר יסיימו את בית הספר ישלחו הדמיות כל אחת לאגדה שונה שם יקלעו באגדה שלה נועדו, כל אחד בתפקיד שונה ויגשימו את יעודם, ואתם בטח חושבים שאתם יודעים לאיזה בית ספר כל אחת מהברות הלכה. טוב החכמים שמבניכם בטח עלו על הטריק והבינו שהן הושלכו לבתי ספר הלא נכונים עבורן,סופי לרע ואגתה לטוב (כמה מפתיע).
הן לא מרוצות מהמקום בו הן נמצאות, סופי מנסה להתחלף עם אגתה ולעבור לבית הספר לטוב ואילו אגתה פשוט רוצה לחזור הביתה יחד עם סופי.
אבל כמובן בשביל שהעלילה תתקדם הן לא מצליחות ובלית בררה נשארות במקומן.
ואם זה לא מספיק בואו תוסיפו גן נסיך חתיך בלי טיפת שכל בקדקוד,כי זה כמובן חייב לסגור סיפור מושלם.
כמו שאמרתי מקודם הספר הזה לא סיפק את רצונותיי,העלילה הייתה קיצ'ית ודרמטית מידי, הדמויות חסרות עמוד שדרה ושכל, והסיפור שכולו מתרחש בעולם אגדות לא באמת קונה,זה טריק זול שהפעם לא עבד.
ועכשיו דמויות:
סופי: הבחורה היפה והחיננית שאף אחד לא יכול לעמוד בפניה,בעלת שיער בלונדיני ארוך ועניים ירוקות גדולות.
אך למרות היופי החיצוני הרב עמוק בפנים היא לא הבן אדם הכי יפה שיש,בתחילת הספר אפשר לראות איך היא מנצלת את קרוביה וחבריה, מתעלמת מצורכי הסביבה ומרוכזת רק בעצמה ובמלפפונים הדפוקים שלה.
דמות פשוט מטומטמת ומעצבנת, אין בה כל תוכן היא פשוט ריקה לחלוטין. מסתחררת אחרי נסיך טיפש עוד יותר שלא רוצה אותה וצריך להסביר לה מיליון פעם מה היא עושה לא בסדר ומה לא טוב בה.
אגתה: הבחורה הקודרת והמופנמת שלא אכפת לה מהסביבה וגם לא מעצמה,הנערה המוזנחת שלא שמה על הסטיגמות שהחברה מכתיבה.
אהבתי אותה עד שהיא כן מתחילה לקחת ללב, חשבתי שהיא דמות חזקה שעומדת על שלה, שהיא יכולה להיות טובה ולהישאר במראה הנוכחי שלה מתחילת הספר אבל היא בסוף נכנעת לחברה ומתחילה להשתנות,זה לא ראה להשתנות להפך זה מעולה לטפח ולהשקיע בעצמך אבל יש לטפח ויש לטפח באופן כפייתי, בניגוד לסופי שאצלה עוד ראיתי זכר לאופי שלה מהעבר אצל אגתה הכל נשבר לרסיסים והיא מתחילה להיות נסיכה מפונקת ושברירית ולא הנערה החזקה שהייתה בתחילת הספר, מבין כל הדמויות היא הכי אכזבה אותי.
טדרוס: הנסיך החתיך בלי מנת משכל בסיסית, בגלל זה הוא מתאים גם לסופי וגם לאגתה. אולי הוא יפה מבחוץ אבל הוא מזעזע מבפנים הוא סנוב גס רוח שמתייחס רק ליופי ואין טיפת חמלה למי שאינו כמהו. שתבינו כמה חסר אופי אני אתן לכם את הדוגמה הקלאסית בספר: בהתחלה הוא מתאהב בסופי בגלל המראה החיצוני שלה ומנסה להעביר אותה לבית הספר לטוב ולסלק את אגתה לרע, הוא קורא לה מכפה ועוד מילות גנאי ואז אחרי שסופי עושה מעשה נוראי הוא נפרד ממנה (לפחות נקודה אחת לזכותו) ומתאהב באגתה, ולמה? כי היא הפכה להיות יפה,גאוני מי חשב על תירוץ מטומטם שכזה.
לסיכום אני חושבת שעשו על הספר הזה יותר ידי רוח ומהומה, הוא לא שווה אפילו את הקריאה של התקציר (תאמינו לי אני חוסכת לכם זמן), ואם גם אחרי הביקורת הזאת אתם עדיין רוצים לקרוא אותו אזל פשוט תשאילו מהספרייה כי הוא ממש לא שווה את הכסף, הוא פשוט יפה מאוד על המדף ויוסיף לו המון חן בגלל הכריכה.בעקבות כך הדירוג שאני נותנת לספר הזה הוא כוכב אחד בודד ואילו יכולתי הייתי מדרגת אפילו נמוך יותר.

הספר הזה פשוט, ולכן הביקורת עליו תהיה פשוטה. בלי הקדמות מיותרות, בלי תובנות משנות חיים וכמובן, בלי ספויילרים.
באופן כללי, זה ספר מקסים. הוא זורם, כתוב נהדר ובבסיסו יש לו אמירה ברורה וחשובה לגבי החלוקה לטוב ורע, יפה ומכוער.

בעיה אחת מתעוררת כשהספר מנסה לצאת מהתבנית המושרשת והאגדתית שלפיה יופי משמעותו טוב וכיעור משמעותו רע. אבל תוך כדי הניסיון לחנך ליופי פנימי, הפיכת הדמויות מרעות לטובות כרוכה בשמלות מפוארות ובמקרה ההפוך – ביבלות והתקרחות. אם היופי הפנימי הוא החשוב, למה הקורא מתחלחל כשהטובים הופכים כעורים? למה משאלת הלב הגדולה ביותר של ה"טובה", היא להיות יפה?
למרות היוזמה הברוכה מאחורי הספר, הרעיון מאבד מערכו בכל מקרה כזה.

נוסף על כך, לאורך הספר כולו העלילה זורמת בקצב ברור וקצבי, שומר על מסתורין ומתח. אולם לקראת הסוף הכול מתחרבש, הסיפורים מסתבכים זה בזה ללא כל היגיון ונראה כאילו הסוף כולו נכתב על רגל אחת. לא מדובר בספר עב כרס, שבו בעמוד השמונה מאות חושש הסופר שהוא מאבד את קוראיו ומזרז בכוח את הסיום הקרב. הספר הזה קצר וקליל ולא היו מזיקים לו עוד עשרים עמודים להבהרה. אילו הסוף היה איטי וברור יותר, כמו שאר הספר, ולא תלוש כל כך מהפרקים שקדמו לו, יתכן והייתי מסיימת את הביקורת בדירוג גבוה יותר.
למרות שציינתי בעיקר את החסרונות בספר, התחלתי ואסיים בטענה שהוא מקסים. רעיון מקורי, כתיבה מוצלחת וקצב מהיר הופכים את הספר הזה אמנם למעט ילדותי, אבל גם קליל, חמוד ופשוט כיפי.