זה כבר היה הרבה יותר טוב מהספר הקודם.
פחות תסכול.

אזהרת ספוילרים לספר הרביעי בסדרה, המסע אל התהילה

אז מה שקורה בספר הרביעי, זה שטדרוס(הבן של המלך ארתור) מפקשש ממש במבחן ההכתרה שלו, ולא מצליח להוציא את אקסקליבר מהאבן.
בהתחלה זה עוד לא ברור למה הוא לא מצליח לעשות את זה, ובמקום להיות בוגר לגבי זה ולנסות לפתור את הבעיה יחד עם אגתה, הוא פשוט לא מדבר איתה ומתחמק ממנה בזמן שהיא עוד חדשה בארמון, הוא מתרכז בלנסות לשקם את הממלכה שלו, ומשאיר אותה להתמודד עם ענייני החתונה שלהם.

קמלוט ענייה, בזמן שטדרוס היה בבית הספר היועצים שלו ניהלו את הממלכה וכל הזהב נעלם, ועכשיו הם חיים בטירה מתפוררת.
כמו שאנחנו יודעים כבר מהסוף של הספר השלישי, סופי מונתה לדיקנית של בית הספר לרע, ועכשיו היא עסוקה בעניינים שקשורים לבית ספר ובעיקר בלהפוך את בית הספר שלה ליותר אופנתי ואת התלמידים שלה למשרתים.
היא אולי כבר לא מכשפה רעה, אבל היא עדיין רוצה להיות מלכה של משהו, וכמובן שהורט גם נמצא שם מקווה שהיא תיתן לו צ'אנס.

ההתחלה של הספר הרביעי איטית.
אנחנו יודעים שכל התלמידים התפזרו ונשלחו אל המסעות האישיים שלהם, ושמשום מה נראה שכולם נכשלים בהם.
לאף אחד אין מושג למה, אבל אז אחד מהתלמידים נרצח, והם מתחילים להתוודע לדמותו של הנחש שאחראי על שיבוש המסעות של חבריהם.
הם לא יודעים מי הוא, אבל יש חשד שהוא הבן של המלך ארתור, כי גבירת האגם שהכינה את אקסקליבר נתנה לנחש להרוג את התלמיד שהיה האביר של טדרוס, ומכיוון שהיא אמורה להיות נאמנה לקמלוט ולמלך שלה, עולה השאלה למה היא לא הגנה על האביר של טדרוס - והיא טוענת שזה כי הנחש הוא מדמו של ארתור.
כשאקסקליבר תקועה באבן וטרדוס נכשל במבחן ההכתרה שלו, עולה השאלה, מה אם טדרוס הוא בכלל לא היורש של ארתור?
מה אם יש לארתור עוד בן שיכול להוציא את אקסקילבר מהאבן?

מה שכל כך מתסכל בספר הרביעי, זה שאנחנו לא ממש מקבלים תשובות לשאלות, אנחנו רק מגיעים למצב שבו מישהו שהוא לא טדרוס שולף את החרב מהאבן, ואז מכריז על עצמו כאל המלך האמיתי ועל טדרוס כאל מתחזה.
אותו בחור מכריז שהוא הולך להוציא את טדרוס להורג, וכך גם כל החברים של אגתה וטדרוס שהיו עדים להפיכה הזאת ונלקחים שבויים.
רק אגתה מצליחה להתחמק עם כדור הבדולח של הדיקנית של בית הספר לטוב, ועכשיו צריכה להבין איך לעזאזל הצליחו להערים עליהם ככה, ומה היא יכולה לעשות כדי לתקן את זה מצב.

בספר החמישי הרבה יותר נוח לעקוב אחרי הדמויות.
הם כבר יודעים שהם הולכו שולל, ועכשיו הם רק צריכים למצוא דרך להביס את המלך החדש.
את הספר הזה היה לי הרבה יותר קל לקרוא, כי כן יש תקשורת טובה יותר בין הדמויות, ובסופו של דבר גם הסוף שלו עושה חשק להמשיך לספר השישי והאחרון.
לא חשק עצום! אבל יש עניין.

אני חייבת להודות, שאחרי שסיימתי את הספר הרביעי, שהייתי מאוד ברורה על כך ששנאתי אותו, יצא לי לחשוב הרבה על מה שקרה ופיתחתי תיאוריות לגבי מה יקרה בספר החמישי.
לא הצלחתי לנחש שום דבר, וזה כבר דבר טוב, כי אולי העלילה כאן איטית אבל לפחות היא לא צפויה.
אה, וגם החלטתי לקרוא את הספר החמישי בפורמט דיגיטלי, כי לרכוש אותו במודפס היה מכאיב לי יותר מדי לנשמה.

הוא היה בסדר, אני פשוט לא קהל היעד של זה, והייתי די אדישה לגבי איך שהסיפור הזה התגלגל.
לא הצלחתי להישאב לסיפור, גררתי את הספר הזה במשך שבוע בזמן שניסיתי לקרוא ספר אחר במקביל, ועכשיו אני תוהה אם זה שווה להעביר את עצמי את הסבל הזה שוב רק כי אני רוצה לדעת איך הסיפור מסתיים.
אני פשוט לא במתח, מה אני אעשה.

אבל אולי כמו שיצא לי לחשוב הרבה על הספר הרביעי אחרי שסיימתי אותו, אני אחשוב גם על הספר הזה ואפתח סקרנות לגבי הכיוון שאליו הדברים ילכו בספר השישי.
כי אני אולי לא במתח, אבל זה לא אומר שאני לא מעוניינת לדעת מה קורה, אני פשוט לא מבינה למה אני צריכה לקרוא כל כך הרבה עמודים כדי לקבל את המידע הזה!

אומרים שלפעמים מה שמעניין זה לא מה שקורה, אלא איך שזה קורה, ואני חושבת שבמובן הזה הספרים האלו קצת לוקים בחסר.
מה שקורה מעניין, אבל איך שזה קורה משום מה לא הצליח לתפוס אותי חזק, ואני חושבת שזה באמת מהסיבה הפשוטה שאני לא קהל היעד.
ובכל זאת, קראתי את הספר הזה, ולכן אני מביעה את דעתי עליו.

הסוף שלו כל כך מתסכל.
אני פאקינג נסערת.
אני שונאת את זה. אני שונאת את זה. אני שונאת את זה.

למה הייתי חייבת לקנות אותו, למה הייתי חייבת לטעום מהסדרה השנייה, למה למה למה, איזו החלטה גרועה.
כי אני לא יכולה לרדת באמצע הרכבת הזאת, אני צריכה להמשיך את הסבל הזה עד הסוף, ויש עוד שני ספרים.

כל הסימנים היו שם, הכול היה כל כך ברור מההתחלה, ואולי זה כי בטעות עשיתי לעצמי ספוילר כשהסתכלתי בתקציר של הספר החמישי.
טדרוס היה בלתי נסבל, וחסר ביטחון, וכולם פשוט היה בובות בתוך המשחק של הדמות החדשה בסיפור הזה שנקראת הנחש.
היו כל כך הרבה דברים מחשידים בנוגע לדברים שקרו, היו הרבה ספקות, וטדרוס קיבל אזהרות מפורשות וסימנים למה שהוא צריך לעשות - והוא לא עשה אף אחד מהם!
אני פשוט לא מבינה ממתי זה לגיטימי לכתוב דמויות כל כך חסרות זהירות, כל כך שאננות, כל כך יהירות, ושזה יחשב נורמלי!

אני מנסה להרגיע את עצמי.
להגיד לעצמי בעדינות: "סאנשיין את כבר לא בת 16, זאת הסיבה שהספר הזה מעצבן אותך, את פשוט כבר לא קהל היעד."
וזה כל כך עצוב.
הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן ולהודיע לעצמי שהגיע הזמן להפסיק להשקיע כסף וזמן קריאה על ספרים שמיועדים לנוער.
אבל אני אעשה את זה שוב.
כי עכשיו אני חייבת לדעת איך הסיפור המתסכל הזה נגמר, ואם המוסר השכל הוא: "בחייאת, פשוט תשתמשו בראש שלכם!".

אני כל כך מעוצבנת, נסערת, שבורת לב, לא יודעת איזה דירוג אני בכלל אמורה לתת כי שנאתי את זה אבל התגובה הרגשית כנראה מוכיחה שאכפת לי וזה אמור להיות מספיק מספר נוער מטופש שכזה.
להסביר על העלילה?
למי בכלל אכפת מהעלילה?!
אני אפילו לא רוצה לדבר על זה מרוב שזה מעצבן אותי.
אני גם חושבת שמי שרוצה ליהנות מהספר הזה צריך לקרוא אותו בלי לדעת כלום בכלל, כי זה באמת הסיכוי היחיד שלו.

אבל החצי הראשון היה איטי, שום דבר מעניין לא קרה, לא נהניתי וזחלתי אותו.
החצי השני היה יותר פעיל, קצת יותר מעניין, וקצת יותר נהניתי, אבל זה לא שרצתי אותו.
הסוף פתאומי, ואנחנו רואים את זה קורה, אנחנו יודעים שזה עומד לקרות, כי היו שם את כל הסימנים... כל כך הרבה דגלים אדומים שאף אחד התייחס אליהם וזה פאקינג לא ברור למה.
אני עדיין לא מצליחה להתגבר על זה, אני מבינה שהדמויות כאן הן בגילאי 16, אבל עדיין!
גם המבוגרים כאן לא ממש משתמשים בראש שלהם!

אגתה היא התקווה היחידה שלי כרגע עבור הספר החמישי, שלצערי, אני כנראה אקנה גם אותו.
בא לי לבכות, אם לא הייתי מתעבת קריאה בדיגיטלי הייתי חוסכת לעצמי את המקום על המדף.
אני בטוחה שאלו שבגיל המתאים יהנו מההמשך, אבל אני כבר כשקראתי את הספר השלישי בפעם השנייה גיליתי שאני יותר מדי בוגרת לסדרה הזאת. אז ברור לי שזאת אשמתי הפעם!
כי ידעתי!

זה לא שהיו לי ציפיות גבוהות, אני רק רציתי להציץ, הייתי סקרנית לגבי סופי והורט, לא ידעתי שהסיפור יקבל תפנית מרגיזה כזאת.
טדרוס לא מתבגר, סופי עדיין מתעוורת מבחורים יפים, ואגתה שעוד יש לה קצת תחושות בטן טובות ושכל משום מה לא פועלת לפיהם. והורט. הורט היה צריך לקבל יותר זמן מסך! או איך שלא קוראים לזה בפורמט של ספר!
אני רוצה לבכות. אני חושבת שאני פשוט אפסיק את הביקורת הזאת פה ואלך לבכות. כי אני מרגישה שאני חייבת להמשיך בסדרה הזאת, אבל אני לא רוצה להמשיך. הסוף הזה היה כל כך מייסר.

ואני עדיין לא יודעת איך לדרג!
אני חושבת ש-3.5 זה הכי מדוייק, ובגלל שאני באמת נסערת כרגע, אני מעגלת כלפי מטה כמחאה.

אני לא הכי במצב לכתוב ביקורת כרגע, אבל אני אשתדל לעשות עבודה טובה.
קודם כל, הדבר שהכי זכור לי מהספר הזה, מהחוויה הראשונה שלי איתו הכוונה - זה שהוא היה מצחיק!
אז למה לעזאזל, בפעם השנייה, מצאתי את עצמי בוכה?

יש משפט שאני אוהבת לחזור עליו: "שני אנשים לעולם לא יקראו את אותו הספר".
זאת אמת על חווית הקריאה שאנשים שוכחים לפעמים, אבל לא אני, בגלל זה אני נוטה לקרוא את הספרים שברשותי יותר מפעם אחת.
כי הזמן הופך אותי לאדם שונה, וגם לגרסה הנוכחית שלי מגיע לקרוא את הספרים שנהניתי מהם בעבר.

בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד, זה שאני מניחה שקראתי את הספר הזה בתור שני אנשים שונים.
כי ניסיתי למצוא משהו שהגיוני לצחוק ממנו - ופשוט לא הצלחתי, הייתי לגמרי עיוורת לסיבות שבגללן חשבתי בעבר שהספר הזה קורע.

אני חושבת שזה כי מה שהכי בלט לי הפעם בספר הזה, זה הייאוש של אגתה לשכנע את סופי לעשות את הדבר הנכון.
אבל רוב מי שיקראו את הביקורת הזאת כנראה לא יודעים על מה אני מדברת כרגע...
אז אפילו שאני עייפה, מאוד, אני אנסה לעשות לכם טובה ולהכין לכם תקציר של אירועי הספרים הקודמים.
אה, וכמובן שיש בביקורת הזאת ספוילרים לספר הראשון והשני בסדרה.

ספר ראשון: סופי ואגתה מגיעות לבית הספר לטוב ולרע.
אגתה שנראית כמו מכשפה מוצאת את עצמה בבית הספר לטוב, מוקפת נסיכים ונסיכות, צאצאים של גיבורי האגדות.
סופי הבלונדינית, שנראית כמו נסיכה ותמיד רצתה להתחתן עם נסיך ולהיות מלכה, מוצאת את עצמה בבית הספר לרע, מוקפת בילדי הנבלים.
סופי רוצה להוכיח שהיא נסיכה ושהיא שייכת לבית הספר השני, אגתה רוצה לחזור הביתה.
כשאגתה מגלה שיש מחיר גבוה מאוד להיכשלות בשיעורים, ושאין מצב שהיא וסופי יוכלו לשרוד בעולם הזה, היא משכנעת את סופי שהן צריכות לחזור הביתה.
הן מגיעות למנהל בית הספר ומבקשת ממנו שישלח אותן הביתה, אבל העט המספר כבר התחיל לכתוב את האגדה שלהן...
אז הדרך היחידה חזרה הביתה, לעולם הקוראים שבו אין נסיכים ושום דבר שכזה, זה שסופי תוכיח שהיא לא שייכת בבית הספר לרע.
לשם כך סופי צריכה נשיקה מאהבת אמת, כי הרי בוודאי שהיא לא מכשפה אם יש לה אהבה.
סופי מחליטה שהקורבן יהיה טדרוס, בנו של המלך ארתור, וזה די ברור שהיא מעוניינת בו מסיבות שיטחיות.
היא משכנעת את אגתה לעזור לה, אבל בסופו של דבר מסתבר שטדרוס שייך לאגתה, וסופי ואגתה נהיות אויבות.
אני לא כל כך זוכרת, אבל זה איכשהו מסתיים בכך שמנהל בית הספר מנסה להרוג את אגתה, ואחרי שסופי מגנה על אגתה בגופה וגוססת בידיה, אגתה מנשקת אותה.
נשיקה של אהבת אמת, סופי ואגתה חזרו בחזרה לכפר שלהן, שאגב, נקרא גבלדון.

ספר שני: אגתה וסופי הצליחו לחזור הביתה, אבל הן השאירו מאחור את טדרוס שרוצה את הנסיכה שלו - אגתה, בחזרה.
מסתבר שאגתה גם מתגעגעת לטדרוס, ושהחברות של סופי כבר לא מספיקה לה, והיא כנראה מביעה משאלה להתאחד איתו ומה שקורה זה שסופי לא מוכנה להישאר בכפר לבדה, עם משפחה שהיא שונאת ומוכנה לסבול רק בגלל שיש לה את אגתה - אז היא חוזרת ביחד עם אגתה לבית הספר לטוב ולרע, ושם הן מגלות שהנשיקה שלהן שינתה את בית הספר ושעכשיו הוא מחולק לבנים ובנות.
אז עכשיו הבנים מנסים להרוג את הבנות, וזה לא הגיוני, בנות לא יכולות להסתדר ללא בנים ולהפך, אבל זה איכשהו מה שקורה.
סופי נורא מרוצה מזה כי היא ואגתה הפכו לגיבורות בבית הספר לבנות, אבל אגתה כמובן לא נופלת בפח וחושדת שמשהו בבית הספר לא תקין.
איכשהו קורה שאגתה מתאחדת עם הנסיך שלה, ועל ידי כך שאחת המורות משכנעת אותם שסופי רעה ושהם לא יוכלו להיות מאושרים כשהיא בסביבה - הם מנסים לסלק אותה מהאגדה שלהם, בחזרה לגבלדון, ובעצם בוגדים בסופי.
אבל מסתבר שזה היה טריק, ועצם זה שאגתה נפלה בו, איכשהו מוביל לכך שסופי מנשקת את מי שהיא חושבת לאימה המנוחה, אבל בעצם רוחו של מנהל בית הספר המורשע והנשיקה שלה מחזירה אותו לחיים.
אגתה וטדרוס מגורשים לכפר, וסופי נשארת בבית הספר עם מנהל בית הספר שעכשיו נראה צעיר וחתיך.

אז הנה, ניסיתי להשלים פערים וכנראה שהייתי יכולה לעשות עבודה יותר טובה, אבל אני עייפה והסרט היה כל כך גרוע ושונה מהספרים בכמה דברים, ככה שזה קצת בילבל אותי בקשר למה שבאמת קרה בספרים הקודמים.

הסרט באמת גרוע, אבל זה לא אומר שלא נהניתי ממנו.
אני חושבת שרק מי שקרא את שני הספרים הראשונים יכול להבין מה לעזאזל הסרט הזה ניסה לעשות, ולמרות שהוא בשורה תחתונה ממש מגוחך בעיניי, זה היה די מבדר.
כאילו, הסצנה הזאת שבה טדרוס מופיע בפעם הראשונה וסופי פשוט חושקת בו בגלוי...
וכל ההופעה שלו עם החרב כאילו הוא פאקינג טווס שמשוויץ בנוצות שלו... זה היה כל כך מצחיק.

היו הרבה רגעים מצחיקים בסרט, אז נהניתי ממנו, אבל הוא היה כל כך לא נאמן למקור בדברים שאני מחשיבה לקריטיים, שקצת לא ידעתי איך לאכול אותו.
עד שראיתי את סומן צ'יינני עצמו באחת הסצנות בסרט, יושב בשולחן כחלק מסגל המורים, והבנתי שאם כותב הסדרה מרגיש סבבה עם זה שהסרט כל כך גרוע...
אז מי אני שאתלונן?

אני מתלבטת אם להמשיך לדבר על הסרט, או להתרכז בספר.
אני אתרכז בספר, כי יש לי תחושה שתמיד יהיה אפשר לדבר על הסרט אחר כך.

אני לא יכולה ממש להגיד הרבה מבלי לחשוף ספוילרים...
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה הייתי לגמרי מרוצה מהסוף, ונשארתי עם טעם של עוד.
בפעם השנייה, פחות או יותר אותו דבר, אבל אני ללא ספק רוצה להמשיך עם הסדרה רק כי מעניין אותי הסיפור של סופי.

אני קצת לא מבינה את עצמי כרגע, בכלל נהניתי מהספר הזה?
אם לא הייתי נהנית ממנו, הייתי מסוגלת לשבת שלוש שעות ביום חול ולסיים אותו?
כנראה שלא.
אז כנראה שנהניתי.

סתם, זאת פשוט לא תקופה הכי טובה, אז אני קצת מתקשה למצוא הנאה בדברים.
בכללי כשאני חושבת על זה, להתבגר זה קצת עצוב...
כאילו, בעבר הייתי כל כך אינטנסיבית, בקטע מבחיל ממש, אבל לפחות היו בי חיים!
עכשיו אני כמו זומבי.
זומבי ללא תקווה לעתיד.

אני באמת מנסה למצוא משהו שאני יכולה לשתף שהוא לא ספוילר, וזה נורא קשה.
אה, קודם כל - סופי עדיין רעה.
אני לא אגיד מה היא עושה בספר הזה, אבל יש בה רוע כזה, שהוא מעבר לאנוכיות וניצול.
אבל לפחות היא מודעת לו ולא מנסה לשכנע את עצמה שהיא טובה!

הקשר בין טדרוס לאגתה חמוד.
הם עוברים משברים מההתחלה, וזה רק מחזק אותם, וללא ספק יש יותר הבנה וההעמקה של הקשר שלהם בספר הזה.

כשאני חושבת על זה, יש מגוון סיבות ללמה שאני אבכה מהספר הזה.
יש בו הרבה דברים קטנים שיודעים ללחוץ איפה שכואב לי.

גברים חתיכים ללא חולצה? - נקודה כואבת.
דמות שלא רוצה להיות מלכה? - נקודה כואבת.
מישהי שרוצה אהבה ופוחדת להישאר לבד ונטושה? - נקודה כואבת.
יחסים מורכבים בין אנשים שאוהבים אחד את השני אבל לא מצליחים להסתדר? - נקודה כואבת.
להרגיש שמישהי אחרת יותר מתאימה לגבר שלך ממך? - נקודה כואבת.

אני לא יודעת איך גבר כתב את הסדרה הזאת.
הוא כנראה ממש טוב בעבודה שלו, אז למה הוא לא יכל ליצור גם סרט טוב?
(כתוב איפשהו שהוא גם מפיק סרטים, אז אני רק מניחה שהוא היה מעורב בסרט)

קודם כל, לא הבנתי את איך שהוא חשף את השם של מנהל בית הספר על הסצנה הראשונה, כשבסדרה השם נחשף רק בספר השלישי.
אחרי זה הוא השמיט את האלמנט של המסכה ואת זה שלא יודעים אם מנהל בית הספר הוא התאום הטוב או הרע.
אחרי זה הוא הופך את סופי לדמות שהיא קורבן של מנהל בית הספר, ולא מישהי שמנצלת את אגתה כדי להשיג את האושר שלה עם טדרוס.
ובקושי יש מורים בסרט!

הזאבים נראים ממש טוב... כאילו זו פעם ראשונה שחשבתי שזאב נראה סקסי.(הם היו על שתי רגליים מן הסתם)
מה גם שהזאבים הם בעצם נשמות של תלמידים מבית הספר לטוב ונסיכים לשעבר - אז זה נתן לי את ההרגשה שמותר לי להידלק עליהם.
לא יודעת, ללא ספק היו כמה דברים מהנים בסרט, אבל נראה לי שזה רק כי הראש שלי מעוות ומכוון ככה - שהוא תמיד יצליח למצוא הנאה גם בדברים הכי מטופשים שיש.

קיצר, אין לי מושג מה אני רוצה להגיד.
הסרט היה כל כך גרוע, אבל הוא קצת לא יוצא לי מהראש.
חחחחח, לא יודעת למה עלה לי לראש הפרצוף של טדרוס מהסרט עם הפנס בעין והדרך שבה הראש שלו קצת נוטה לאחור וגורם לסנטר שלו להיראות מוזר.
בחיי שלרגע תהיתי אם הסרט הוא פרודיה על סדרת הספרים, כי זה קצת הרגיש כמו בדיחה.
אני מניחה שצריך לצפות בסרט כדי לדעת למה אני מתכוונת.

אפילו שהוא שעתיים אם אני לא טועה, הוא עדיין הרגיש אנמי באיזשהו מובן.
בית הספר עצמו הרגיש ריקני, התפאורה מאוד דלה בעיניי, מעבר לשמלות היפות לא היה שם הרבה.
והוא באמת היה מגוחך בכל כך הרבה מובנים!
אבל אני מניחה שאני מעדיפה סרט מגוחך שאפילו לא מנסה להשתוות למקור, מאשר סרט שנכשל למרות כל המאמצים.

הסצנות שבהן סופי מתהלכת בבית הספר כאילו היא על מסלול אופנה- פשוט קרעו אותי!
זה היה כל כך, אלוקים, אני לא יודעת איך להסביר לכם כמה גרוע הסרט וכמה נהניתי מהדרך שבה הוא בחר להיות גרוע.
זה ברמה...
שאני קצת רוצה שתצפו בו עכשיו, כדי לראות אם תסבלו או תהנו.

ספר מדהים, סיום נהדר לסדרה, ממש אפשר לראות איך כל הדמויות התפתחו וגדלו.
יוצר ופותר הרבה תעלומות.

"המסע אל התהילה" (שהרבה יותר התאים לספר להיקרא "האריה והנחש"!) הוא הרביעי בסדרת "בית הספר לטוב ולרע", שפותח טרילוגיה חדשה בסדרה – "השנים בקמלוט". אני שמח שהספר יצא ונפתחה עוד טרילוגיה, כי הסוף של השלישי לא היה טוב מבחינתי, וגם כי אני אוהב את הסדרה אז כיף שיש עוד ספרים.
אחרי שטדרוס ואגתה הגיעו לקמלוט במטרה להיות מלך ומלכה, וסופי היא בלי בן זוג והדיקנית בבית הספר לרע, הסיפור נפתח מחדש.

"הנחש" הוא מטאפורה לדמות (שנראית עם תחפושת קצת כמו נחש) שטוען שהוא אחיו הבכור של טדרוס "האריה", כלומר הבן של ארתור והשליט החוקי של קמלוט. כדי להוכיח שהוא ראוי באמת להיות המלך, על טדרוס להוציא את החרב מהאבן, ובטקס ההכתרה הוא לא מצליח, מה שמעלה את השאלה: מי יוכל להוציא את החרב?
במקביל, סופי הדיקנית משנה את בית הספר ומשפרת אותו, אולם גורמת לטובים ולרעים להיות ביחד; זמן קצר אחר כך היא מקבלת עדכון שמסעות התהילה שעל תלמידי השנה הרביעית לעבור נכשלים כולם. מן הסתם זה לא במקרה, ומתברר שהנחש הוא האחראי לכך. כשתלמיד נמצא מת, כולם מבינים שהמצב לא יכל להיות חמור יותר וצריך לעשות משהו.
סופי ואגתה חוברות יחד עם הורט, שלוש המכשפות הסטר, דוט ואנאדיל, ותלמידה חדשה בשם ניקולה, ויוצאות למסע למצוא את הנחש ולגלות מי הוא, אבל כפי שקראנו בספרים הקודמים – אנחנו יודעים שכל מסע יהיה מפותל עם טוויסטים בעלילה.

הספר מלמד ומסביר היטב שלכל סיפור יש שני צדדים – ומבחינת הרע, הצד שלו הוא טוב והגיוני. כמו כן מבינים שעדיף להיות ישרים וכנים זה עם זה, וחשיבות הכוח של קבוצה מאשר של יחיד. בנוסף לשים לב עד כמה אפשר לסמוך על הקרובים אליך ביותר.

יש אקשן, הרפתקאות, רומנטיקה, כל מה שאפשר לחלום שיהיה בספר פנטסטי כמו זה. יש פיראטים, קסמים, נסיכות – הספר הקסום שכל כך רציתי לקרוא. כל סדרת בית הספר לטוב ולרע היא ממש טובה! בספר הזה גם מצטרפות דמויות חדשות מעניינות, יש דברים חדשים והעלילה לא חוזרת על עצמה, לכן לא משעמם באף רגע.
מומלץ ביותר. 520 עמודים של קסם מטורף. הסוף גרם לספר להיות עוד יותר מצוין, וגרם לי לחשוב שהבא בתור יהיה עוד יותר מושלם מזה. יש לציין שהספרים בהמשכים. כל מי שאוהב פנטזיה בסגנון הארי פוטר בשילוב עם האגדות, לכו לקרוא!

טוב, ברור שאין מצב שהביקורת הזאת תהיה נטולת ספוילרים.

*אזהרת ספוילרים לספר הראשון*
הספר הראשון מסתיים בכך שמנהל בית הספר מנסה להרוג את אגתה, וסופי קופצת וחוטפת במקומה.
משהו קורה ומנהל בית הספר נהרג על ידי רוחו של אחיו התאום שמשתלטת על הגוף של אחד המורים.
אז נשארנו עם אגתה כשסופי גוססת בידיה ואגתה מנשקת אותה.
וכמו באגדות (כאילו דא כל מי שיודע משהו על אגדות יודע את זה) כל הבעיות נפתרות עם הנשיקה הזאת.

הן אומרות אחת לשנייה שהן לא צריכות נסיך, שמספיקה להן החברות שלהן.
ואז הן נעלמות בחזרה לכפר שלהן כשטרדוס מנסה לעצור את אגתה ולא מצליח כי היא נעלמת, כאילו סופר מהר.
מה גם שכל מה שהיא רצתה היה לחזור הביתה עם החברה הכי טובה שלה, אז למה לעזאזל שהיא תיקח את היד שלו ותישאר איתו?!

כביכול סוף טוב הכל טוב, הן יצאו מבית הספר הנוראי הזה שבו הן לא יכלו להיות חברות, ועכשיו הן בחזרה ביחד בכפר שלהן.
וכאן בעצם הספר השני מתחיל.
מסתבר ששתיהן לא הכי מרוצות להיות בבית, כי לשתיהן חסר משהו.
בסופו של דבר, איכשהו, הן מוצאות את עצמן שוב פעם בבית הספר לטוב ולרע, רק שהפעם הוא מחולק לבנים בנות.

הסיבה לכך היא בגלל שבסוף- אה רגע, פספסתי משהו בהסבר.
מי שקרא את הספר הראשון יודע, שבידיו של מנהל בית הספר יש את העט המספר, שהוא בעצם כותב את האגדות של כולם ובעיקרון הוא לא אמור לכתוב אגדה של תלמידים, והוא גם לא כותב סתם אגדה של כל אחד, אז זה ממש ביג דיל כשבספר הראשון העט המספר מתחיל לכתוב את האגדה של סופי ואגתה.
אגדה הזאת הסתיימה בכך שאגתה נישקה את סופי, בחרה בחברות על פני אהבה, והשאירה את הנסיך שלה(טדרוס) לבד ונבגד.
היא בחרה בבת ולא בנסיך, ולסוף הזה הייתה השפעה שבעצם שינתה את כל ההתנהלות בעולם הזה...

עכשיו בית הספר מחולק לבנים ובנות, וזה נוראי כי זה ברור שבנות צריכות את הבנים ולהפך, ושהם לא אמורים להיות אויבים.
הדבר היחיד שיכול לתקן ולהחזיר את המצב לאיך שהוא היה קודם, זה אם אגתה תנשק את טדרוס.
מה שהיא לא יכולה לעשות כי:
1. הוא מנסה להרוג את סופי, אז אולי היא בכלל לא יכולה לסמוך עליו.
2. אם היא תנשק אותו זה ישלח את סופי הביתה לבדה, למקום שבו שהיא ללא ספק תהיה אומללה.

הקונפליקט הוא, שסופי אולי טובה בעיניי אגתה, אבל היא הרעה בסיפור של טדרוס.
היא זאת שעוצרת את הזוג הזה מלהיות ביחד, ואם סופי לא הייתה שם, ​הנסיך והנסיכה שלו היו ביחד והכל היה מושלם.
בגלל זה טדרוס מנסה להרוג אותה, כי מבחינתו כל עוד סופי קיימת, היא תמיד תעמוד ביניהם.
-

את הספר הזה פחות אהבתי מהראשון, כי יש הרבה מסתוריות, והקצב קצת איטי באמצע, למרות שהחלק האחרון ממש טוב, האמצע קצת שיעמם אותי כי רציתי כבר להגיע לאקשן.
ברור שלא היה שם עמוד מיותר כי הכל מתחבר בסופו של דבר, אבל עדיין, לי אישית לא הייתה הרבה סבלנות.
הסוף קצת שבר לי את הלב...הייתי אומרת בדיוק מה הכאיב לי, אבל זה יהיה ספוילר.

סך הכל, נהניתי מאוד ועכשיו יש לי חשק לקרוא את השלישי שכבר קראתי אבל אני משום מה לא זוכרת ממנו כלום.
יש משהו בסדרה הזאת שפשוט גורם לך לרצות לדעת עוד, ואני כבר יודעת איך השלישי מסתיים וברור לי שזה סיפק אותי אז בזמנו, ושלא הרגשתי צורך להמשיך לרביעי שבעצם פותח טרילוגיה חדשה על החיים אחרי בית הספר.
אבל עכשיו אחרי שקראתי את הראשון והשני שוב...
נראה לי שאני רוצה להמשיך כבר עד הסוף, אז אני ממש מקווה שהשישי יתורגם מתישהו בקרוב.

זה פשוט עולם כל כך עשיר והדמויות כל כך מבדרות בעיניי.
הספר הזה פחות מצחיק, קצת ריחמתי על סופי שמנסה להוכיח שהיא טובה, ושהיא כבר לא המכשפה המטורפת שניסתה להרוג את כולם בספר הראשון.

לא יודעת למה הספרים האלה מרגישים לי קצת כבדים ריגשית, אני מניחה שהם קצת מעוררים בי טריגרים מסוימים.
בכל פעם שאמרו לאגתה "תנשקי את טדרוס!", הקרביים שלי התהפכו כאילו אני זאת שצריכה לנשק אותו ואני פשוט לא מסוגלת.
כן, זה מוזר, אבל בואו, זה מה שספרים אמורים לעשות לך.
הם אמורים לגרום לך להרגיש שאתה חלק מכל האקשן.

הספר הזה אישית לי היה קצת פחות מהנה, בגלל שהיה שם הרבה תסכול ושקרים, ואני מעדיפה לא להרגיש את הדברים האלה חחחח
אני פשוט שונאת לקרוא ספרים שיש בהם חוסר תקשורת, אשליות ואי הבנות וזה כן משהו שיש כאן.

סך הכל, בהחלט ספר טוב בעיניי כי עכשיו אני מאוד מתרגשת להמשיך אל השלישי.
לצערי נראה לי שאני אצטרך לחכות עד שאני ארכוש את הרביעי והחמישי, כי אין מצב שאני לא ארצה להמשיך בסדרה הזאת מיד אחרי שאני אסיים את השלישי.
אני ממש אוהבת לראות דמויות מתבגרות ומשתנות, וברור לי שספרי ההמשך יגרמו לי לצרוח מרוב הנאה והתרגשות.
בגלל זה אני חושבת שלפחות עבורי, הדמויות הרבה יותר חשובות מהעלילה.
כי הכל נהיה פי אלף יותר מהנה כשאתה מחובר לדמויות.

אהבתי את זה. אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את זה.
הבנייה של העולם כל כך מקורית, והמוסר השכל אולי ברור, אבל הוא נעשה בצורה כל כך מגניבה ועמוקה, שוואלה למי אכפת?
סופי ואגתה הן חברות שנחטפות לבית הספר לטוב ולרע, אחת מהן נשלחת לבית הספר לטוב שמה היא תלמד להיות נסיכה, והשנייה לבית ספר לרע שם היא תלמד איך להיות מכשפה.

שתיהן באות מכפר שבו באופן מסתורי שני ילדים מאוד שונים אחד מהשני נעלמים פעם בארבע שנים.
השמועות בכפר אומרות שהם נחטפו על ידי מנהל בית הספר, ומצאו את דרכם לתוך ספרי האגדות, ושמישהו עומד להיחטף בקרוב.
סופי רוצה להיחטף כי היא רוצה להיות נסיכה, אז היא עושה מעשים "טובים" כדי להוכיח שהיא ראויה להיחטף ומשקיעה את רוב זמנה בטיפוח.
אחד מהמעשים הטובים הזה, הוא להיות חברה של אגתה, היא די מנודה מכיוון שהיא ניראת שונה והיא גרה בבית קברות רחוק מכולם.
זה די קשה לקרוא לסופי ואגתה חברות, כי זה קצת מרגיש כמו חברות חד צדדית, אבל לא זו לא חברות חד צדדית, סופי פשוט חרא של חברה.

בכל אופן, מנהל בית הספר חוטף את סופי, אגתה שבכלל לא האמינה שילדים באמת נחטפים וחשבה שהם פשוט נכנסים ליער פעם ב-4 שנים והולכים לאיבוד, רואה אותו ומנסה לעצור אותו מלחטוף את סופי שרק חיכתה ליום הזה.
התמונה הזאת של סופי מחייכת בזמן שצל חוטף אותה ואנשי העיירה מנסים להציל אותה עדיין חרוטה לי בראש.
אגב, זו הפעם השנייה שאני קוראת את הספר, ואני רק רוצה לציין שקראתי את הראשון והשני ביחד, ושאחרי שנה ומשהו כשיצא השלישי לא הרגשתי צורך לקרוא שוב את השניים הראשונים, כי הסיפור באמת נחרט לי בראש.
לא המשכתי לרביעי ולחמישי כי אין צורך, הסוף של השלישי פחות או יותר סגור, וכנראה כשיצא השישי והאחרון אני אמשיך את הסדרה עד סופה.

אני לא יודעת למה, אבל אני ממש נקרעת מצחוק מדברים ממש שטותיים, וזכור לי שהספר השלישי ממש הצחיק אותי.
כנראה שזה כי זה נורא קל להתחבר לדמויות האלה, וברגע שאתה מתחבר אליהם הכל נהיה מצחיק ומשעשע, ממש כאילו אתה נוכח שם ועד לסיטואציה.

בקריאה הראשונה סופי הייתה ממש מעצבנת, אבל אחרי שכבר למדתי להכיר אותה בשני ספרי ההמשך, אני מבינה אותה יותר לעומק ואני דווקא נהנית מהדמות שלה, שבעיניי עשויה ממש טוב ובצורה נורא מקורית.
זה מוזר, כי היא כתובה בצורה שאמורה לגרום לך לשנוא אותה, אבל בו זמנית גם להבין אותה ולרצות לגרום לה להשתפר ולהיות טובה.

אז שתי הבנות מוצאות את עצמן נחטפות ומורמות מול שני בתי הספר על ידי ציפור שניראת כמו שלד.(ואת זה אני יודעת כי יש איור שלה בספר)
הציפור מפילה את אגתה לתוך צמר גפן ורוד של בית הספר לטוב, ואת סופי לתוך החפיר של בית הספר לרע, שם מתואר שהיא מנסה לאחוז בעז אכולה או משהו.
העולם הזה עשוי כל כך טוב, ואין רגע משעמם, אפילו שקראתי אותו כבר, עדיין נהניתי ברמה שלא יכולתי לעזוב אותו, ובכל פעם שההורים שלי פנו אליי הרמתי את הראש בעצבים.
אסור להפריע לי כשאני נהנית מספר.

זו הסדרה האהובה עליי וחיכיתי הרבה זמן כדי לקרוא אותה שוב.
שמרתי אותה במיוחד, כי ידעתי שאני רוצה לקרוא אותה שוב בשנייה שסיימתי אותה.
זה פשוט מבדר, מהנה, וגם סוג של מפצה על החווית תיכון העלובה שלי; אפילו שלא ממש לומדים שם משהו חוץ מכישופים, איך לזמן חיות והיסטוריה של עולם האגדות.
העיקר בסיפור עבורי זו החוויה הכוללת של בית הספר, החלוקה בין התלמידים לרעים וטובים, והספק שיש לאורך הספר לגבי מה באמת קובע מי טוב ומי רע.
הספר הזה גם מותח, יש כל כך הרבה סכנות, וזה עניין של חיים ומוות עבור הדמויות האלה ללמוד בבית הספר הזה.
אף אחד לא רוצה למות, אבל מישהו צריך למות באגדה, אי אפשר שכולם ינצחו.

אגתה מזהה את הסכנה, יודעת שהן חייבות למצוא דרך לחזור הביתה על מנת שהן יוכלו להישאר חברות.
סופי עסוקה בסיפור אגדה ובנסיך שלה שבכלל לא באמת שלה.
סופי מתקשה לקבל את זה שהיא שייכת לבית הספר לרע, והיא רואה באגתה כמי שתופסת את מקומה בבית הספר לטוב, וסוג של מחבלת לה באגדה שלה.
זה משהו שקשה לקרוא, המחשבות של סופי משקפות כמה היא באמת לא אמינה, בעוד המעשים של אגתה מוכיחים שהיא אכן חברה נאמנה לסופי, ובכל זאת רוב הספר סופי רואה באגתה רק כאמצעי להשיג את מה שהיא רוצה או כמכשול ואויב שעומד בדרכה.

אני לא אבין איך אפשר שלא להינות מהספר הזה.
אלא אם כן פנטזיה זה פשוט לא הקטע שלך, ואגדות גם - ממש לא הקטע שלך, אין שום סיבה שלא לאהוב את הסדרה הזאת.

*לא יותר ספוילרים ממה שכתוב במאחורה של הספר

סופי: בלונדינית, יפה וטובת לב, הנסיכה המושלמת.
אגתה: מכוערת, גרה בבית קברות, ולובשת שמלות שק שחורות, בול מכשפה,
ולמרות זאת כשהן נכנסות לאגדה התפקידים מתחלפים...
הסופר (סומן צ'יינני) יודע לשחק יפה עם הדמויות ולבלבל את הקוראים בין טוב ובין רע.
אני ממליצה בחום על הספר. יש כאלה שיגידו כנראה שהסדרה פשוט נמרחת, אני לא חושבת ככה.
בינתיים קראתי את כל חמשת הספרים שתורגמו לעיברית ואני חושבת שהם מעולים.

(אגב, לכל מי שקרא את 5 הספרים שתורגמו בינתיים יכול לכתוב לי בתגובות??? פליזזזז תזרמו

כשסופר כותב ספר שמכיל מעל 600 עמודים הוא הולך על קו דק - בין לגרום לקורא להתחבר לספר ולדמויות במשך זמן רב ולהיחקק בזיכרון, לבין לגרום לקורא לגלגל עיניים, להשתעמם ולזנוח אותו באמצע.
קשה לשמור על קצב תמידי בעלילה כשהספר ארוך, ומצד שני אולי הוא ארוך דווקא כי יש בו עלילה ארוכה.
הבאושר לעד האחרון, השלישי והאחרון בטרילוגיה הראשונה בסדרת ״בית הספר לטוב ולרע״ מאת הסופר האמריקאי סומן צ’יינני, מתהלך על הקו הדק הזה.

~הביקורת מכילה הרבה ספוילרים!

הנושא של הספר הוא מעין שילוב מדליק בין הדמויות מהאגדות, יחד עם הארי פוטר ועם שר הטבעות, כשהכותרת זה דמויות שמחפשות את הסוף הטוב שלהן - את ה״באושר ועושר עד עצם היום הזה״.
שם הספר הוא ״הבאושר לעד האחרון״ - כי הספר הראשון הסתיים עם באושר לעד אחד: שסופי ואגתה חוזרות ביחד הביתה; הספר השני המשיך עם זה שהן לא מסוגלות בלי בן זוג, והסתיים עם באושר לעד שני שאגתה חיה עם טדרוס בגבלדון וסופי חיה עם מנהל בית הספר לרע. והנה מגיע הספר השלישי, כי אגתה לא יכולה לחיות בלי סופי, ואנחנו לא רוצים שסופי תחיה עם רע. מה יהיה הבאושר לעד הסופי והאחרון?

אשקר אם אומר שלא אהבתי את הספר. הוא התחיל מאוד טוב. אפילו מצוין. היה עניין שסופי עם מנהל בית הספר הרע ואגתה חיה עם טדרוס בגבלדון. עד מהרה אגתה וטדרוס יוצאים למסע כדי להחזיר את סופי אליהם.
היה מעניין מאוד, הרפתקה מלאת פנטזיה מאלה שאני הכי אוהב לקרוא, והצטרפו דמויות מהאגדות (למשל שלגיה וסינדרלה, אבל הן כבר מבוגרות מאוד). מרלין הקוסם הצטרף לעלילה והיו קטעים יצירתיים מאוד שמפתחים את הדמיון ומעצימים את ההנאה מהקריאה - כמו פרק 18 שנקרא ״טדרוס בשמיים בתוך ערפל של שוקולד״. אהבתי מאוד את הציור שיש בתחילת כל פרק, זה מאוד מוסיף לערך ולהבנת המשמעות והתוכן של הפרק.

בחלק הראשון של הספר (כ-320 עמודים) היו הרבה הרפתקאות, פנטזיה סוחפת ביותר. החלק הראשון היה עד פרק 20. בסופו הם הצליחו לשכנע את סופי לעזוב את רפל, מנהל בית הספר הרע, ולברוח משם בחיים. כעת המטרה היא לשכנע את סופי להשמיד את טבעת הנישואין שרפל העניק לה. הטבעת היא מה שגורם לרפל להישאר בחיים. אבל סופי עקשנית - היא לא מסכימה להשמיד את הטבעת עד שהיא תהיה בטוחה שטדרוס יהיה שלה.

בחלק השני של הספר, במשך מאה עמודים, ואפילו גם לאחריו, יש חפירה. יש יותר מדי חזרות לכל אורך הספר מבחינת המניעים של הדמויות, וכבר אין התרכזות באירועי העלילה.
מסבירים על פני כל כך הרבה עמודים במשך המון זמן כמה אגתה לא בטוחה שהיא מתאימה להיות מלכה של קמלוט ביחד עם טדרוס; והסופר חוזר על עצמו הרבה כשהוא מסביר את מחשבותיה של סופי - למה היא לא מסכימה להשמיד את הטבעת וכמה היא רוצה שטדרוס יהיה הנסיך שלה, ואם לא אז היא תחזור לרפל כדי שיהיה לה בן זוג - ומסתבר שלא משנה לה אם הוא טוב או רע, כי היא מעדיפה להיות עם רע מאשר להיות בודדה. (כי משום מה היא חושבת שזה או טדרוס או רפל, היא לא חושבת על הורט...)
והכי מטומטם היה שבסוף החלק השני טדרוס אמר לה שהוא לא יהיה איתה. למה הוא אמר לה את זה?? כל הרעיון של הספר זה להבטיח שסופי לא תחזור לרפל, והוא הרס את הכל! כן, סופי חזרה לבית הספר לרע, וכל מה שקראנו הלך לפח וחזרנו לנקודת ההתחלה.

בחלק השלישי יש את הסוף, שהטובים באים להילחם ברעים.
הכי מעצבן היה שליידי לסו אמרה לסופי שהסוף הטוב שלה הוא לתת לאגתה סוף טוב - אם ידעת את זה, למה לא אמרת לה קודם?? כמה זמן ואנרגיות היא הייתה חוסכת, לדמויות ולקוראים. וגם, לא הבנתי איך בסוף הרוח של סאדר גילתה לסופי ואגתה מה היה פעם ושהן אחיות. נכון, זה ממש מפתיע שהן אחיות! לא צפיתי את זה אף פעם! אבל - לא ברור לי למה גילו את זה בסוף. אז בסדר, הסופר רצה להפתיע - וזה באמת היה מפתיע - אבל בכל זאת מה הסיבה שסאדר לא אמר להן קודם? אולי כי רק בסוף סופי ואגתה היו בקבר שלו, ועדיין אני בטוח שהיו עוד הזדמנויות מקודם שהיה יכול להגיד להן. ואם כבר העליתי את הסצנה עם הקבר, למה אגתה נכנסה לקבר כשסופי כמעט ננעלה שם במקום לרוץ להזעיק עזרה? איך אגתה יכולה להועיל לה מבפנים?

עוד דבר - לאוהבי בית הספר, הוא כמעט לא יופיע. אם בספרים הקודמים אהבנו לקרוא על בית הספר כמו על הוגוורטס, בספר הזה רפל השתלט עליו ויש את בית הספר לרע הישן והחדש, וחוץ מכמה פעמים אנחנו לא נזכה להיכנס הרבה בשערים שלו אל כיתות הלימוד. מצפה לכם הרבה עניין ביערות האפלים שמסביב...

עוד משהו שהפריע לי בספר - הכל היה טוב. תמים. קצת ילדותי. כאילו קצת מזלזל באינטליגנציה של הקוראים. מדובר המון על ״טוב״ מול ״רע״, כשכמעט לא סופר על דברים רעים שעשו הרעים, אלא הן רק "דמויות רעות מהאגדות". משהו שהוא מאוד מצטייר לי בראש כמו קשת בענן כזה. פנטזיה קסומה. כאילו מתוק מדי. וגם אני לא הרגשתי שהיה בספר משהו מרגש במיוחד או שדמות אהובה מתה וזה נכנס לי ללב. בכל הספר (חוץ מהתגלית בסוף) לא היו טוויסטים בעלילה, וכשזה ספר ארוך הוא צריך לגרום לי לרצות להמשיך לקרוא, וזה יקרה אם העלילה משתנה והולכת לכיוון אחר. דווקא כאן זה לא קרה, והכל נשאר באותה נקודה פחות או יותר עד הסוף. בסוף סינדרלה וליידי לסו נהרגו במלחמה בין טוב לרע והייתה הלוויה, אז זה כבר יותר טוב שמנסים להכניס רגש כלשהו.
לגבי העריכה בעברית - עשרות פעמים היה חסר מרכאות (״) בתחילת משפט או בסוף משפט.

עכשיו אני אדבר על הסוף.
הוא לא היה טוב. זאת אומרת, היה סוף טוב אבל לא מוצלח בכלל. בסוף סופי מבינה שהאושר לה הוא להיות לבד, והיא הדיקנית של בית הספר לרע. מה זה הסוף הגרוע הזה? הסופר התכוון שלאורך הספר היא עוברת שינוי עצמי בתפיסה שלה, אבל זה לא עבד בכלל! במשך שלושה ספרים (1400 עמודים!) מתואר כמה סופי בטוחה שהסוף הטוב שלה זה להיות עם בן זוג, ואם לא - מתואר הקשר החזק בין סופי לאגתה ושהן לא יכולות להיפרד. בסוף גילו שהן אחיות! אז למה הן נפרדות פתאום? מה הסיבה? ומה שיכנע את אגתה להיות מלכה בקמלוט ולעזוב את סופי למען טדרוס, אם זה מה שהיא לא יכלה לעשות בתחילת הספר הזה? אז טדרוס אמר לה שגם הוא לא יודע להיות מלך, אולי זה הרגיע אותה... אבל עדיין, הלו, מה את משאירה את סופי אחותך האהובה מאחור? ומה גרם לסופי לא לשנוא את אגתה בסוף על שנטשה אותה בשביל לחיות עם טדרוס? והאם סופי הפסיקה לאהוב את טדרוס? איך? אז היא התנשקה איתו פעם אחת ולא הרגישה כלפיו משהו -וזה גם לא הגיוני- אבל מצד שני היא גם אמרה שהיא אף פעם לא אהבה את רפל. אז מה היא חשבה לעצמה? מה שכן, בטוח הסופר בחר לסיים ככה לטובת הספר הרביעי שימשיך את הסיפור של הדמויות, כי אפשר אפילו לחשוב שהסוף היה עצוב ואז הקוראים ירצו להמשיך לספר הבא. אני במתח מה הוא מכין לנו בהמשך.

בסופו של דבר מרגיש לי שהעלילה של הספר הייתה בנויה מראש, ואז במקום 400 עמודים הספר יצא 610, כלומר קיבלתי 210 עמודים אקסטרה של פירוט, וזה נחמד כשזה בנוסף. מצטער אם המשפט יצא לא ברור, בכל מקרה אני מתכוון שזה ספר טוב מאוד לטעמי, ולמרות הפגמים שבו הוא מוצלח מספיק. אני נותן 4.5 כוכבים אבל מעגל ל-4 כי הסוף איכזב כל כך. אני עדיין לא מבין למה הבאושר לעד שהורט הציג לאגתה הוא לא הסוף האמיתי - שסופי חיה עם הורט בקמלוט. זה הרבה יותר טוב ויכלו לבנות את זה במהלך הספר שהיא מתאהבת בו.
למען האמת, הרבה יותר אהבתי את הסוף של הספר הקודם. זה מעניין כל כך שסופי בוחרת לחיות עם מנהל בית הספר הרע ולא עם אגתה וטדרוס, מאשר הסוף של הספר השלישי שהיא מבינה שטוב לה לבד. אבל יש המשך אז לא נורא.

לסיכום, זה ספר טוב בז’אנר ההרפתקאות והפנטזיה שמשולב עם רומנטיקה. מומלץ במיוחד לאוהבי הארי פוטר וארץ האגדות. גם אם בטעות קראתם את כל הספוילרים עדיין יהיה לכם נחמד לקרוא את הספר כי לא גיליתי מה ההרפתקאות שהדמויות יעברו.