ביקורת ספרותית על אחרון לוחמי השבט מאת לואיס לאמור
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 25 בפברואר, 2018
ע"י פֶּפֶּר


קצת קשה לכתוב עליו ביקורת ולא לגמרי ברור לי מה אני רוצה לומר.
זהו סיפורו (הדמיוני, ללא ספק) של מייג'ור ג'וזף מקאטוזי, טייס אמריקני ממוצא אינדיאני, הנופל בשבי הרוסים. ג'ו מק נמלט ונודד בסיביר במשך למעלה משנה, בניגוד לכל הסיכויים, כשהוא חוזר לחיות כמו אבות אבותיו האינדיאנים, מציד חיות בר ועד קרקוף ראשים.
קרה? כמובן, לא קרה.
סביר? כמובן, לא סביר.
אבל מרתק ומפעים ומהדהד לי כל כך הרבה ספרים טובים אחרים:
שורד באופן פלאי, מותח את כוח הרצון עד הקצה, כמו אֶנְדְיוּרֶנְס (האמיתי להדהים) ולבד על מאדים (הבדיוני אך משכנע);
מתגרה בסכנה ומשטה באויב כמו סקארלט פימפרנל;
סוגד לראשוניות ולפראיות ולקרבה אל הטבע כמו על הקניבלים (סליחה, אני יודעת, הוא לא קשור לכאן, קראתי אותו בשביל אחד הקורסים שלי וגיליתי שציניות מתקופת הרנסאנס זה נהדר);
מצייר את הטייגה הסיבירית באופן כה מקסים וכה נורא ואני נזכרת איכשהו אפילו בדוד זריצקי.
והן במסע ההרואי של הגיבור הן ברוחו הלא מתפשרת, הוא מזכיר מאוד גם את אודיסיאה בצפון הבלתי נשכח.

וחוץ מזה? קצת רומנטיקה, קצת אידאליזציה של הילידיוּת, קצת אנטי-קומוניזם, קצת אקשן ומרדפים, וסוף שלמרות הכל חובט בפרצופך.
לא חכם להתחיל אותו אם יש לכם משהו אחר לעשות בזמן הקרוב, אבל מהנה, כל כך מהנה.
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-6 חודשים)
תודה, חני וקומנד.
Command (לפני 7 שנים ו-6 חודשים)
קצר וקולע
חני (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
מה שישי . בגדול לי נראה שאוהב. מזכיר את בית ספר לקסם אישי. כשמשהו מתרחש בהסטוריה למרות שנראה דמיוני
בסוף אנחנו קוראים עליו.
כתבת נפלא.
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
וול, איי דיד מיי בסט
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
ואכן יש אסמבלאז' של ספרים אחרים. אבל מוצלח. וגם זה ביקורת.
דז'נייב האב (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
אני יותר ויותר עומד בדעתי שאי אפשר לכתוב ביקורת על הספר
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
מה עוללתי?
דז'נייב האב (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
פפריקה, הריני מציין שרצחת את הספר באופן רשמי.
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
אוי, כן. הימים הבוערים המעופפים כשהייתי קוראת עד ארבע לפנות בוקר ולעזאזל עם הלימודים מחר.
מוּמוּ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
המשפט האחרון תקף לכל כך הרבה ספרים אוף
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
פואנטה, למקאטוזי יש משנה מעניינת בקשר להשפעה בין-תרבותית. הוא מאמין שהאינדיאנים הצליחו כי סיגלו את עצמם למצבים משתנים; והובסו על ידי האדם הלבן כי נכשלו להתאים את עצמם למציאות החדשה. אני מניחה שלא יהיה אכפת לו כל כך מי המציא את מנהג הקרקוף - הוא יעיל ולכן האינדיאנים אימצו אותו והכל טוב ויפה.

ישי, פחות מטרידה אותי אפשרות קיומם של מחנות כאלה בסיביר, ויותר הסיכוי שטייס אמריקני שלמד בקולג' וגדל על ברכי הציוויליזציה יצליח לחזור למנהגי אבותיו ולשרוד בזכותם רק מפני שדם אינדיאני זורם בעורקיו ובחופשות הוא היה יוצא לציד בחווה של סבא שלו. אני לא מאמינה גדולה בכוח הדם.
אגב, אם זה לא היה מובן, את "על הקניבלים" קראתי בעקבות קורס. את "אחרון לוחמי השבט" קראתי בעקבות המלצה של חבר ושל אמא שלו, לשניהם יש טעם מעולה.
ישי (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
קראתי את הספר כשהייתי נער. ספר איכותי, כתוב קפידה. אני משער שאם היו מסריטים סרט לפיו אז סם פקינפה היה הבמאי הנבחר...
רק בדבר אחד אני חולק עליך פפריקה והיא הסבירות...
בשנות השבעים והשמונים ברה"מ הכילה מחנות שבויים ובנתה כפרים תואם כפרי המערב בה אמנה סוכנים חשאיים שייטמעו בתרבות המערב וע"כ הסבירות שמחנה שבויים כזה התקיים בחשאי בערבות סיביר אינה נמוכה.
כ"כ לגבי הקרקוף ושימור המסורת האינדיאנית העתיקה... ישנם בארה"ב אנשים שחיים מהטבע ומשמרים תרבויות עתיקות ע"מ לשרוד, ומידי כמה שנים הרשויות 'מגלות' תימהוני כזה או אחר.
אכן ספר נהדר להיחשף אליו במהלך לימוד קורסים.
פואנטה℗ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
עשית חשק. יש שני עותקים בספריה (רויטל, תקפצי. יש אחד גם בשבילך)

הערת שוליים: קרקוף ראשים בנרטיב הקולקטיבי מקושר לאינדיאנים אבל קראתי שהוא בכלל מנהג של אירופאים קדומים (גרמנים וסקיתים), והם גם אלה שייבאו אותו לאמריקה בתקופת הקולוניאליזם כאשר דרשו מהאינדיאנים להביא ראשים מקורקפים תמורת *מתנות* מהציוויליזציה.
פֶּפֶּר (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
גם סטרוגוב. לא חשבתי על זה אפילו. בושה בעצמי.
רויטל ק. (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
רגע, אז הוא בורח ברחבי סיביר, מזכיר כל מיני ספרים, ומיכאל סטרוגוב הוא לא אחד מהם?
נשמע מסקרן.
אחפש אותו.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ