ביקורת ספרותית על אחרון לוחמי השבט מאת לואיס לאמור

---

קצת קשה לכתוב עליו ביקורת ולא לגמרי ברור לי מה אני רוצה לומר.
זהו סיפורו (הדמיוני, ללא ספק) של מייג'ור ג'וזף מקאטוזי, טייס אמריקני ממוצא אינדיאני, הנופל בשבי הרוסים. ג'ו מק נמלט ונודד בסיביר במשך למעלה משנה, בניגוד לכל הסיכויים, כשהוא חוזר לחיות כמו אבות אבותיו האינדיאנים, מציד חיות בר ועד קרקוף ראשים.
קרה? כמובן, לא קרה.
סביר? כמובן, לא סביר.
אבל מרתק ומפעים ומהדהד לי כל כך הרבה ספרים טובים אחרים:
שורד באופן פלאי, מותח את כוח הרצון עד הקצה, כמו אֶנְדְיוּרֶנְס (האמיתי להדהים) ולבד על מאדים (הבדיוני אך משכנע);
מתגרה בסכנה ומשטה באויב כמו סקארלט פימפרנל;
סוגד לראשוניות ולפראיות ולקרבה אל הטבע כמו על הקניבלים (סליחה, אני יודעת, הוא לא קשור לכאן, קראתי אותו בשביל אחד הקורסים שלי וגיליתי שציניות מתקופת הרנסאנס זה נהדר);
מצייר את הטייגה הסיבירית באופן כה מקסים וכה נורא ואני נזכרת איכשהו אפילו בדוד זריצקי.
והן במסע ההרואי של הגיבור הן ברוחו הלא מתפשרת, הוא מזכיר מאוד גם את אודיסיאה בצפון הבלתי נשכח.

וחוץ מזה? קצת רומנטיקה, קצת אידאליזציה של הילידיוּת, קצת אנטי-קומוניזם, קצת אקשן ומרדפים, וסוף שלמרות הכל חובט בפרצופך.
לא חכם להתחיל אותו אם יש לכם משהו אחר לעשות בזמן הקרוב, אבל מהנה, כל כך מהנה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על אחרון לוחמי השבט