שמו של הספר הזה "הילד הזה" ממש אינו מקרי, שהרי הוא נגזר מספר מפורסם אחר. ומי איננו מכיר את "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס? ספר שירי ילדים שהיה הצלחה אדירה בתחום הזה בזמנו והפך כבר לקלאסיקה. כאן יש לנו סוג של אוטוביוגרפיה. אבל זוהי איננה ממש אוטוביוגרפיה, כי אטלס מתרכז בעיקר בילדותו ובנעוריו במושב עין עירון, ילדות שהתקיימה בשלהי המנדט הבריטי והמשיכה לשנים הראשונות של מדינת ישראל הצעירה. יש כאן געגועים ונוסטלגיה נטו, לאותם חיים פשוטים וקשים, שהיה בהם גם עוני. כי חברי המושבים של אז לא לקחו לעצמם עובדים זרים (כמו שהם עושים היום) אלא עבדו בעצמם במו ידיהם בעבודה קשה ושוחקת.
הוא מספר למשל על הרפת, שאת הפרות שבה היה הכרח לחלוב, לפחות פעמיים ביום ואין זה משנה בכלל מה היו התנאים בבית. המושבניק היה במידה רבה "כבול באזיקים" לרפת שלו. ולכן היה לו קשה להיעדר מביתו יותר מכמה שעות, כי "מי יחלוב את הפרות"?...הוא נזכר בנוסטלגיה,
למשל בתנאים הפיזיים הקשים למשל במקלחת (בקיץ רק במים קרים וחימום שלהם רק פעם בשבוע) באביזרי הבית השונים, כמו פרימוס ופתיליה וכביסה ביד עם "כחול כביסה"
ומקרר קרח שאיננו פועל על חשמל וכך הלאה... בעצם כל אחד מאיתנו מעל לגיל מסוים זוכר בעצמו איך השתנו החיים בארץ...למשל את מחלקי הקרח והנפט של פעם. עושה רושם שבמושב זה היה אפילו קשה יותר ועני יותר... באותן שנים של "הישוב" והשנים הראשונות של המדינה "כולם" היו עניים יותר, רק שההבדלים אז בין העשירים לעניים לא היו זועקים לשמיים כמו היום. (ואת זה דווקא אני אומר - לא הוא) הוא מספר על חברי הילדות שלו, על הכיף של ה"ביחד" על תעלולים ועל מריבות ילדות, שהיום קשה בכלל להבין על מה רבו... טכנית הוא מספר זאת באפיזודות וקוריוזים קצרים. מצא חן בעיניי שהוא איננו מנסה ליפות את עצמו כילד והוא כותב בהחלט גם על חולשותיו וכישלונותיו. הוא מתאר גם דמויות רבות מאנשי הכפר ומספר מה עלה בגורלם ממרחק השנים. פה ושם הוא גם מכניס כמה יצירות ילדות שכתב. אמנם יש בהן בוסר, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד מי שכתב אותן הפך להיות סופר ילדים מוערך. אני מתייחס אל הספר הזה כאל סוג של "ממתק". מאוד נהניתי לקרוא בו ואני בהחלט ממליץ עליו, לכל מי שרוצה להבין כיצד חיו פה פעם לעומת "החיים המפונקים" של היום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
