משלי כתב את הפסוק שהפך למטבע לשון: "לא לעולם חוסן", ואיוו אנדריץ' עמל להמחיש את הפסוק הזה לאורך 304 עמודי הספר.
נבלים רבים יש בספר, אווילים רבים יותר, ממלכות מרושעות, ממלכות משוקצות, מקלות ענק לשיפוד אנשים בודדים וגם פצצות הוביצר לחיסול קבוצות של אנשים, אבל כל אלה סופם הרי להתבטל, והם אכן מתבטלים בתוך דור מרגע הופעתם. לא לעולם חוסנם של בני האדם, אבל חוסנו של גשר? הגשר הזה נותר ויוותר לדורי דורות, גם אם פה ושם ישרטו אותו ויפצעו אותו.
אנדריץ' עושה כאן לגשר וישגרד שבבוסניה, את מה שהרמן מלוויל עשה ללוויתן ושמו מובי דיק. כי מלוויל לא התעסק רק בלוויתן, הוא לקח את הלווייתן לידיו וכמו במשחק אסוציאציות, ניתח את כל מה שהמושג לוויתן אומר לנו, את ההיסטוריה שקשורה בו, את האימה שהוא מעורר. ובני האדם שהתעסקו עם הלוויתן הלבן הזה? הם פסיק לעומת מימדיו העצומים. כך גם בספרנו. המוקד הוא הגשר שעל הדרינה. יש את ההיסטוריה שלו, יש את האסוציאציות, ובכל אלה חש אנדריץ' צורך לדון ובצדק, כי זו ייחודיותו של ספר שסובב סביב גשר.
אבל בני האדם בספר הזה הם יותר מפסיק. אמנם חלק מהדמויות (בעיקר בתחילת הספר) מפציעות לפרק זמן קצר יחסית, 'דופקות' הופעה ברוטלית ונעלמות לתמיד, אבל יד האומן של אנדריץ' מתארת אותן באופן כה נוגע ללב, שאין קורא שיישאר אדיש אליהן ולא יישא את זכרם הלאה. הספר מעניק לכל דמות, מכל עדה, את הכבוד המגיע לה. יהיו אלה דמויות טורקיות-מוסלמיות, סרביות-נוצריות, ואפילו יהודיות, אל כולן אנדריץ' מתייחס בכבוד ובעדינות. בייחוד לא אשכח את דמותה של בעלת המלון היהודייה, שמתוארת בצורה מושלמת. סימן ההיכר למופתיות של הספר, היא שאף דמויות המשנה (וכאן הרי כולן כאלה, בעומדן בצילו של הגשר ההיסטורי) - מרגישות כדמויות מרכזיות. בכל דור, בכל מאה, מחייה אנדריץ' דמויות אלה (שחלקן כנראה בדיוניות) ומאריך בתיאור המראה החיצוני שלהן, לבושיהן, אורח חייהן ולבטיהן. וכך, באורח פלא, כל דמות משנה הופכת לדמות עגולה, מעניינת, שהקומי והטרגי משמשות בה לסירוגין.
לא רק דרמות אנושיות.
הספר עמוס בדיונים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, והקורא יוצא מהספר עשיר וסקרן לגבי חבל הארץ הזה שבבוסניה והרצגובינה.
לי אישית התעורר חשק לטוס ולבקר בוישגרד ביום מן הימים, ולראות במו עיניי את הגשר (לא משהו שאפשר לעשות כשקוראים רק ספרות פנטזיה, אה?).

תשכחו מפרודו בדרך למורדור, הספר הזה הרבה יותר טוב.
'עלילות עיראק' אמנם אינו ספר פנטזיה, אבל אלמנט המסע שלו אל לב המאפליה של פרס ועיראק של שנות החמישים, כתוב בצורה פשוט נהדרת. המילה 'כתוב' לא נכונה, כי המעשים שמתרחשים בספר קרו ממש, ולכן זהו מעין דוקו, וזה מה שמעצים את הספר והופך אותו לבלתי-נתפס, וגם בלתי-נשכח. האימה, החרדה, המתח ותחושת ההקלה בסוף, כאשר הגיבור - הלא הוא מחבר הספר, יאני אבידוב - מצליח לממש את משאלתו של בן-ציון ישראלי ולהביא עשרות אלפי חוטרי דקל לתימור הנגב (ו'תימור' זו לא המילה החדשה היחידה שלמדתי מהספר הזה) - כל הרכיבים האלה הופכים את הספר ליצירה מיוחדת במינה. אז בטח, אתם מוזמנים לאתגר ולשאול: "אקטואלית, את מי בכלל יעניין בימינו ספר שנכתב על-ידי מפא"יניק משנות החמישים?"
ובכן, אולי זו איראן, שהשם 'עלילות עיראק' עושה איתה עוול. הרי רובו ככולו של הספר מתרחש בכלל באיראן. ואנחנו הרי אחרי 2.5 סבבי מלחמה עם איראן. שמות המקומות בספר יעוררו בהכרח תחושת מעורבות עמוקה אצל הקורא הישראלי, והם מהדהדים מתוך הספר בצל ערי הטילים שנבנו בקרבתם: כרמאנשה, חורמשהאר, משהד, יזד, כרמאן, ועוד ועוד. וכמה בלתי נתפס לקורא בן זמננו, שבלב טהרן שכן בשנות החמישים בניין של הסוכנות היהודית (!), ואווירונים טסו מכאן לשם ובחזרה.
ואולי זו פשוט הכתיבה עצמה. יאני אבידוב, אילולא היה עסוק בכל נימי נפשו בהגשמת החלום הציוני, היה בוודאי הופך לסופר הרפתקאות מהולל. חלוקת הפרקים היא חכמה, ועל אף שידוע לכל שהסוף הוא בכי טוב, אבידוב מצליח להשכיח את זה פעם אחר פעם מלב הקורא, ולהשקיע אותו בתוך דרמת-מתח שלא יורדת ברמתה ממותחני הריגול הטובים ביותר. בד בבד הוא מעשיר את הספר בירידה עמוקה לפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, ומצליח לחבב על הקורא אף דמויות משנה - כאותו אחמד הערבי מעיראק - שדווקא בצד של הטובים, ואת היהודי בן איראן 'ד.', שהופך מרוב תאוות בצע לנבל כמעט קומי, שמטריד את אבידוב על כל צעד ושעל. אילולא היה מדובר בסיפור אמיתי, הייתי משוכנע שמדובר בעוד קומיקס מעולה של טינטין. אבל אז מגיע הפירוט הטכני המופלא של החקלאות, הגיאוגרפיה, הבירוקרטיה - וזה לא משעמם, להיפך, לעתים זה כמו לקרוא את טום קלנסי ללא הארכנות המייגעת שלו.
הספר מדגים היטב את הרעיון שהסיפור הכי טוב נוצר על-ידי הבורא שמנהל את העניינים כאן בעולם (זו ואריאציה על משהו דומה של המינגווי, אבל אבידוב עצמו רומז לזה בסוף הספר), אבל חשוב לזכור שהסיפור לא היה בא לעולם לולא תעוזתן של הנפשות הפועלות, שלעתים כל מה שהוביל אותן הייתה אמונה טהורה בחשיבות המעשה. חציו הראשון של הספר הוא מעין ממוריאל לדמותו של בן-ציון ישראלי, שיזם והוביל את פרויקט שתילת החוטרים בנגב, והדמות הראשית - אבידוב - מתלווה אליו כסייד קיק נרגן. אלא שאז מגיע אותו אסון נוראי במעגן, שקיפח את חייו של בן-ציון ושל 16 נוספים, והחצי השני של הספר נבנה על יסודות אותה אמונה בוערת של בן-ציון, שכעת מלווה את אבידוב בדרכו הבודדת, חסרת הסיכוי, להגשים את משאלתו האחרונה של בן-ציון.
אם תרצו, זהו פרודו, שלאחר שאיבד את גנדלף במכרות מוריה, ממשיך בכל זאת במסע, כי הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. גורל האנושות מונח על כתפיו.
גורל הציונות היה מונח על כתפיו של אבידוב, ועלה בידו.

ומכאן, אני מעלה משאלה משלי - שהספר הזה יזכה למהדורה מחודשת. הילדים שלנו מוכרחים להכיר אותו, ולא מתוך כרכים מתפוררים של ספריה לעם.

הספר הזה הוא 'חוט אדום' קלאסי של סטיבן קינג.
קינג הלא-מתעייף כתב פעם שבחלק מסיפוריו הוא כלל לא מתכנן את העלילה, אלא פשוט עוקב אחרי מעין חוט אדום, שלעתים מוביל אותו לאוצר, ולעתים למפח נפש. למרבה המזל, 'סיפור אגדה' הוא אכן אוצר קסום, ובעיקר ייחודי, על רקע הספרים האחרים - הנורמליים יותר, אם אפשר בכלל לומר כך - שכתב בשני העשורים האחרונים. בעבר הרחוק יותר זכינו לספרי פנטזיה רבים יותר ממנו, עם ספרים כמו 'עיני הדרקון', 'הקמיע', וכמובן סדרת המגדל האפל. כעת קינג חוזר סוף-סוף אל המלאכה שהוא יודע לעשות לא פחות טוב - לפנטז.
אבל כאמור, לא נראה שהספר תוכנן אפילו שני משפטים קדימה. כשקינג התחיל לכתוב אותו, אני בספק גדול אם היה לו מושג מה לעזאזל הולך להיווצר שם אחרי מאה, מאתיים או שש מאות עמודים. גם המסע של הדמות הראשית - צ'רלי ריד בן ה-17, יחד עם כלבתו של הזקן המתבודד והנרגן, להצלת ממלכה קסומה (מוטיב חוזר בספרי הפנטזיה של קינג) - מרגיש כאילו נכתב טלאי אחר טלאי מתוך חלומות מסויטים שקינג חלם בכל לילה טרם הכתיבה של הפרק הבא. אז אין תחכום גדול בספר, וגם הדמויות בו מעלות לפעמים תמיהה לגבי מעשיהם, שלא הולמים את הדמות (או היעדר מעשים. גם זה משהו שהפריע לי כקורא, כשדמויות שעשו רושם כחשובות נעלמו לפתע למשך מאות עמודים).
אבל עזבו, זה לא משנה, כי יש בספר אהבה גדולה וקסם שרק קינג יודע לייצר, וגם בלא תכנון, מופיעים בספר משפטים שחותכים בנשמה עד דמעות, כמו שרק קינג יודע.

איזושהי תוגה אפורה אופפת את הספר הזה. זהו לא ספר פרוזה רגיל, שבו התקדמות העלילה והתפתחות הדמויות הן לינאריות וברורות. בספר הזה כלל לא מובן מי הן הדמויות החשובות, או מי היא בכלל הדמות הראשית, אם ישנה כזאת. רק לקראת הסוף, מתחיל הקורא לחשוד שכל הדמויות השוליות שאנדרסון מרחיב עליהן את הדיבור, אינן אלא כעין לווינים שסובבים סביב כוכב הלכת המרכזי, שמבליח כדמות הצופה מן הצד במרבית הסיפורים הקצרים שמהם מורכב הספר.
כל סיפור קצר מאיר דמות שולית אחרת, בפסיפס האנושי שמרכיב את עיירת עמק-היין - ויינסבורג שבאוהיו. רוב הדמויות מתוארות באופן מעט גרוטסקי, וחייהן מוצגים לרוב כתקלה טרגית-קומית של הגורל. אין לצפות בספר הזה לדמויות מהממות ומרהיבות באישיותן. הן אפורות, ולכן כל העיר הזאת אפורה; אסופה של אנטי-גיבורים שהחיים פגעו בהן בשלב זה או אחר.
ודווקא הדמות הראשית, זו שצופה ומתבוננת בכל וכל העת ממשרדה במערכת עיתון 'הנשר', דווקא היא זו שגלום בה הפוטנציאל לשבור את השלשלאות האפרוריות ולפרוש כנפיים - כאותו נשר - ולעוף הרחק מאותה אפרוריות של עיירת ספר אמריקאית, אל עבר העיר שאורותיה מנצנצים באופק. ובאמת, כל הספר הוא מעין טנדנציה בלתי פוסקת של הדמויות לעבר אותה העיר. חלק מן הדמויות הגיחו ממנה (או מעיר אחרת כלשהי במערב-התיכון, לצורך העניין), או נושאות ללא את העיניים שלהן אליה (בעיקר הצעירים, שמבינים שלא לנצח ישרצו בביב העיירה המצחין הזה). הקורא שליבו יוצא אל הדמויות, לא יודע אם גם שם לא תלווה אותן העליבות של חייהן, ולכן, הקריאה בספר קשה - יש הבלחים של הזדהות עם הדמויות, אבל מתוך חמלה (כזאת שלעתים מביאה את הקורא לידי דמעות), ולא מתוך שותפות.
הדמויות בספר בודדות מאד. גם האהבות שלהן אינן אלא 'הליכה-לעבר', נצנוץ קלוש של משהו אמיתי, אבל אף פעם לא ה-דבר האמיתי. האוצרות כולם נשמרים לעד חבויים בתוך הקיר, מאחורי רגל המיטה. בלי עתיד. בלי תקווה.
אולי רק עם חלום.

ספר זה הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

לפני כשנה וחצי התחלתי אתגר עצמי של איסוף ספרי ספריה לעם (נראה לי הספרים שנזרקים הכי הרבה למחזוריות), ובמקביל לזה גם התחלתי לקרוא את הספרים, החל מ'זורבה היווני' הראשון.
אש בעמקים מתאר את שיטוטיו של חייל יפני באחד מהאיים בזירת האוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה. הוא ננטש על-ידי מפקדיו לאחר שחלה, ומאז הוא משוטט בניסיון לשרוד ממאכל תפוחי אדמה (לעזאזל, כמעט כתבתי תפוחי אדם, ומי שקרא יבין את הטעות הפרוידיאנית הזאת), והוא משוטט ותוהה על גורל האדם, על חסד האלוקים ועל עוד נושאים אנושיים וקיומיים.
אש בעמקים הוא ללא ספק הספר שעד כה היה הקשה ביותר לקריאה (ולא רק מהספרים שקראתי בסדרה זו), ולא - לא בגלל סגנון הכתיבה, שדווקא היה קליל ומשובח (והרגיש אפילו מודרני, בהשוואה לשאר ספרי הסדרה הראשונים), אלא בגלל התוכן הגרפי הקשה. כי תראו, לאדם שלא היה מעולם בשדה הקרב (כמוני), ספר כזה יכול להביא מידה מסוימת של הבנה לגבי מוראות וזוועות המלחמה, לאלו שכן היו, אני מניח שהספר הוא בבחינת טריגר, אפילו שכאן הדברים מוצגים בקיצוניות שהיא זרה גם בימינו.
כדי לא להרוס לקורא את הקריאה מבחינת ספוילרים וכדומה, אומר רק שהרג חסר טעם זו הזוועה הפחות גרפית שמתוארת בספר.

איזה ספר מהמם במוזרותו ובתעוזתו. מארקס הוא יעד ספרותי שרציתי לכבוש מזמן, אבל דחיתי אותו משנה לשנה בגלל רשימות קריאה אחרת. הפעם, הודות לארון הספרים בכניסה לתחנת הרכבת של מודיעין, הצלחתי סוף סוף להתחיל את הקריאה של היוצר המופלא הזה. התחלתי דווקא מהספר הזה, ואני סקרן מאד לדעת אם גם ספריו האחרים נכתבו באותו סגנון כתיבה - ששואב אותך פנימה ולא מאפשר לך לעצור - ליטרלי לא מאפשר לך לעצור - כדי לקחת אוויר ולהציץ החוצה. עמוד אחרי עמוד, אתה נסחף במערבולת חושים של רגש, כאב, דחייה, בחילה, זעזוע.
הספר מתאר את סבך חייו של רודן דרום-אמריקאי, שהוא קלישאה מהלכת של כל הרודנים שהתהלכו על הגלובוס במאות האחרונות, אבל באיזו אומנות התיאור הזה נעשה. בעצם, אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לתאר את הרוע והאכזריות והפתטיות של שלטון מעין זה, בדרך שאינה תיאור ציורי ופיוטי, כמו ששופך מארקס ביד אומן על הנייר, בריקוד מופלא של מילים, תיאורים והתרחשויות.
אם יש ספר שברגע הראשון שאחרי סיום קריאתו, היה לי ברור שאני עומד לחזור לקרוא אותו שוב - זה הספר הזה. אבל קודם תנו לי לסיים את שאר ספריו של מארקס, וללכת שבי בממלכת הריאליזם הקסום שלו.

עוד לפני שסיימתי את הפרק הראשון הרגשתי שאני מחזיק בידיים לא רק ספר, אלא עדות חיה. דפי הכרך הזה נפרדו בעדינות כמו עלים יבשים, הדבק נשבר בכל פינה של עמוד - כאילו כל סצנה שפסטרנק כתב הדהדה באותו רגש והזדקנה יחד גם הספר.

קריאתו של פסטרנק היא כמו מראה שמביטה לאחור, היא מזכירה לנו שההיסטוריה מורכבת מאנשים חיים, לא מסיסמאות. מסעו של יורי ז'יוואגו נרקם בפרטים קטנים, באהבות וכאב, באמונה ובאכזבה, וזו בדיוק הסיבה שהספר מרתק גם היום: הוא מצא את הפיוט והיופי גם באמצע מהפכה שמתפרקת. כשהכרך הישן החל להתפורר ממש לקראת הסוף, מצאתי עצמי מחייך במרירות: איזו מטאפורה מושלמת לחייו של הגיבור. כמו הספר, גם הוא נשחק ושברירי; כמו הדפים, גם הערכים שעליהם גדל נשחקים תחת לחצי הזמן והאירועים.

פסטרנק מצליח לכתוב על התפוררותם של אוהבי היופי והחכמה באומץ ובעדינות. "דוקטור ז'יוואגו" הוא לא רק רומן היסטורי. הוא דיון בשאלות של מוסר ואמונה, והעובדה שהספר עצמו נזקן והתרופף רק הוסיפה בשבילי לקריאה רבדים נוספים של משמעות.

כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט.

עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת.

הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.