בתחילת הסמסטר שזה עתה נגמר החלטתי לבדוק מה מתרחש בגטו הסמוך, אחד מהשניים המתקיימים זה לצד זה באוניברסיטה, כפי שאמר הפרופ' בשיעור אליו התגנבתי. שמו של הגטו הראשון הוא מדעים מדוייקים. זה הגטו היצרני, הגטו שמכניס כסף לסטודנט ולמדינה. הגטו השני הוא כל מה שאינו נמצא בגטו הראשון, כמו מדעי החברה או מדעי הרוח. היצרניים מכנים אותו בחיבה לגלגנית "מדעי הדשא", לא משום שהוא ירוק יותר, שהרי ברור באיזה צד הירוקים, אלא על שום הסטודנטים שיש להם זמן פנוי לשבת עליו. בין שני הגטאות מתקיימת תנועה אך היא דלילה מאד. במדוייקים נשמרים הגבולות בדייקנות, אצל הרוחניים עושים רוח מכל משוואה. רק יחידי סגולה מצליחים לגשר על המרחק, על אף שמן הבחינה הפיזית אינו עולה על כמה מטרים. וכך קרה שהעברתי מספר שנים בלי לדעת מה קורה מעבר למחיצה, ומסמסטר לסמסטר גברה סקרנותי עד שהחלטתי להשביעה.
השיעור עסק במורה נבוכים. נכנסתי לחדר קטן עטוף כולו ספרים ישנים ובמרכזו שולחן גדול סביבו ישבו התלמידים. למראה גילם הממוצע, שהיה כפול משלי, התמלאתי מבוכה, שמא טעיתי בכתובת, אבל המורה הבטיחני שהגעתי למקום המתאים. היותי מן הגטו השני הקנה לי את החירות להאזין בחופשיות, פטורה מהכורח לסכם או מן הדאגה להגשת עבודה. אומנם גדול המצווה וגדולה למידתו, אך די לי במטלות שאני מחוייבת בהן. הגעתי עם אוזן כרויה ולב פתוח, וזכיתי בשיעור מרתק. היינו קבוצה קטנה ואינטימית, אפילו לא מניין, התעכבנו על כל מילה ומילה ולא היינו מחויבים לשום הספקים. כל שאלה, גם אם הצריכה אותנו לסטות לדרכים צדדיות, זכתה למענה, והיינו צועדים בהן בחדווה רבה. חיכיתי לשיעורים האלו, כל יום רביעי בארבע. זמן רב לא נהניתי כך בשיעורי באוניברסיטה, הקורסים האחרונים שנכחתי בהם הטילו עלי שעמום נורא והיה נדמה לי שהכבידה ראתה בהצנחת הראש שלי אתגר אישי. שם, בחדר הקטן, הצטמצם העולם לשעה וחצי של לימוד שחיזק אצלי את ההכרה שאין לאדם הנאה גדולה יותר מן ההנאה שבהרחבת הדעת.
מי שאחראי לשעות הלמידה הקסומות הללו הוא המרצה שלנו, פרופ' מנחם לורברבוים. החומר ביד המרצה, ברצותו יעניין וברצותו ישעמם, והוא לשמחתנו רצה בראשון. לא תמיד הסכמתי איתו, היו פעמים שדבריו קוממו את ציפור נפשי הדתית, על אף ובעיקר בגלל שהוא חובש כיפה בעצמו, אבל תמיד הקשבתי בעניין. פעמים רבות השתאיתי נוכח היקף הידע העצום שלו, שמות הספרים והמאמרים ששלף בזה אחר זה, הציטוטים ואינספור האזכורים שהעלה. המפגשים הללו עוררו אצלי מחשבות על כמות הזמן וההשקעה הנדרשים לאדם כדי להכשיר עצמו להיות כלי שופע כזה. שאלתי את עצמי כמה שעות יהיה עליו להשתלם בעיון, בניתוח, בכתיבה, בהוראה, בטרם יוכל לעמוד כך מול שומעיו ולרתק אותם באוצר ידיעותיו. מובן שהכשרה מעין זו לוקחת שנים. על כך נוסף הצורך בסביבה תומכת, שתאפשר מפגש של מורים ותלמידים, הכוונה אישית והפריה הדדית, ושהאוניברסיטה היא דוגמא מובהקת לה (אך לא יחידה). מה אם היה אפשר לדלג על כל אלו, על העמל הכרוך בקניית ידע, על המשאבים הנדרשים להקנייתו, ופשוט להטביע במוח את החומר? להפוך בן-לילה למקצוען בתחום בו בחרת, מבלי לעבור במסלול המפרך של חרישת המוח וזריעתו בדמעה?
בעולם המתואר ב"מקצוע", אחד מתשעת הסיפורים הקצרים המופיעים בקובץ זה, האנשים קוצרים את מקצועם ללא עבודה. הם באים למכון, עוברים מבחני התאמה, וכל מה שמומחה לתחומם נדרש לדעת מועבר לראשם מתוך גלילי סרט מיוחדים. סרט כזה בתקופת מבחנים משול לתפוח-אדמה בורשה, סטודנטים משני הגטאות היו עושים הרבה כדי להניח עליו את ידם. ומה יהא על היצירתיות? ועל חדוות הלימוד? האם בעולם כזה יש מקום לשיעורים מעוררי ציפייה? סיפור מקורי, מעניין ומעורר מחשבה ביחס הפוך לגודלו. פרט אליו קראתי גם את "ילד קטן ומכוער" שהיה גם הוא מסקרן ומצית דמיון, אך היה זה מקצוע שהמשכתי להרהר בו. את השאר לא קראתי כיוון שהתבקשתי להחזיר את הספר לפני שסיימתי אותו, ועדיין אין סרטי קריאה בנמצא. מזל.
