הביקורת נכתבה ביום שני, 18 בדצמבר, 2017
ע"י תומר
ע"י תומר
תארו לכם שיום אחד אתם מוצאים את עצמכם במקום אחר, הרחק מאזור מגוריכם, כאשר אינכם יודעים מי אתם, מהיכן באתם, מה עיסוקכם, מצבכם המשפחתי, ולמעשה הזיכרון שלכם אבד ומה שנותר אלו הן זיכרונות הילדות שלכם.
זה מה שמתרחש לסמסון גיבור הספר, פרופסור לספרות אנגלית, המוצא את עצמו, יותר נכון מוצאים אותו, שוטרים, בלאס וגאס הרחק מביתו שבניו יורק. לדבר הזה אשר התרחש לסמסון יש ביטוי מקצועי, זוהי תופעה שנקראת ‘פוגה’. הפרעת ניתוק. קשור להפרעות דיסוציאטיביות, הפרעות נפשיות הכרוכות בשיבושים בתודעה, בזיכרון, בזהות ובתפיסה. אנשים עם הפרעות אלה, משתמשים בדיסוציאציה כמנגנון הגנה באופן פתולוגי ולא רצוני. בעיקר עקב טראומה נפשית. אחת התופעות הינה ‘מצב פוגה’ - התגוננות באמצעות מנוסה, האדם עוזב את סביבתו ולעתים ממציא לעצמו זהות חדשה ועלול למצוא את עצמו במקום זר. נראה כי כמעט כל סוג של קונפליקט פנימי הכרוך ברצונות שאינם מקובלים על האדם, ולכן מעוררים בו חרדה, עשוי לשמש בסיס לתגובת שכחה ולהתפתחותה למצב פוגה.
עד כאן ההגדרה המקצועית.
סמסון מוצא את עצמו במקום אחר ומובל על ידי שוטרים חזרה לביתו ולאשתו. הוא אינו מכיר אותה והתחושה הזו של האהבה שהייתה ביניהם, של האהבה שלו שאינו מכיר, מכמירה וכואבת. סמסון מגלה דברים על חייו שהיו ועל החיים החדשים שלו כעת. הוא זוכר דברים עד גיל שתיים עשרה וזיכרונות הילדות שלו משפיעים על מצבו.
ניקול קראוס לוקחת את ההפרעה הדיסוציאטיבית הזו וכותבת עליה סיפור מרגש, עצוב, כואב. סמסון למעשה נעקר מביתו על כל המשמעויות הנלוות לכך: זיכרונותיו, עבודתו, אהבתו, משפחתו. הזיכרון שלו, חייו שלו, מנסים להתעורר מחדש. זה יותר גרוע מאדם המנסה לבנות חיים חדשים באמצעות זיכרונות חדשים. סמסון חוזר לחייו שלו ומרגיש שזה לא מי שהוא כרגע. שהוא לא יכול לאהוב כמו שאהב פעם (לא אגלה יותר מכך), שהוא אינו יכול ללמד כמו שלימד פעם, שהוא אינו יכול ללכת בנוף ילדותו כפי שהלך פעם.
לאחר שהוא מבין כי הנו מתקשה לשוב אל חייו הנוכחיים במצבו כעת, הוא נוהר, כעיוור (אולי בגלל התשוקה לזיכרונות, התשוקה לזכור, הפחד מהשכחה, הפחד מלזכור מחדש), אחר מדען שעושה ניסוי מהפכני, מחקר מהפכני, על החדרת זיכרונות לאנשים ולמעשה סמסון יוצא למסע, או ממשיך את המסע שכבר החל, באמריקה ובנפשו הוא, בעברו ובחייו בהווה. המסע על משמעויותיו גורם לסמסון להרהר על חייו ומציב אותו במקום אחר מאשר זה אשר יצא אל המסע. הניסוי שאליו נהר, אולי היה הטריגר בו ניתן היה לסמסון להרהר על חייו הוא.
קראוס מפרקת את חייו של סמסון ומנסה להרכיבם מחדש, טלאי על טלאי ויורדת לנימי נפשו של הזוכר החדש. היא בונה סיפור שהוא מעין דרמה משולבת במתח מסוים ומספרת על כוחו של הזיכרון ועל כוחה של האהבה. למעשה, בתוך כל החורבות וההריסות אליהן סמסון נחשף ונשאב, כוחה של האהבה - אל אמו, אל אשתו, אל תלמידתו, אל חברו, אל דודו – היא זו אשר מסייעת לו. עוזרת לו לשרוד.
שם הספר מעלה אסוציאציות שונות:אדם ללא שם – פשוט אדם, הנכנס לחדר, החדרים שבמוח, חדרים שבלב, דלת נפתחת ודלת נסגרת, דלת נטרקת. לאחר הקריאה בספר – ולאחר קריאת מספר ספרים של ניקול קראוס, אני יכול לומר שקראוס מאפשרת מבט רגיש על חדרי נפשו של האדם, יודעת להביט בין לבין, לתאר את מה שהשתיקה לא אומרת. לכתוב את הרגעים האלה שלא יודעים לכתוב. הרגעים שקשה לבטא אותם. הרגעים האלה שמהם בנויים החיים. מורכבים הזיכרונות. מורכבים הכאבים והאהבות.
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
תומר
(לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
תודה חני! לא מוזכרים אלצהיימר או אילוזיה. אבל יש קשר מסויים לאיבוד הזכרון בעקבות אירוע המתבהר ככל שקוראים בספר... איבוד זכרון באמת יכול לשגע. תודה על שכתבת והתייחסת
|
|
חני
(לפני 7 שנים ו-8 חודשים)
קצת באיחור אופנתי...
סקירה נפלאה תומר. המצב הזה פוגה נשמע כמו בריחה לאחר טראומה אכן אך האם לא הוזכר בספר דימנציה או אלצהיימר? בכל אופן מרתק. זה רק מזכיר
לי כמה איבוד זיכרון של כל הדברים שאספנו בחיים יכול לשגע פחד. ספוקי.... תודה על הסקירה. |
11 הקוראים שאהבו את הביקורת