הגעתי עד 226 מתוך 270 כרגע לא חושבת שבא לי לסיים להמשיך עד הסוף לקרוא, עזבתי פעם, זוכרת שקראתי תוך כדי קראיה עם עוד כמה ובאמת שניסיתי והשתדלתי. סך הכול קראתי ממש את הרוב. הנושא מאוד מעניין הכול מכול וכול גם הסיטואציה של איבוד זיכרון ואיך מתמודדים וגם הסיפור עם השתלות זיכרון שמתאים לתקופתנו מאוד האם זה מדע בדיוני או אמת והאם זה בכלל אנושי ומה פתאום והיכן המוסר ואיך יש הסכמה לדבר כזה לשחק לבני האדם במוח, אוף, חזק משמעותי, חשוב, אף אחד ניראה לי מכול 18 המבקרים פה לא כתב על זה בכלל, איך? הכיצד? ניחא. לא רע רק שזהו וגם יש פה הסכמה כללית בסימניה לחוות דעת כזאתהי אז למה שאחרוג מלהקת הדגים. לעומת זאת 84 הצעות מכירה זה ממש המון לעומת טיב הספר. יאללה סיימתי כאן. יום שני 14-11-2022 12:49 המשך שבוע קסמרפא מבורך שאו ברכה וראו טוב.

מה ניסית להגיד בספר, ניקול קראוס? איזה עולם מדליק יצרת, איזו עלילה מפולפלת, כל כך הרבה פרטים ודמויות משנה צבעוניות, אבל הספר לא אומר כלום! האם זאת הכוונה שלך? שהכל בחיים ריקני וסתמי כמו מוחו החדש של סמסון? את הספר קראתי בהמתנה לטיסה בשדה התעופה באתונה, שבהחלט הצליח להנעים את זמני. הכתיבה מעולה, העלילה מצוינת (למרות כמה סיפורי משנה מאוד סתמיים והזויים), אבל מעבר לזה לספר אין שום תכלית או מסר, דבר שאיכזב אותי מאוד מאוד. סיפורי המשנה בספר לא התרוממו או תרמו לעלילה המרכזית. ובלי קשר, בכלל לא מצאתי את סמסון, גיבור הספר, כגבר אינטליגנטי ורגיש כמו שמתואר בתקציר הספר, אלא כגבר קר רוח, שטחי ובטלן, תכונות שממש לא גרמו לי להזדהות איתו.

תארו לכם שיום אחד אתם מוצאים את עצמכם במקום אחר, הרחק מאזור מגוריכם, כאשר אינכם יודעים מי אתם, מהיכן באתם, מה עיסוקכם, מצבכם המשפחתי, ולמעשה הזיכרון שלכם אבד ומה שנותר אלו הן זיכרונות הילדות שלכם.
זה מה שמתרחש לסמסון גיבור הספר, פרופסור לספרות אנגלית, המוצא את עצמו, יותר נכון מוצאים אותו, שוטרים, בלאס וגאס הרחק מביתו שבניו יורק. לדבר הזה אשר התרחש לסמסון יש ביטוי מקצועי, זוהי תופעה שנקראת ‘פוגה’. הפרעת ניתוק. קשור להפרעות דיסוציאטיביות, הפרעות נפשיות הכרוכות בשיבושים בתודעה, בזיכרון, בזהות ובתפיסה. אנשים עם הפרעות אלה, משתמשים בדיסוציאציה כמנגנון הגנה באופן פתולוגי ולא רצוני. בעיקר עקב טראומה נפשית. אחת התופעות הינה ‘מצב פוגה’ - התגוננות באמצעות מנוסה, האדם עוזב את סביבתו ולעתים ממציא לעצמו זהות חדשה ועלול למצוא את עצמו במקום זר. נראה כי כמעט כל סוג של קונפליקט פנימי הכרוך ברצונות שאינם מקובלים על האדם, ולכן מעוררים בו חרדה, עשוי לשמש בסיס לתגובת שכחה ולהתפתחותה למצב פוגה.
עד כאן ההגדרה המקצועית.
סמסון מוצא את עצמו במקום אחר ומובל על ידי שוטרים חזרה לביתו ולאשתו. הוא אינו מכיר אותה והתחושה הזו של האהבה שהייתה ביניהם, של האהבה שלו שאינו מכיר, מכמירה וכואבת. סמסון מגלה דברים על חייו שהיו ועל החיים החדשים שלו כעת. הוא זוכר דברים עד גיל שתיים עשרה וזיכרונות הילדות שלו משפיעים על מצבו.
ניקול קראוס לוקחת את ההפרעה הדיסוציאטיבית הזו וכותבת עליה סיפור מרגש, עצוב, כואב. סמסון למעשה נעקר מביתו על כל המשמעויות הנלוות לכך: זיכרונותיו, עבודתו, אהבתו, משפחתו. הזיכרון שלו, חייו שלו, מנסים להתעורר מחדש. זה יותר גרוע מאדם המנסה לבנות חיים חדשים באמצעות זיכרונות חדשים. סמסון חוזר לחייו שלו ומרגיש שזה לא מי שהוא כרגע. שהוא לא יכול לאהוב כמו שאהב פעם (לא אגלה יותר מכך), שהוא אינו יכול ללמד כמו שלימד פעם, שהוא אינו יכול ללכת בנוף ילדותו כפי שהלך פעם.
לאחר שהוא מבין כי הנו מתקשה לשוב אל חייו הנוכחיים במצבו כעת, הוא נוהר, כעיוור (אולי בגלל התשוקה לזיכרונות, התשוקה לזכור, הפחד מהשכחה, הפחד מלזכור מחדש), אחר מדען שעושה ניסוי מהפכני, מחקר מהפכני, על החדרת זיכרונות לאנשים ולמעשה סמסון יוצא למסע, או ממשיך את המסע שכבר החל, באמריקה ובנפשו הוא, בעברו ובחייו בהווה. המסע על משמעויותיו גורם לסמסון להרהר על חייו ומציב אותו במקום אחר מאשר זה אשר יצא אל המסע. הניסוי שאליו נהר, אולי היה הטריגר בו ניתן היה לסמסון להרהר על חייו הוא.
קראוס מפרקת את חייו של סמסון ומנסה להרכיבם מחדש, טלאי על טלאי ויורדת לנימי נפשו של הזוכר החדש. היא בונה סיפור שהוא מעין דרמה משולבת במתח מסוים ומספרת על כוחו של הזיכרון ועל כוחה של האהבה. למעשה, בתוך כל החורבות וההריסות אליהן סמסון נחשף ונשאב, כוחה של האהבה - אל אמו, אל אשתו, אל תלמידתו, אל חברו, אל דודו – היא זו אשר מסייעת לו. עוזרת לו לשרוד.
שם הספר מעלה אסוציאציות שונות:אדם ללא שם – פשוט אדם, הנכנס לחדר, החדרים שבמוח, חדרים שבלב, דלת נפתחת ודלת נסגרת, דלת נטרקת. לאחר הקריאה בספר – ולאחר קריאת מספר ספרים של ניקול קראוס, אני יכול לומר שקראוס מאפשרת מבט רגיש על חדרי נפשו של האדם, יודעת להביט בין לבין, לתאר את מה שהשתיקה לא אומרת. לכתוב את הרגעים האלה שלא יודעים לכתוב. הרגעים שקשה לבטא אותם. הרגעים האלה שמהם בנויים החיים. מורכבים הזיכרונות. מורכבים הכאבים והאהבות.

אני רק רוצה שמישהו יסביר לי למה הבחורה מסרבת לסיים את הספרים שלה.
נכון, זה הספר הראשון שלה. נכון, תולדות האהבה טוב יותר. אבל גם שם היא לא הצליחה לסיים את הספר. אולי איכשהו. אבל פה זה גרוע יותר.
יש לה המון פוטנציאל, המון, אבל זה כאילו פשוט נמאס לה באמצע לפתח את העלילה והיא עוצרת אותה באיזו נקודה מבלי להגיע לפואנטה. באותה מידה הספר היה יכול להסתיים בכל נקודה אחרת במהלכו ולא הייתי מרגישה הבדל. עד כדי כך.
זה מסתכל, בעיקר כי היא יודעת לכתוב, והיא רגישה להמון דברים שסופרים אחרים לא מודעים אליהם, ואיכשהו יש פספוס ענקי בספרים שלה.
אולי בספר הבא זה ישתנה. הלוואי.

בניגוד ליתר הביקורות כאן, מבחינתי האירוע של העברת הזכרון בין שני אנשים הוא לאו דווקא המוקד של הספר, והאם הוא קורה או לא ובאיזה אופן, או האם זה ריאלי, עתידי או דימיוני זה פחות מהותי (לראייה - רוב הספר זה הציפיה לזה, ההסכמה או אי ההסכמה, ואחרי האירוע - הביקורת על המדען, עצם העברת הזכרון זה תהליך של עמוד אחד או שניים).

לדעתי המהות של הספר זה הפגישה בין שלוש וריאציות קיצוניות של זכרון, אולי ארבע. זיכרון רציף - ואז משהו משתבש (אלצהיימר), זיכרון רציף עם PEAK אחד טראומטי (הלם קרב), זיכרון רציף, נעלם ואז חוזר (הגיבור), ואולי הסוג הרביעי זה הזכרון הנצחי, זה שזוכרים את המתים. ואז בפגישה של סמסון עם כל אחד מהסוגים הללו (כלומר עם כל אחת מהדמויות) מעוררת משהו שונה: מישהו שיודע משהו על הזמן שנמחק אצל סמסון, סמסון זוכר משהו מזמן שמישהו אחר שכח, סמסון מנסה לשחזר אירועים בעזרת המפגשים האלו.

אבל חוץ מזה, אני חייבת לציין שגמאני התחלתי לקרוא את הספר כי אהבתי מאוד את הספר הקודם (או אולי בגלל שאני אוהבת את הספרים של בעלה?...). הספר עורר לי קצת תהיות, אבל אפשר לומר שהפוטנציאל העלילתי הרבה יותר ממה שהתממש

סמסון, חוקר ספרות ומרצה מבוקש, עובר ניתוח להסרת גידול ממוחו, אלא שעם הגידול ניטלות גם עשרים וארבע שנים מחייו, אותן אין הוא מסוגל לזכור לאחר הניתוח. סמסון מוצא את עצמו נשוי לאישה צעירה ואבא לכלב, בדירה מלאה בספרים שקרא ולא זוכר, ועם זכרונות שנעצרים לפני גיל בר מצווה. המצב המשונה הזה מוליד תסכול ובדידות, עד שחוקר תמהוני מחליט לנצלו לטובת ניסוי סודי בזכרון האנושי.

אמרו את זה קודם לפני, ואני אצטרף למקהלה: אין דינו של "אדם נכנס לחדר" כדין "תולדות האהבה". אל תחפשו בו את מה שמצאתם ב"תולדות האהבה": ההזדהות עם הדמויות, רוח המקום הנושבת בכל משפט, האופי הברוקלינאי, הרהורים על זקנה, עבר ושורשים וחדוות הגילוי. "אדם נכנס לחדר" הוא ספר פחות מחוכם ופחות מהנה, הוא אינו נוגע בשלמות כמו "תולדות האהבה", וגם אינו לו שאיפות כאלה.

זהו סיפור על סיטואציה אפשרית (איבוד זכרון) שחוצה את הגבול אל מחוזות הבדיון (ניסויים בזכרון). במעבר הגבול מן המוכר והסביר אל העתידני והזר, משלם הספר באמינותו ובאנושיותו. עדיף היה להשאר בתחום המציאות ולא להלביש תגליות מדעיות מפוצצות על הגיבור השחוח והמסכן.

גיבור הספר, סמסון, לוקה בחסם רגשי פסאודו-אוטיסטי. איננו זוכים להכירו טרם הניתוח במוחו, ולכן לא ברור אם הילדותיות והגמלוניות שלו בעולם המבוגרים נובעים מאיבוד זכרונותיו הבוגרים או מליקוי שתקף את המחברת. הדמיון לליקוי הרגשי של אוסקר, גיבור "קרוב להפליא ורועש להחריד", מאת הסופר ג'ונתן ספרן פויר ובן-זוגה של קראוס, מעורר את החשש שאולי זה מדבק. אפשר שהתקבלה החלטה משפחתית לדבוק בדמויות בגילאי שוליים (קשישים וילדים) מרוחקות רגשית, המפתחות עולם פנימי בלתי שגרתי שזרים מהסביבה הקרובה לא מבינים. השיטה נוחלת הצלחה עם גיבורים שהם ילדים מופנמים או קשישים שלא יוצאים מהבית, אבל כשמגיעים ל"סתם אדם בוגר" התוצאה קצת מקרטעת. ולכן לא נותר אלא לנקוט באמצעים קצת דרסטיים ולכפות על גיבור הספר ניתוח שיעקר אותו מבגרותו הרגשית.

ספר נהדר, שמסופר מנקודת מבטו של אדם שאיבד את הזיכרון מ-24 השנים האחרונות בחייו בגלל גידול שפיר במוח, וזוכר את חייו רק עד גיל 12. עצם הניסיון לכתוב מנקודת מבט שכזאת דורש אומץ, וקראוס בונה דמות אמינה ומורכבת. הסיטואציה המקורית מאפשרת הסתכלות חדשה ומרעננת על בני זוג ומשמעותם בחיינו (הגיבור בעצם פוגש את אשתו לראשונה כשהוא מתעורר) ועל משמעות הזיכרון והעבר.

על פניו זהו ספר רגיש וטוב , אבל משהו הפריע לי וככל שקראתי עוד ועוד הבנתי שאני פשוט לא מצליחה ''להאמין'' לסמסון , לא לדרך הפעולה שלו , ולא להרהורי לבו .. הרגשתי שכל הדמות שלו כולה מבוססת על חוויה שמנותחת מזווית מאוד מאוד נשית , ולא האמנתי למונולוג הפנימי של סמסון כגבר לכל אורך הקריאה , או כגבר פגוע לצורך העניין ...האמת היא שזה מעולם לא קרה לי עם דמות גברית בספר וזו הפעם הראשונה שכל הספר כולו עורר בי מודעות יתר והרהורים לגבי חוסר היכולת של ניקול קראוס לפצח את הדמות הגברית החסרה שאותה יצרה ( להרגשתי האישית כמובן ) , לא הצלחתי לשקוע ולהסחף עם הסיפור הזה , שאולי יכול היה להיות מרתק .

נושא הספר עתידני ומעניין. פרופסור מוערך בן 37 שעקב גידול איבד את הזכרון של 25 השנים האחרונות לחייו, הזיכרון שנותר לו הוא עד גיל 12.
הספר הוא על הניסיונות לחזור לחיים שגרתיים ולחיי הזוגיות מטרום האירוע, הקשיים בחזרה וחלקו השני הוא בנושא מחקר מדעי שמרחיק לכת בניסיון של צריבת זכרון. אני הייתי מעדיף להתמקד בחלק הראשון של התחושות, המשברים והחיים בעקבות אובדן הזכרון ופחות בחלק השני שהוא יותר מדע בידיוני עבורי ובלתי מציאותי.
סופו של הספר נחתך, הייתי מצפה לסוף אחר עם פואנטה מרשימה יותר.