ביקורת ספרותית על אדם נכנס לחדר מאת ניקול קראוס

---

בניגוד ליתר הביקורות כאן, מבחינתי האירוע של העברת הזכרון בין שני אנשים הוא לאו דווקא המוקד של הספר, והאם הוא קורה או לא ובאיזה אופן, או האם זה ריאלי, עתידי או דימיוני זה פחות מהותי (לראייה - רוב הספר זה הציפיה לזה, ההסכמה או אי ההסכמה, ואחרי האירוע - הביקורת על המדען, עצם העברת הזכרון זה תהליך של עמוד אחד או שניים).

לדעתי המהות של הספר זה הפגישה בין שלוש וריאציות קיצוניות של זכרון, אולי ארבע. זיכרון רציף - ואז משהו משתבש (אלצהיימר), זיכרון רציף עם PEAK אחד טראומטי (הלם קרב), זיכרון רציף, נעלם ואז חוזר (הגיבור), ואולי הסוג הרביעי זה הזכרון הנצחי, זה שזוכרים את המתים. ואז בפגישה של סמסון עם כל אחד מהסוגים הללו (כלומר עם כל אחת מהדמויות) מעוררת משהו שונה: מישהו שיודע משהו על הזמן שנמחק אצל סמסון, סמסון זוכר משהו מזמן שמישהו אחר שכח, סמסון מנסה לשחזר אירועים בעזרת המפגשים האלו.

אבל חוץ מזה, אני חייבת לציין שגמאני התחלתי לקרוא את הספר כי אהבתי מאוד את הספר הקודם (או אולי בגלל שאני אוהבת את הספרים של בעלה?...). הספר עורר לי קצת תהיות, אבל אפשר לומר שהפוטנציאל העלילתי הרבה יותר ממה שהתממש

» ביקורות נוספות של נטי
» ביקורות נוספות על אדם נכנס לחדר