ביקורת ספרותית על אלופי וילובי - כתרי # מאת טלבוט ביינס ריד
ספר מעולה

---

בית ספר הוא מקום נורא. הוא לא מוכרח להיות כזה, אבל ברוב המקרים, לרוב הילדים, הוא כן. בית ספר הוא ג'ונגל. החזק שורד. בית ספר הוא מקום של קונצנזוס, שבו אסור לך לסטות מהמקובל ולו במעט; בית ספר הוא קולוסיאום שבו בכל רגע נתון אתה נאבק על מקומך, על קולך, על זכות הקיום שלך, שאפילו בעיניך כבר מוטלת בספק. המנהל המיתולוגי שלי בבית הספר היסודי נהג לומר, "בבית הספר יש רק שני מצבי צבירה: מוּצק ומֵציק". זה קצת יותר מורכב מזה; יש גם ניצבים שקטים שאף אחד לא רואה ולכן הם מצליחים לחיות איכשהו, צמודים אל הקיר. יש כאלה שהם כל כך שונים וחזקים עד שהם מצליחים איכשהו לחיות לצד ההיררכיה החברתית ומחוצה לה. יש קליקות קטנות של דחויים, ויש חברויות אמת, ויש חמלה. אבל בעיקר יש פאניקה מתמדת, של כולם, של המקובלים והדחויים כאחד. פאניקה חסרת קול, לא מדוברת ולא מטופלת, תמיד על מצב שקט, כדי שנוכל לשלוח את הילדים שלנו לבית הספר בלי להשתגע.
בבית הספר יש מדרג ניקור דינאמי. ראשי העריצים של אתמול מותזים במגרש המשחקים. למלכת הכיתה יצלצל השעון בחצות. והמוני עיניים נעוצות בה וסופרות את השניות. בבית הספר כל יום הוא מאבק, ותלמידים פוקחים עיניים בבוקר ושואלים את עצמם אם יש להם סיכוי להתחלות בצורה משכנעת. והמורים הולכים בשדה הקרב והכדורים שורקים מסביבם והם לא רואים את הילדים הנופלים, הם לא שומעים את הכרזות המלחמה. אולי רק הדים עמומים - אלה מביניהם שמנסים לשמוע.

סופר הילדים הריאלי, החכם, המפוכח, יכתוב את כל זה. כפי שהוא. מכוער. הוא יכתוב על המנומשת המגעילה ששכחתי את שמה מ"אורה הכפולה", ועל בן השוער גוטפריד קלפרביין מ"פצפונת ואנטון"; הוא יכתוב על התאומות מ"מסע אל ים הנהר", על ילדי הדגל הירוק של בית היתומים ב"המלך מתיא", על דליה ושולה מ"המצחיקה עם העגילים".
סופר הילדים האידיוט יספר על קשתות בענן.
ואנחנו נבחר למי להאמין.

ואדגיש: בכל הספרים שהזכרתי תמצאו אולי ציניות, אבל לא ייאוש. הכרה בקיומו של הרוע, אך גם אמונה בטוב.
הגיבורים שלהם יתיידדו, ויתנו אמון, ויחוו גם חברוּת.
אבל הרוע נוכח. מפני שבמציאות, הוא נוכח בחייהם של רוב הילדים.
יש בזה בעיניי ערך חינוכי חשוב. הם כמו אומרים לבת השש ששונאת בובות, לבן העשר שנשאר בהפסקות בכיתה וקורא במקום לשחק כדורגל, היי, אתם בסדר. אתם בסדר גמור. זה קורה לכולנו, גם לנו מושכים בשיער, גם לנו קוראים בשמות, גם לנו מפילים את ארוחת הבוקר לרצפה ואז דורכים עליה במעין נקמנות (- כי אנחנו הרי טובים יותר, והם יודעים את זה, הילדים האחרים - אבל אני גולשת לנרטיב של החנונים וזה כבר נושא אחר).

וברוב הספרים הטובים, השורה התחתונה היא מעין השלמה. "בני פיי היו תמיד ובני פיי יהיו תמיד, לעולם ועד, אמן." כך דרכו של עולם; יש ילדים מרושעים, אבל אנחנו נמצא לנו את החברים שלנו, ואנחנו נסתדר. הסוף הטוב הוא לא מתכונת שמואל ארגמן (הרוע חוזר בו) וגם לא מתכונת רואלד דאל (הרוע נכחד או נענש) - בסופו של דבר הגיבור יוצר לעצמו עולם פרטי מוגן שבו טוב לו, בעוד העולם בחוץ נשאר כפי שהיה.

יש צדק רב בגישה הזאת. רוב החנונים שאני מכירה, ואני מכירה לא מעט, עברו את המסלול הזה בדיוק. הם מצאו את המקום שבו נוח להם. עדיין יש מי שצוחק עליהם - אבל אכפת להם פחות. זאת כבר לא קבוצת השווים שלהם. זה לא כואב באותה מידה. יש מי שמעריך אותם, וזה הופך את בית הספר למקום בלתי נעים במקום בלתי נסבל.
ומעבר לזה: קשה מאוד לכתוב באופן אמין סיפור שבו הרוע מנוצח. הבריונים ראו את האור? באמת? שורת המחץ "חטפני, אסור לך לחטוף!" עובדת רק אצל דורה, וגם אצלה זה פתטי.

"אלופי וילובי" צועד על החבל הדק הזה. ל"אלופי וילובי" יש סוף טוב.
הוא מתאר חיי פנימיה, על כל המשתמע - קטטות, הלשנות, סחיטה, גניבה, חבלה בזדון. ספורטאים אִין, מלומדים אאוט.
בג'ונגל הזה שולט המוכתר, התלמיד הממונה לאחראי הפנימיה. הוא מכה בסרגל ומטיל עונשים וככה משליטים סדר, נכון?
ואז המוכתר מסיים את הלימודים, ובמקומו ממונה רידל. שקט, רציני, מהורהר. לא זכה מעולם בשום תחרות באף ענף אתלטי. דוגל בדוגמה אישית ובחינוך ולא בהצלפות. וברור לכולם - כולל לרידל עצמו - שהמינוי הוא שגיאה והילד הולך להיות בדיחת השנה אם לא המילניום. אבל כיוון שרידל הוא רידל, הוא נכנס לתפקיד במלוא הרצינות. הוא משפיע בכוח אישיותו בלבד, ובהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, והדרך רצופה אכזבות וכשלונות;
אבל בסופו של דבר, וזה לא לגמרי ספוילר, הוא מצליח. זה קורה.
איטי עד כאב; קשה עד אימה; נכון עד דמעות.
וכך הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים והמדויקים ביותר על הדבר הסבוך, כפוי הטובה, היפהפה שאנחנו קוראים לו חינוך.

*

שני שירים שרצו לי לסירוגין בראש כשכתבתי את הביקורת הזאת (וזה לקח לא מעט זמן), הם "ילדים" של אביתר בנאי ו"school song" מתוך המחזמר מטילדה.
אני מצרפת אותם כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=BfccSx4wjHw
https://www.youtube.com/watch?v=vxI07RxTxcA

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על אלופי וילובי - כתרי #