#
פרנסואה העזובי הוא ילד קטן שנמסר מינקות לאם אומנת תמורת פרוטות ששולמו לה. האומנת התקשרה אל הילד הקטן, טיפלה בו ככל יכולתה וציפתה שכשיגיע לגיל לבגרות - בגיל 8 בערך - היא תוכל להשכירו לעבודה, ולהיעזר בו כלכלית. היא גם ציפתה שהוא יתמוך בה בהיותה זקנה – הזיקנה והמוות הגיעו מהר מאד לאנשים עניים באירופה של המאה ה- 19.

זה הסיפור: הילד הקטן הזה, שנראה טמבל שלא מבין כלום, פגש בגיל שש טוחנת צעירה, שליבה הטוב לא הרשה לה לזנוח ילד קטן לקור ולרעב. בעזרת סיוע בסתר – כי לטוחנת היפה יש בעל עם לב הרבה פחות טוב מלאשתו – הוא גדל לנער, לעלם ולאיש בעל מידות טובות, לב נדיב ואהבה עצומה. האהבה – ובעיקר המידות הטובות – הן הנושא של הספר הזה.

מי שהמציא את המילה "עזובי" הוא גאון. היא נשענת על המילה הנקייה "אסופי", המרמזת על כך שמישהו אסף אליו את העזוב, ונתן לו בית. אבל "עזובי"? הוא עזוב. יש לו בית על תנאי – עד שלבית יימאס. או העוני יגבר. או שהתגמול נמוך מדי או שפשוט הגיע הזמן לעבור הלאה וילד עזובי הוא מטען עודף על בעליו. "עזובים" באותה תקופה היו בעלי מוניטין גרוע. מושמצים על התנהגות פרועה, זלזול בחוק וגם על היותם עצובים ונרגנים. איש לא קשר בין התוצאה – התנהגותם הרעה של העזובים לבין הסיבה – ילדים שאיש לא רצה ומעולם לא אהב. כאשר קוראים היום סיפור כזה חווים דיסוננס קוגניטיבי: בעולם שאנו מכירים ילד נמצא בראש הסולם. רצונותיו הם קודש, צרכיו הכי חשובים, ותינוקות הנמסרים לאימוץ הם נדירים ורצויים מאד. ואילו פרנסואה שבסיפור חי חיי עוני, מחסור והשפלה מיום היוולדו. "צוואתו של מוקיון" – נכתב בערך על אותה תקופה ומתאר חיי התעללות שעובר ילד אחד, שאין מי שיושיעו, גם הוא בצרפת הכפרית ממעמד בינוני דווקא.

הספר הזה שייך לכמה אידיליות שכתבה סאנד, שהיתה סופרת פורה ויצירתה – כמו חייה – לא היתה דווקא אידילית. הסיפור הזה שתורגם על ידי יהושע קנז ויצא לאור ב 1993 – קצת יותר ממאה שנה אחרי שפורסם לראשונה – הוא מקסים בתמימותו ובראייתו הרומנטית את החיים. החיים לפי סאנד הם שחור או לבן: הטובים טובים, הרעים רעים ואי אפשר להתבלבל. וכמובן הטובים יבואו על שכרם גם בעולם הזה, שלא לומר בעולם הבא.
חשבתי עד כמה סאנד בסוף דרכה הספרותית ניסתה להכריח את העולם לקבל את העקרונות המוסריים שהמציא האדם. היא סברה, כנראה, שהעט שבידה יכול לשנות את המציאות, שהיא ידעה, מנסיונה, שאינה דומה כלל למה שכתבה. ואולי זה מה שעושה הסופר: מסתער על המציאות חמוש בעט – או במקלדת – ומנסה להפוך אותה לאחרת.

סיפור על חייו של פרנסואה, ילד נטוש שמזלו האיר לו פנים לפגוש נשים טובות ומיטיבות; אלה עזרו לו לצאת ממעגל העוני והפשע שהיה מנת חלקם של ילדים עזובים רבים אחרים. אותו עזובי, שנחשב בתחילה לטיפש, גדל להיות בחור הגון, בעל חכמת חיים ויכולת אבחנה בטיבם של העומדים מולו, היודע להחזיר טובה תחת טובה.

הסיפור מתואר כאגדה כפרית אידילית, ובה פוגש הקורא אנשים טובי לב יחד עם אנשים קטנים ותככניים. סאנד מביעה ביקורת על תאוות הבצע של האנשים, על רוע בסיסי שקיים אצל בני אדם, אך גם מעלה על נס את גילויי הרגשות האנושיים יוצאי הדופן. ברקע הסיפור יש תפישה כללית של האשה כרכוש הבעל ואף נראה שהכאת נשים היתה דבר מקובל (אם כי לא קורה בסיפור עצמו). יחד עם זאת מובאות גם דמויות של נשים עצמאיות וחזקות, כגון סוור, היודעת להשתמש בקסמיה הנשיים כדי לשלוט בגברים. הדמויות ברובן לא מפותחות, אך העלילה, השפה ותרגומו של יהושע קנז יוצרים סיפור מיוחד ונעים לקריאה עם סיום מפתיע.

אחרית הדבר המעניינת שכתב יהושע קנז מלמדת על כך שהסיפור מבוסס בחלקו על מאורעות אמיתיים מחייה של הסופרת.


טעימה מהספר:

ז'ורז' סאנד משתמשת לעתים בשפה עדינה להבעת המסר, כגון לגבי סוור, פילגשו של מר בלאנשה: "לפנים נחשבה אחת היפות בנערות האזור ואמרו עליה שאנשים רבים מדי היו לטעמה."

כאשר סוור מנסה לפתות את פרנסואה בתירוץ שהיא צריכה שירכיב אותה לאחוזתה, הוא מנסה להתחמק ממנה:
"הסידור הזה לא מצא חן בעיני פרנסואה. הוא אמר לה כי סוסת הטחנה אינה חזקה דייה לשאת שניים על גבה והציע כי תרכב הביתה על סוסתה והוא ילווה אותה רכוב על סוסתו של בלאנשה, ואחר כך ישוב מיד אל אדוניו על סוס אחר. וכן אמר לה כי התחייב להיות בסן דני דה ז'ואה עם שחר. ואולם סוור לא שמעה לו יותר משישמע הגוזז לקול הכבש וציוותה עליו לעשות את רצונה."

כבדרך אגב מובעת ביקורת על אנשי הדת (וגם על נשים):
"פרנסואה נשבע והשאיר את הכסף ביד האדון הכומר...שכן הכירו וידע שכומר טוב הוא, והכמרים כמוהם כנשים, או שהם צדיקים גמורים או שהם רשעים גמורים."

חילופי "עקיצות" בין פרנסואה, המשגיח על מדלן החולה , לבין מארייט, אחייניתה, שאינה עוזרת בשום תחום:
"אבל לאן זה הלכה קתרין אם אתה פה, משגיח על החולה ? אולי נחוצים לך שביס ושימלנית ?
ואת בוודאי תבקשי אחר כך חלוק ומצנפת כדי ללכת לעבוד בטחנה. הלוא כיוון שאינך עושה שום עבודת נשים, כמו, למשל, להשגיח קצת על גיסתך, מן הסתם תרצי להעלות את המגוף ולסובב את הריחיים. לפקודתך! הבא נחליף בגדים."


הסיפור מומלץ לרומנטיקנים חסרי תקנה.

הסיפור הוא על פרנסואה "העזובי", כינוי לילד שנמסר לגידול במשפחה אומנת. מעמדו במשפחה המאמצת הוא על תנאי תמידי. פרנסואה מחפש עוגן יציבות בחייו. לאחר שהוא מוצא את העוגן הזה הוא נאלץ לוותר עליו ואת ההמשך תצטרכו לקרוא בעצמכם...

הספר הקצר הזה 150 עמודים (ללא אחרית הדבר של יהושע קנז) נכתב לפני קצת יותר מ 171 שנה. מה השתנה בעולם מאז להיום? מקצועות שהיו קיימים נמחקו, מעמד האשה והילד השתפרו. מצבם של העניים השתפר לאין שיעור ביחס לתקופה. יחד עם זאת "אנשים נשארים אנשים" יש דברים שלא השתנו. מעמדות, בדידות, שייכות, נאמנות, בוגדנות, הצורך באהבה, חמלה, חמדנות, קנאה, הצורך בנקמה. כל הרגשות הללו נשארו מאז ויישארו כנראה לנצח (אלא אם תתפתח אינטליגנציה מלאכותית).

בסיפור הקצר הזה יש את כל הרגשות שתיארתי. זה נכון שהדמויות בו חד ממדיות והכתיבה היא מליצית מידי. בעיקר בדיאלוגים בן הדמויות, ביטויים כמו "הו" וכדומה פזורים לרוב. לפעמים יש תחושה שאתה קורא מחזה ולא סיפור. אבל כאשר מזקקים את הסיפור נהנים ממנו מאוד.
כשאני צריך לבחור בין דמויות עמוקות אבל עלילה מתישה לבין סיפור עם דמויות שטוחות ועלילה מקסימה, אני תמיד אבחר בעלילה טובה.

אם לסכם את הסיפור הצרפתי הזה, הוא מכיל מרכיבים זולים כמו קמח, סוכר וחמאה אך ממנו יוצא קרואסון חם ומתוק.

הספר נכתב ב-1847 כשסנד היתה בת 44. זהו סיפור כפרי אידילי, פשוט ומרגש.
הסיפור כמעט כולו עוסק ברגשות האנשים ופחות מפתח עומק לאישיותם, כתוצאה מכך הדמויות שטחיות ונוטות להיות קיצוניות, כלומר טובות או רעות.

יש סברה כי הדמויות של פרנסואה העזובי ואמו החורגת לקוחות מחייה האישיים של סנד, בזמן כתיבת רומן זה היא נפרדה משופן והחלה מערכת יחסים עם ויקטור בורי בן ה-29. כמו פרנסואה גם בורי היה מחונן בחוש עסקי וחומרי.

אין ספק שתרגומו המהוקצע והעמוק של יהושע קנז שיפר רבות את אייכות הקריאה בספר.

פרנסואה העזובי היה הכינוי שפרנסואה, הילד הקטן קיבל מסביבתו,
היות שלא הייתה לו משפחה והוא נמסר לבית מחסה.
הסיפור מתרחש בישוב קטן בצרפת במאה ה-19.
התמזל מזלו של פרנסואה, הילד הקטן כשאשה טובה, זאבל,
לקחה אותו לביתה והייתה לו כאם, למרות שתחילה המניע היה כספי..
הם התגוררו בעוני גדול, אך הוא היה מאושר באהבת אימו המאמצת.
מזלו של פרנסואה התמזל לו שנית, כשפגש את מדלן, אשת הטוחן שגם היא
דאגה לכל צרכיו ובהמשך, אף אספה אותו לביתה והתייחסה אליו כאל בנה השני,
למרות כעסו של בעלה הנוקשה והאלים...
פרנסואה הכיר לה תודה על כך ואהב אותה אהבת נפש.
זהו סיפור על אהבה ללא תנאי, הקרבה, נאמנות אין סופית, טוב לב והמון חמלה.
יש גם רוע בסיפור הזה, אך הוא ב"שוליים".
הסוף מפתיע ומעורר תהיות...
מומלץ בחום.

ספר צנום זה מכיל בתוכו סיפור כמו-אגדה ספק למתבגרים ספק למבוגרים. זה סיפור שנכתב אי-שם במחצית המאה התשע-עשרה.
ומה יש בו? יש בו דמויות חד ממדיות שהן או רעות מאוד או טובות מאוד. בתחילה זה מפריע, אבל שטיחותן של הדמויות לא מונעת מהראשית בהן, פרנסואה, להתפתח, תוך כדי העברת מסרים נוקבים על החברה דאז.
הסיפור נסוב סביב פרנסואה העזובי (ילד שנעזב ברחוב ע"י שני הוריו. אסופי הוא ילד שנמצא ברחוב ואין יודעים מי הוריו), המתגלה ע"י מדלן הצעירה, אמו של התינוק ז'אני. מדלן היא אשתו של בעל טחנת קמח, אדם אמיד, נוקשה, לא אוהב ואף בוגדני. האשה שאספה את פרנסואה הילד היפה ומגדלת אותו בעבור דמי גידול מתה ומדלן מגדלת את פרנסואה, שאינו מדבר, אינו מבין דבר לכאורה ועונה במשפטים קצרים ושבלוניים.
לפרנסואה, שיגדל בצל קורתה של מדלן, תהיה הזדמנות להשיב מנה אחת אפיים על אהבתה הגדולה ולסייע לה בעת מצוקה קשה. אבל תצטרכו לקרוא בעצמכם על התהפוכות הגדולות העוברות עליו ועל "אמו" המאמצת.
הספר הזה הוא ספר מקסים, הקצב קולח והוא נקרא ממש כסיפור אגדה. עם עובד תרגמו אותו (ע"י יהושע קנז) כחלק מסדרת המופת של ספרות לעם.
אגב, את הספר הזה הקריאה אמו של פרוסט למרסל הקטן בעלותו על יצועו.

מעולה כמו כל ספרי ג'ורג' סאנד

מאוד נהנתי לקוראו.
ספר טוב.