המעניינת בפרשנותו של גודמן היא הצעתו כי אין לקרוא את ספר הכוזרי כפשוטו. עפ"י הצעתו כל הדמויות מציגות את הקונפליקטים בין האספקטים וההשפעות התרבותיות וההגותיות שרווחו לאורך מספר עשורים בימי חייו של רבי יהודה הלוי, ועד לכדי גיבוש הגותו.

ע"י הנחה זו נשמט הקרקע עליה נשענים המקטרגים על הספר ומתאפשרת בחינתו ללא כבילתה של המחשבה לתבניות ומוסכמות מוקדמות ולהתנגשות בינן ובין הכתוב.

הספר כתוב באופן קריא ושוטף שנעים להתעכל ביחס לספר שעוסק בהגות ופילוסופיה. גם אם אין מסכימים עם הנחות היסוד עליהן נסמך גודמן הן מייצרות שיח ומחשבה מחודשים והרחבת העיון על הספר שנכתב במאה ה-12.

אני מניח שהאמת שכה רבים מאיתנו מייחלים לפגוש נמצאת בספקטרום שבין הרציונלי והרגשי ולכן כה מבורך שלאותו מקור ידע קיימים גישות ופרשנויות רבות המאפשרות לכל אדם להתחבר בדרכו למקורות.

שתהיה קריאה מהנה.

ההצצה שמספקת אוטוביוגרפיה זו לחיי אדם במאה ה-18 פורטת על מיתרים שלא ידענו כי הם קיימים. בתור אנשים שגדלים בחברת שפע ובמדינה שעם כל הביקורת מתנהלת באופן דמוקרטי ובאופן שבו אנו רוצים להאמין כי מידת שרירות הלב במוסדות החברה והשלטון מצומצמת, קשה לתפוס מצבים שלפני 200 שנה היו מקובלים ולגיטימיים.

הקריאה מעוררת מחשבות ושאילת שאלות גם אם אין מקבלים את השקפת עולמו של המחבר, ולהעריכו בשל דבקותו באשר בו הוא האמין/הבין.

יש קטעים מסוימים בהם מצאתי את הכתיבה מייגעת, אך ברובה היא מרתקת. ממליץ בחום.

אם פעם חשבתי שעשבים יש לעקור, לנכש או להכחיד, היום אני מבין שעשבים תמיד יהיו, והשאלה היא רק באיזה מינון והאם היחס בינם לבין מה ששתלתי אני הנו סביר ומתקבל על הדעת.

מה הקשר לספר מלכוד 67? להרגשתי ספר זה מביא תובנות דומות. החידוש שבו הוא שאינו מציג פתרון למורכבות הפוליטית, הגיאוגרפית והמדינית. אין דרך נכונה וסופית, יש להמיר להצעתו של המחבר את השאיפות למציאות אידיאלית עם שאיפות מציאות פרגמטית.

להישאר עם מה שיש אך לארגון מחדש של התפישה לגבי זה. הספר כתוב באופן שמייצר הכללות שהן לדעתי מעט משטחות את המורכבות הקיימת בכדי שתתקבל בהירות בנוגע לרעיונות שהספר מציג.

כמו כן קיימת באופן הכתיבה משהוא שמעט מטריד בכך שהכותב בתחילה באמצע ובסוף כל פרק חוזר על הרעיון, ולפעמים יחזור על זה גם בסוף הפרק הבא למקרה ששכחנו ולא נבין את הסמיכות. החזרה הזו גורמת לתחושה של מעין חזרה על מנטרות ושכנוע עצמי בכדי שלא ניתן יהיה להימנע מלהסכים עם המחבר.

עם כל זאת המחשבה שמאחורי הדברים אכן מעניינת ומרעננת וכן הייתי ממליץ לקרוא ולו בעבור החשיבות לכך שרצוי תמיד לבחון תבניות מחשבתיות שאימצנו לעצמנו וכשהן אינן תורמות, יש יתרון ביכולת להגיע למקומות חדשים וטובים באמצעות שחרור מאותן התבניות וארגון מושכל שייטיב עמנו ועם הסובבים אותנו.

כמו שמדבר משווע למים ומשחלפו על פניו קליפת הרגבים נסדקת ומבעדה צומחים עשבים מוריקים כזו היא דמותו של אובה. למרות שההתפתחות מאוד צפויה כך גם הספר מבקיע נתיב אל הלב מפני שהוא פורט על אחד משני מיתרים....

המיתר שמתאווה לפרוץ אל לב עטוי שריון של היקרים לנו ואפילו הסובבים אותנו ללא כל קרבה פשוט כי כאלה אנו. מחפשים קרבה

והמיתר השני שמייחל שהשריון שמסביבו ייפרץ ושתינתן לו ההזדמנות לביטוי כל שנאצר בו גם אם אינו מודע לכך. זו יכולה להיות עבודה שנשקיע בה את ליבנו ואלה יכולים להיות האנשים שמסביבנו.

אני ממליץ בחום.

מה אני יכול להוסיף לתקציר מבלי לגרוע ממנו? מממ היה לי קשה לקרוא מפני שהסיפור מציף צדדים אפלים שבדרך כלל רוצה הייתי לחשוב כי אינם קיימים, אך למרות הקושי קיים משהוא שדוחף להמשיך ולקרוא, לקוות כי יש מוצא מאותה האפלה. הסופרת משאירה בחיקה את הקלפים ממש עד השורות האחרונות של הספר ומגלה אותם בתבונה ורגישות לאורכו. הספר הוא ספר טוב וכל המילים האחרות מיותרות ולכן אני ממליץ בחום.

לא עוד סיפור מרגש המתאר אהבת אם ובנה, בעל אותם המאפיינים שבהכרח פורטים על מיתרי לבבותינו (גם, אך לא רק). גם ביחס לאם יהודיה הסיפור אינו אופייני ובטח שלא "קלאסי". בספר יש נגיעות של רגישות והומור, של כאב וגם של כיעור מנקודת מבטו המשתנה עם הזמן של מי שגדל להיות רומן גארי. תמהיל של חיים שהביא אדם אל המקום שבו הוא כותב כאשר הוא כותב. כשיודעים כי בסופה של דרך, לאחר שהשיג את השאיפות והחלומות שרקמה עבורו אימו, נטל את חייו בידו. המילה שבה הוא מסיים את הספר מקבלת משמעות אחרת, וזאת למרות הפער בן 20 השנה מיום הוצאת הספר ועד יום פטירתו. ספר מעולה, המעורר מחשבות גם ברמה האישית..... לאלו הנוהגים לעורר את מחשבתם ולא רק להשאיל ממחשבותיהם של אחרים... :) קריאה מהנה שתהיה

נרקיס וגולדמונד הינם שתי קצוות האוחזות בנפשו של כל אדם. הרוח והתאווה. הנזיר היושב במקום מבטחים והנושא עיניו מעלה אל העליון והנשגב, והאומן שבליבו רוח הארעיות שבנדודים הסוחפת אותו למקומות שבהן יצר ההישרדות לא מותיר בידו להביט מעלה לעולמות עליונים, אלא להשאיר את עיניו בעולם זה. להגיב, להיות מושפע ולהשפיע על החומר והאדם שסובב. הספר סוגר מעין מעגל. האם קצה אחד עדיף על משנהוא? האם יש דרך אחת שהיא הנכונה לחיות כמו שעשויים אחדים להטיף? כל אדם מוצא לעצמו את הדרך בין אותן שתי קצוות מפני שרובינו לא אוהבים לחיות על הקצה (בכל אופן לא לאורך זמן). כתוב באופן מעולה ומאוד מומלץ

מהוא בית אם לא ס"ך כל השמחות והעצבונות של דייריו? אותה מעטפת רבת שכבות המורכבת מהמקום, מהתרבות, ממהותה של אותה יחידה מורחבת או גרעינית שנקראת משפחה...וכו'. בכישרון ורגישות רבים, הסופרת מנג'ו קפור כותבת אודותיה של משפחה הודית אמידה, ובאמצעות הדמויות, הצבעים והארועים שפוקדים אותן מתאפשרת לקורא הצצה לתרבות וחיים בארץ כה ססגונית ורחוקה עם מערכת חוקים שאינם כתובים ובכל זאת נוקשים. אני חייב להודות שאני מוצא הקבלה מסויימת גם במקומותינו בקרב אוכלוסיות שבהן מקובלת התקבצותה של המשפחה המורחבת תחת קורת גג אחת, על כל המשתמע מכך. מאוד מומלץ

ספר מרתק. ההתחלה מעט איטית ונדמה כי אינה טומנת בחובה דבר של ממש, אך בהמשך,הקצב עולה וזרם המשפטים שומר על מתח המתאים לספרים מסוגו. מעבר לעלילה ההזויה, ולכתיבה המותחת, הרעיון שבבסיס הספר שולח את הדמיון והמחשבות לאותם המקומות הקיימים בשולי הקיום שלנו, שעל אף שהם אמיתיים איננו מתייחסים לאפשרות כי יש מערכות חיים שלמות שמתקיימות בהם, אותן מערכות חיים שהחברה בה אנו נמצאים לא מחבקת ומאמצת לקרבה אלא מתנכרת אליהן, אולי אפילו מקיאה.