'הרימו את קורת הגג, נגרים' מאת ג' די סאלינג'ר הוא ספר המאגד שתי נובלות של הסופר. הראשונה, ששמה כשם הספר, מסופרת מפי אחיו של סימור גלאס, לאחר שזה האחרון התאבד, ומתארת את יום חתונתנו. השנייה אף היא מסופרת על ידי באדי, בחלוף 20 שנה מן הסיפור הראשון וכשהוא בן ארבעים.
הסיפור הראשון הוא דוגמא למופת הכתיבה הבהירה ומלאת החיות של סאלינג'ר שקוראי 'התפסן' ו'יום מושלם לדגי בננה' מכירים.
גם אם תיאור סכמטי של העלילה עשוי להותיר בקרוא שורות אלו את הרשום שאין כל עלילה כלל: אחיו של סימור באדי, חייל בצבא ארצות הברית, עושה מאמצים להגיע ליום חתונתנו בניו-יורק, על אף מחלתו. הוא מגיע על מדים, כשהוא סובל משיעול קשה בשל דלקת ריאות חמורה, רק בשביל לגלות שאחיו נעדר מן החתונה וכי הטקס הסתיים, עוד לפני שהתחיל, במבוכה גדולה. האורחים המבולבלים מופנים אל עבר מוניות שיובילו אותם אל בית הורי הכלה ל'קבלת פנים'. באדי, אחי החתן (סימור גלאס המפורסם מסיפוריו האחרים של סאלינג'ר) נדחק אל אחת המוניות מבלי משים או לכל הפחות מתוך פיזור נפש, רק בשביל לשבת לצידה של חברתה הטובה ביותר של הכלה, בעלה ועוד צמד דמויות שאיננו מכיר. החבורה הארעית והמשונה הזו כפויה לשהות אלו במחיצת אלו בעוד הם תקועים בפקק תנועה, בין לבין, חברתה הטובה ביותר של הכלה משחררת את זעמה העצור על החתן שהיא כלל איננה מכירה ושהוא, במקרה, גם אחיו של שכנה למושב המונית. באדי מנסה תחילה להסתיר את זהותו כאחי החתן, שמוצג כמי שפגע עמוקות בכבוד הכלה. משפחתה ההגונה והמכובדת של הכלה מיוראיל, כך אנו מבינים מן השיחה, התנגדה כבר מזמן לחתונה בשל אופיו המפוקפק ושפיותו השנויה במחלוקת של סימור.
לאחר זמן מה בפקק ולאחר שזהותו של באדי נחשפת, נאלצת החבורה לנטוש את הרכב ולעשות את דרכה לדירתם של באדי וסימור שם השושבינה תוכל להתקשר אל בית משפחת הכלה ולהודיע על התעבותם כמו גם לברר אם יש עוד טעם לבוא. בדירה נחשפים פרטים נוספים על דמותו של סימור ועל נסיבות היעדרותו והדמויות הסובלות מן חום, המחנק, והסיטואציה מורטת העצבים שהנסיבות כפו עליהן, מתקרבות כמו גם חושפות את אשר על ליבן עד שלבסוף כל אחד ואחת מהן פונה לדרכו. לכאורה, מבחינה אובייקטיבית, דבר לא התרחש. פקק תנועה.
העניין האמיתי בסיפור הוא המתח הפסיכולוגי שנדחס ומוצא פורקן בין הדמויות ובתוכן, כמו גם דמותו האניגמטית של סימור שמרחפת מעל ושוכנת מתחת לעלילה ובתוכה ושנחשפת בהדרגתיות בין נימי העלילה. ברכת החתונה שכתבה בו-בו, אחותם של באדי וסימור, לסימור היא שמספקת את כותרת הסיפור 'הרימו את קורת הגג, נגרים' שמרמזת על כך שכל הילדים למשפחת גלאס ראו באחיהם הבכור סימור נפיל הרוח, ענק רוחני שלא פעם העולם החברתי בו פעל היה קטן למידותיו. כמו בשביל להשלים את האמירה הזו דמותו של סימור נעדרת בנוכחותה הממשית מרוב סיפוריו של סאלינג'ר (למעט 'יום מושלם לדגי בננה') כאילו יש בה גדולה שאפילו יוצרה לא יכל לתפוס.
לטעמי 'הרימו את קורת הגג, נגרים' יפעל את פעולתו המלאה כסיפור מופת בעיקר על מי שכבר קרא מסיפוריו של סאלינג'ר - 'תשעה סיפורים' ו'התפסן', למשל. אין בכך בכדי לקבוע האם הוא טוב יותר או פחות מן הסיפורים שמוזכרים לעיל, אך מכל מקום אפשר למצוא בו מימוש של אותו סגנון כתיבה ייחודי - עלילה שנרקמת לא על ידי אירועים עוקבים באופן סיבתי ומעט מלאכותי (כמו שכתובים רוב הסיפורים שנכתבו אי פעם) אלא תמונות חיים המצוירות על קאנבס הדימיון של הקרוא זו אחר זו, על ידי משחקים של אור צל וצבע - דיאלוג, מונולוגים פנימיים, תיאורי סביבה ודמויות מנימליסטיים אך מדויקים, המאלצים את הקורא להשלים את הסיפור השלם בדמיונו הקודח - כפי ששומה על כל יצירת אומנות טובה לעשות. הקורא נהיה למתבונן, מאזין, למספר-לעצמו.
כעת לנובלה השנייה - סימור: הקדמה. אני רואה בנובלה זו יותר מסה על כתיבה מאת סאלינג'ר. הנובלה כתובה, כאמור, גם כן על ידי באדי אחיו הצעיר של סימור. הוא בן 40 כעת, מורה לאנגלית במכללה שכוחת אל. ניכר כי דמותו של באדי כפי שהיא מופיעה בסיפור זה עשויה להיות מעין אני-מדומיין של סאלינג'ר עצמו. באדי מבקש לתאר את דמותו של סימור, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, הוא עושה זאת על ידי תיאור אנקדוטות מחייו, איברים בגופו וסגנון שירתו הייחודי. לכל אורך הסיפור ניתן למצוא תובנות מרתקות על כתיבה, על מהותה של שירה, על מהי דמות וכיצד ראוי לתאר אותה ולהביא אותה לחיים. אין ב'סימור: הקדמה' עלילה של ממש, אולי ניסיונותיו המגומגמים של סופר בסוף ימיו כיוצר להיאחז בדמות מעברו, בשביל להישאר רלוונטי כאמן. ניסיונו של באדי לשמר מעט מן ההשראה והקסם שסימור האציל עליו, גם עשרים שנה לאחר מותו. אך העלילה איננה כובשת וסוחפת, הנובלה קשה לקריאה, אלו הם התובנות, הכתיבה הנסיונית, הפניות לקרוא ועוד פעלולי כתיבה, חלקם כמו בוסריים וחלקם מעוררי השתאות, שהופכים את היצירה הזאת לכזו שיש בה עניין מסוים, לפחות למעריצי סאלינג'ר, לקוראי-כל ולמי שמבקשים להציץ על כמה תובנות של סופר גדול באמת על מהותה של הכתיבה כאומנות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
