ביקורת ספרותית על הרימו את קורת הגג, נגרים מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר מעולה

---

הממהרים, המת'כלסים, העסוקים, אנשי הקאט-טו-דה-צ'ייס ודומיהם – מוזמנים לגלגל לשורה התחתונה, היא ממתינה לכם. גם ככה אתם לא אנשים מאוד סימפטיים בעיניי. כל השאר – זה לא מאוד קצר, אבל זה מה שיש לי להגיד.

את 'הרימו את קורת הגג, נגרים' הרמתי מהמדף בחרדת קודש. ההתרגשות שבידיעה שמאחורי הכריכה הנהדרת הזאת נמצאים שני הסיפורים האחרונים שתורגמו לעברית של הסופר האהוב עליי כמעט לא השתוותה לחרדה שנשאה הידיעה הנלווית – שני הסיפורים הללו שייכים למשפחת גלאס. אני כמעט בטוח שאם מישהו מתעמק בקריאת השורות האלה הוא או היא יודעים היטב מי אלה בני משפחת גלאס וכנראה שהם גם קראו את הספר. ובכל זאת תקציר קטן:

בשנת 1948 כתב סלינג'ר את סיפורו 'יום מושלם לדגי בננה', בו מתוארת חופשתו של סימור גלאס עם אשתו בפילדלפיה (?), כאשר בסוף הסיפור –ספויילר- סימור יורה בעצמו –סוף ספוילר-. ב1961 יצא לאור ספרו 'פראני וזואי', המורכב משני סיפורים קצרים שנכתבו שנים קודם לכן, המתארים את התמוטטותה של פראני במסעדה ואת השיחה שהיא מנהלת לאחר מכן עם אחיה זואי כשהיא מתאוששת בביתם במנהטן. פראני היא הילדה הצעירה ביותר במשפחת גלאס וזואי גדול ממנה בשנתיים. חוץ משניהם יש במשפחה עוד שני תאומים, אחות גדולה בשם בו-בו, את באדי הקטן מסימור הבכור בשנתיים, וכמובן את סימור. הסיפורים של 'פראני וזואי' מתרחשים מספר שנים לאחר מותו של סימור אבל העדרו הוא כמעט בגדר דמות.

'יום מושלם לדגי בננה' נחשב לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם ופותח את קובץ סיפוריו הקצרים של סלינג'ר, '9 סיפורים'. הוא סיפור מוצלח מאוד, אבל לדעתי לא המוצלח ביותר בקובץ. 'פראני וזואי', לעומת זאת, הוא אחד מהספרים האהובים עליי ביותר אבל הוא גם הרבה יותר מזה. כש-'פראני וזואי' נחת אחרי ההתלהבות מ-'יום מושלם' ומ-'התפסן בשדה השיפון' הוא נקטל ומבקרים רבים שחטו את סלינג'ר. הם טענו שסימור השמיימי של 'יום מושלם' מוצג ב'פראני וזואי' כנאד נפוח שאוהב שירת הייקו. אני חושב, לעומתם, שהם טיפשים, שהם מזויפים, שהם שונאים בני אדם באופן כללי ושהם מאוד לא סימפטים בעיניי.

ההקדמה הזאת הייתה הכרחית בעיקר כי כש-'הרימו את קורת הגג, נגרים' יצא מבקרי ספרות ניו-יורקים רבים תלו את סלינג'ר בכיכר העיר. אני מבין לחלוטין מדוע הם עשו את זה, אבל כפי שאסביר בהמשך, אני חושב שהדבר הוא הוכחה לחוסר הסימפטיות שלהם, לבינוניות שלהם, ולשנאת הספרות שלהם.

'הרימו את קורת הגג, נגרים', מורכב משני סיפורים. הראשון נושא את שם הקובץ ומסופר מפיו של באדי, הנזכר, שנים רבות לאחר מותו של סימור, ביום חתונתו של סימור ב-1942 עם מיוראל (אותה מיוראל ששוחחה עם אמה בפתיחה של 'יום מושלם לדגי בננה'). למעשה, סימור מבריז מהחתונה, והיום מתפתח לכיוונים קומיים. הסיפור מתרחש בחלקו בתוך מכונית וחלקו בדירה, גדוש בדיאלוגים נפלאים ובסיטואציות מבוימות להפליא. בהסכמת כל הדעות שנחשפתי אליהן, 'הרימו את קורת הגג, נגרים' הוא סיפור נפלא ששווה קריאה לא רק לאוהבי סלינג'ר.

'סימור: הקדמה', הסיפור השני בקובץ, הוא משהו אחר לגמרי. גם הוא מוגש על ידי באדי, אחיו הקטן של סימור, אלא שאין בו סיפור. הוא, למעשה, מפתיע ככל שזה ישמע, לא סיפור אלא הקדמה. באדי מתכנן לכתוב עוד הרבה סיפורים על סימור ובכוונתו שהמסה הזאת תהיה ההקדמה שלאחריה סימור יובן יותר טוב. הסיפור כולל אנקדוטות שונות מחייו של סימור, תיאור המראה החיצוני שלו, תיאור מאוד מפורט של השירה שכתב, הרגלים שהיו לו, שיחות שניהל, מכתבים ששלח, והרבה להג ופטפטת נלווים. הסיפור הזה, על פי רוב הדעות שנחשפתי אליהן, נחשב למיותר ולדבר הגרוע ביותר שיצא תחת עטו של סלינג'ר. אלא שכל הדעות האלה שייכות לאנשים חסרי סימפתיה ולא מגניבים בכלל.

העניין הוא ש-'סימור: הקדמה' הם באמת כל מה שאומרים עליו. הוא בהחלט מפוטפט, בהחלט נמרח, בהחלט חסר עלילה וללא שום ספק מלא להג. ובכל זאת, מאחר ובחרתי לחיות בעולם בו פטפטת איננה קריטריון לספרות גרועה, הקריאה בסיפור הזה הייתה חוויה כמעט דתית עבורי, שדווקא עבורה, מהות הביקורת כביכול, אין לי עדיין את המילים ואת הדרך לתאר. אני רוצה לצטט לכם כדי שתבינו, אבל אני לא יודע מה לבחור. אני לא יכול לבחור. אני לא חושב שאפשר לבחור. אני לא חושב שאפשר להעריך את הספר הזה בלי לקרוא את כל מה שקדם לו, כלומר את כל תשעת הסיפורים ואת כל הפראני והזואי ואפילו את התפסן הבכיין משדה השיפון. אני לא חושב שאפשר להעריך את הספר הזה בלי לאהוב בני אדם, לאהוב אותם באמת, בצורה הכי, גוועלד, נוצרית שיש. אני לא חושב שאפשר לסיים קריאה באיזשהו סיפור של סלינג'ר בלי לאהוב את כל בני האדם בצורה הכי טהורה שיש. הסיפורים שלו, המילים שלו, המבט שלו – הכל כמו עדשה שמפקסת את הראייה המוסרית שלנו. לא לא, הכוונה היא לא שלאחר סיפור סלנג'רי אחד ישר הולכים להתנדב לגרינפיס, הכוונה היא פשוטה יותר. זה קשור לאהבת הזולת. זה קשור לאותה 'גברת שמנה' שסימור העריץ.

מזעזע אותי לחשוב על סלינג'ר יושב מול דפי הביקורות שנכתבו עליו בעיתונים. סלינג'ר, ששנא פירסום, ושנא הצלחה ושנא ביקורת, שהיה סופר ניו-יורקי נפוח רק מפני שהיה נפוח ולפני שהיה מגניב להיות סופר ניו-יורקי. מזעזע אותי שהסופר שיצר, לא, ברא, את סימור גלאס הואשם בחטאים ספרותיים טיפשיים כל כך. מה לו ולרפש הזה. מה לסימור גלאס ולרפש הזה. שמו של הספר לקוח מברכת החתונה שבו-בו הקדישה לסימור: "הגביהו את קורת הגג, נגרים. כמו ארס, בא החתן, גבוה יותר מכל גבר גבוה". כשנתקלים בשורה הזאת כשהיא מוצגת בסיפור הראשון היא חמודה להפליא, אבל אין בה עדיין נפץ. הנפץ מגיע כשבאדי מתאר את סימור כבן אדם נמוך קומה. ואז מבינים שני דברים: הראשון הוא שסימור שלנו, הנמוך הזה, הוא התגלמות ארצית ומעט מכוערת של רוח ענקית ויפהפייה, והשני, הקריטי יותר – כדי שסימור יעבור, סימור המהותי, צריך להרים את קורת הגג. אין לי ספק שכל מי שעקב אחר מפעלו הספרותי של סלינג'ר ובכל זאת לא אהב את 'סימור: הקדמה' ניגש לסיפור עם קורת גג נמוכה במיוחד. המבקרים האשימו את סלינג'ר ברוב ילדותיותם בחטאים שונים כמו נבירה במשפחת דמויות אחת במקום להמציא חדשות. ניחא, נניח שזה פשע. אבל תסתכלו על עצמכם, מבקרי הספרות הנישאים מעם, ניגשתם ליצירה ספרותית עם קורת גג נמוכה. מה יותר שפל מזה?

באדי גלאס מציג את סימור כמרכז היצירה שלו. הלב שמזרים דם ליצירות הספרותיות שהוא כותב. הוא מזכיר את הרומן היחיד שכתב על הנער הניו-יורקי וטוען שבנער הזה היה הרבה סימור. הוא מזכיר את סימור מ-'יום מושלם', וטוען שהבן אדם שהוצג שם כסימור היה למעשה, בטעות, יותר באדי מסימור. הוא מזכיר את הילד מסיפור אחר של סלינג'ר, 'טדי', וטוען שעיניו היו העיניים של סימור. שסימור הוא בכל מקום ודווקא על סימור האמיתי, אחיו האהוב, האדם האמיתי ביותר שהכיר, הוא לא מסוגל לכתוב באמת, סיפור רגיל, בלי להיחשב שקרן. איך מישהו יכול לקרוא את כל זה ולכווץ את המשמעות של הווידויים הללו, המועברים הישר מתוך סלינג'ר דרך פיו של באדי גלאס, ולא להאמין שהיה סימור גלאס. ולא לחשוב, מי הוא סימור גלאס, מה הוא באמת? המחשבות על סימור חותכות את גבול הספרות ומרחפות רחוק משם, למקומות האינטימיים ביותר. זהו מסע מופלא וכל מי שמסוגל להגביה את קורת הגג שלו מוזמן.

יש לי עוד המון מה להגיד, כמובן, אבל אני סבור שאין קהל. כולם עזבו את סלינג'ר אחרי ששבעו מהתפסן. ניחא. אשמח להערות בעניין. וגם: יש מעריצים של סלינג'ר באולם?

ולשורה התחתונה, כמובטח: הסיפור הראשון מומלץ בחום לכולם, הסיפור השני הוא הסיפור הכי טוב שסלינג'ר כתב, מפתח ששופך אור על כל שאר סיפוריו ועל דמות הסופר עצמה. עם זאת הוא מיועד רק לאוהבי משפחת גלאס, וגם במקרה הזה לא לכולם. אבל מי שמחליט כן להגיע – שיקרא לאט. לאט, ולא מתוך בהלה, אלא, כמובן, מתוך אהבה.

ותגביהו את קורת הגג, לעזאזל.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על הרימו את קורת הגג, נגרים