“קודם כל תודה למירב, שבזכותה קראתי את הספר. בזכות הזדמנויות כאלו כדאי להיות חברים בקהילה המקסימה שלנו (אם כי קצת סוערת לאחרונה), קהילת "סימניה". ולאחר שלב התודות המרגש, ניגש לעניין עצמו. חצוף היובל הזה, חשבתי לעצמי, מנסה לדחוס את כל תולדות האנושות לכמה מאות עמודים ועוד כריכה רכה, מה קורה כאן? ובכן, יש לנו הום-ראן! יובל נח הררי עשה זאת ובענק. מזמן לא קראתי ספר היסטוריה כל כך קריא ומרתק ויחד עם זאת מאיר עיניים ומעורר מחשבה. המחבר סוקר את ההיסטוריה ממעוף הציפור ובוחן תהליכים גלובאליים. אך הוא אינו מסתפק בדיבורים כלליים אלא מביא דוגמאות רלבנטיות ומעניינות המעידות על בקיאותו הרבה בהיסטוריה עולמית ובתחומים נושקים כגון כלכלה ומדעי החברה. למשל כאשר הוא מדבר על כך שהכיבושים הקולוניאליסטיים האירופאיים היו מלווים במשלחות מחקר מדעיות הוא מספר לדוגמא על "הסקר הגדול" של הודו אשר ארך 60 שנה וכלל מאות מדענים מתחומים שונים אשר מיפו את הודו מבחינה פיזית, ביולוגית ותרבותית. דבר שההודים עצמם מעולם לא חשבו לעשות. כמו כן, הוא מתייחס להיבטים שלא נידונים בדרך כלל בספרות ההיסטורית. כגון: הצורך והחשיבות בהתפתחות הדתות הגדולות (רמז: ההסבר שלו ממש לא ימצא חן בעיני "שומרי החומות" כאן באתר), האם בני האדם נעשים מאושרים יותר לאורך ההיסטוריה(לא!!!!) ולמה המין שלנו (ההומו סאפיינס) עשוי או ירצה להפוך בעתיד עם התפתחות ההנדסה הגנטית. לדעתו השאלה צריכה להיות מה אנחנו רוצים להיות ולא למה נהפוך להיות. בקיצור, ספר מומלץ ביותר, לא חף מפרובוקציות אך בהחלט נותן תמונה יותר ברורה על ערב הרב הזה הנקרא האנושות.”

“**** למה אני צם ביום כיפור אבל לא נוהג, למשל, ללכת לבית הכנסת לתפילת "תשליך"? למה אני מבקש סליחה מאנשים שלא פגשתי השנה בכלל? למה אני משתמש בטבליות "פיניש קוואנטום" למדיח הכלים שעולות כמעט פי שניים יותר מטבליות "ספארק"? מה הסיבה שאני לובש חולצת כותנה נושמת עם פסים ולא חולצת משי עם גדילים בצבע צהוב? למה אני משלם מסים? מה גורם לי לחלום דווקא על נסיעה לקוסטה ריקה עם המשפחה? למה אני בוחר לאכול בשר ולא לדגול בטבעונות? למה יש לי ייסורי מצפון כשאני בוחר לקרוא ספר בגינה ולא ללמד את הילד שלי לרכב על אופניים? למה אני יוצא לעבודה, מצחצח שיניים, לוקח כדורים נגד כאב ראש, נוטע עץ תאנה, גר בבית משותף במודיעין, למה בכלל אני נשוי, למה יש לי ילדים, למה ארבעה, מה גורם לי לתחושת ביטחון ולמה אני חוסך לפנסיה או לובש ג'ינס או צופה בסרטי קולנוע, למה אני עצוב כשאני שומע על פעוט סורי שטבע בים ושמח כשמכבי תל אביב מנצחת קבוצה מאיטליה? למה אני אוהב קרמבו מוקה? למה אני צם ביום כיפור? למה אני בכלל שואל "למה"? העובדה שלכל השאלות האלה יש אינספור תשובות שונות ולעתים סותרות, מעוררת יראה. אפילו את השאלות הפשוטות ביותר ניתן להרחיב ולהרחיב עד אין קץ בעוד שאלות ועוד עד שמקבלים בחילה ובוחרים, לרוב, להסתפק בתשובות חותכות, גם אם הן חלקיות. למשל: למה אני אוהב קרמבו מוקה? אז ככה. קודם כל, מה זה "אני" (השאלה הגדולה מכולן). אני באופן ספציפי או גבר, יהודי, ישראלי, מודיעיני, נשוי וכל זה? מי זה "אני"? האם זה הפה שלי, או שזה המוח שלי, או הזיכרון שלי? או שזה האדם הקדמון שאכל לראשונה משהו מתוק והתחושה הזאת מהדהדת אצל צאצאיו עד היום? ומה זה: "אוהב"? מי קבע מה זה "אוהב"? אני מניח שיש איזשהו איזור במוח שפועל אחרת בזמן שאני אוכל קרמבו מוקה והמוליכים העצביים שבו פועלים ביתר-שאת ומעניקים לי תחושת עונג שונה מאשר כשאני אוכל, חלילה, קרמבו וניל או עיגול של צ'יריוז או פרוסת לחם. אבל למה דווקא קרמבו? ומי גילה את השוקולד, או את הקפה, או את החיטה? ואיפה חוצבים את הדקסטרוז ואם זה נמצא ליד המטעים של הגלוקוז? והאם העובדה שהוא צמחי מוסיפה או גורעת? ולמה בכלל המציאו שוקולד צמחי? האם זה בגלל האקלים החם? ומהם שיקולי המסחר? כפי הידוע לי אין קרמבו כלל במרבית מדינות העולם. ומי ייצר את הקרמבו? ומה איפשר את ייצורו? ואת קיום נייר האלומיניום שבו הוא עטוף? ומי בחר למלא אותו דווקא ב"טעם מוקה" ולא בקצף חלבוני בטעם שעועית מתוקה כמו באסיה? ומה תפקיד הכשרות בכל זה? ואפשר להמשיך ולפורר את השאלה הזו לעוד אטומים של שאלות שיפתחו עוד ועוד אשכולות היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים, פילוסופיים, מה שתרצו, עד לפידבק אינסופי שיוציא אותנו מדעתנו, וכל זאת רק משום ששאלתי שאלה תמימה שהתשובה עליה היא משהו כמו "כי זה טעים, תביא עוד אחד". את התרגילים המחשבתיים האלה אפשר לערוך כמובן על כל שאלה, מהגדולות והמשמעותיות ביותר ועד הקטנות והפעוטות ביותר. מאחר שיש לי רק מעט סבלנות לפילוסופיה "בשביל הפילוסופיה" ושמאז ומעולם חתרתי לפשטות כמו רובנו, אני לא אוהב באמת לחשוב לעומק על "למה אנחנו משתמשים בכסף", או "למה לא טבעונות", או "למה אני צם ביום כיפור". תעזבו אותי ותביאו עוד קרמבו. יובל נח הררי (ואייר ושרטט איציק יהב) לא עוצר. הוא לא מסתפק בתשובות הפשוטות והחותכות, ולמרות זאת מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: הוא לא חופר, ולא מעיק, ולא מתפלסף, אלא מעניק לקוראים ספר נפלא, פשוט לקריאה ומאיר עיניים, מעניין מאוד ומבריק בתובנותיו - גם אם הן משומשות, ידועות, מומצאות או מגמתיות - שהופך באופן כמעט פלאי שאלות סבוכות לשאלות פשוטות יותר. בכמה מאות עמודים בודדות הררי סוקר את כל ההיסטוריה האנושית הידועה והפחות ידועה, ועושה סדר בבליל של נושאים עצומים - בלי להיגרר (בדרך כלל) לפשטנות, לאדנות, למורכבות יתר ואפילו לא לארכנות. תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ואחרים נכנעים כמו סוס פרא לכתיבתו המאלפת ומלאת ההומור של הררי ומקבלים סוג של סדר, ושל היגיון בריא. מעולם לא נתקלתי בספר "עיון" כזה, שבקלות הייתי נותן אותו לבתי בת האחת עשרה לקריאה לא-ביקורתית, כדי שתדע משהו על העולם שבו היא נמצאת. אנחנו עומדים על כתפי ענקים. כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים, רוצים או מאמינים הוא תוצאה של כל מה שהיה כאן לפנינו. זה ברור. אליבא דהררי, בזנב כל שאלה שאפשר לשאול ישנה שרשרת היסקים שמסתיימת באדם הקדמון ובבחירותיו. בלי כל מה שקרה בהיסטוריה, היינו קרוב לוודאי עדיין צדים ומלקטים, ואולי קוטפים. אבל משהו התפתח אחרת. הנתיב הספציפי הזה שבו "בחרה" ההיסטוריה לצעוד, הוביל אותנו בסופו של דבר להיום, לקרמבו מוקה ולקפיטליזם, לבתים בפרברים ולדאע"ש, לאינטרנט ולהשתלות איברים, ולמעשה גם להבנה הקודרת שאופפת אותי ביתר-שאת בשנים האחרונות, שאני כבר כמעט לא יכול לבחור. בדיוק כמו החקלאי הקדום ש"בחר" לעסוק בחקלאות והעדיף אותה על פני חיי הציידים/לקטים, כי היא איפשרה לו להתקדם ופיתתה אותו בין השאר בהבטחות שווא (אולי) של שיפור אפשרי באיכות החיים, כך גם אני נטוע בבחירות (הכפויות) שעשיתי, ומוציא את ימיי כדי לשמר מה שמכונה לרוב "איכות חיים" ולמעשה הוא כלא במינימום סקיוריטי של חיים מודרניים, מתוכנת לחשוב ולרצות את מה שהביאו אותי לחשוב ולרצות בנקודה הפעוטה הזו בזמן.”

“פעם במהלך חיי האקדמים, בחרתי קורס רק על סמך שמו, כפי שלפעמים אני חוטא ובוחר ספר אך ורק על פי הכריכה. אני יודע שלא כך נוהגים, אבל מעשה שהיה כך היה: קראתי בסיליבוס על קורס לתארים מתקדמים בשם "אקולוגיה אבולוציונית". מכיוון שאני מאוד מתעניין באקולוגיה, ומוקסם מתורת האבולוציה, הרגשתי כאילו הקורס הזה נכתב בדיוק בשבילי. עברתי בריפרוף על דרישות הקדם לקורס, וידאתי שלקחתי את כל הקורסים שנדרשו שם ונרשמתי. אף אחד מחברי לא ידע על הקורס, ולא יכול להשיב לי על שאלות פרקטיות לגביו, אז חיכיתי לשיעור הראשון. המרצה נכנס לכיתה, בחור נאה למדי, לבוש כמו אינדיאנה ג'ונס, רק בגירסה הנקיה, התיישב וביקש בנימוס להעביר את הקורס באנגלית, שכן קשה לו עם עיברית- זו לא שפת האם כך מילמל. הסתכלתי במובוכה סביבי כולם הינהנו במבוכה להסכמה, חשדתי שהבנות עושות זאת סתם כי הוא חתיך והן בוהות בו, לגבי הבנים... כנראה מאותה סיבה. "לא יהיה מבחן בקורס" המשיך בקולו הבוטח, נאנחתי לרווחה, אז בכל זאת בחרתי טוב, אמרתי לעצמי. "במקום מבחן, בכל שבוע תגישו לי Critique על מאמר מדעי שאבחר". "שו קריטיק", מילמלתי לעצמי, "ביקורת, מאמר ביקורת" לחשה לי הסטודנטים המדהימה שישבה לידי. הסתובבתי אליה מביט לתוך עניה הענקיות שנראו מפוחדות כמו שעניי כנראה ניראו "אני יודע מה פרוש המילה, אבל מה הוא רוצה מאיתנו?". ולעצמי בלב אמרתי, מי אני בכלל, לכתוב ביקרות על מאמר מדעי שהתקבל ופורסם בז'ורנל מדעי מקובל ונחשב... הקורס התברר להיות הקשה ביותר שחוויתי, אם כי הטוב ביותר המעניין ביותר וכך גם המועיל ביותר. על מנת לקצר אומר רק זאת: במהלך הקורס קיבלנו כלים מקצועים לקריאה ביקרותית, והבנה מעמיקה של מה נאמר, ועל סמך איזה עובדות. מיותר לציין שמאז אותו קורס אני לא קורא מאמר מדעי באותו אופן, ובכלל אני מטיל ספק יותר. אין זה עושה את חיי המקצועיים קלים יותר, אבל הם בהחלט מעניינים יותר. אני יודע שההקדמה ארוכה, פשוט לא נעים לי להגיד את מה שאני רוצה על הספר לאחר שכה רבים מכם הללו ושיבחו אותו. הררי, במהלך הספר חוטא באותם חטאים שמנה בעצמו בתחילת הספר בתיאוריו את העולם הטרום מדעי. אמירת אמיתות מוחלטות, ללא הסתייגויות והטלת ספק. גם אם הררי מנסה "לדווח" בלי לנקוט עמדה לגבי מה נכון, ניכר שהוא מאמין הדוק של ה"סוציו ביולוגיה" . במהלך דיונים מדעיים לאורך הספר צרמו מאוד לאוזני (אולי עדינות מידי) אמירות לא מדעיות בעליל, לגבי האבולוציה לדוגמה, ומה האבולוציה "רצתה לעשות או לא רצתה", אמירות אומללות רבות מסוג זה שזורות לאורך הספר, ואל לי להדבק אליהם, מה שבאמת הפריע לי זה התאוריות ההיפותטיות שנכתבו כאילו היו אמיתות מוחלטות. חשוב לי להדגיש שאין לי בעיה עם מנגנונים מוצעים שאין כל דרך להפריכם (למרות שזו דירשה בסיסית מתאוריה מדעית- היכולת להפרכה, קארל פופר), אני מוכן לזרום עם הררי ועם תאוריות כאלה וגם עם אחרות, אבל אני מצפה שידגיש שמדובר בתאוריה, כזו שלא ניתן לאמת או להפריך סתם סיפר למלא את החללים – ואז שיספר לי מה שהוא רוצה, שכן כבר השעתי את הספק ובשמחה אתמסר. כדי לכתוב מאמר ביקורת רציני על הספר נדרשת ממני עבודה מעמיקה, ולצערי אין ביכולתי להתמסר לה, ובעצם למה לעשות זאת? הספר הוא ספר "בסדר" כל עוד לקוחים בערבון מוגבל את התאוריות הפסאודו מדעיות ומתייחסים אליהם בערבון מוגבל, נהנים מכול האנקדוטות ההיסטוריות והעובדות הרבות והמעניינות ששזורות לאורכו מקבלים ספר ששווה לקרוא. רק בעניין התאוריות וההסברים, והאמיתות המוחלטות, שם הייתי קורא את זה כמו סיפור ולא ספר עיון ואפילו נהנה. דוגמא למספר תאוריות שהפריעו לי בנחרצותם. 1. היכולת לרכל היא זו שהביא את המין שלנו לשגשוג ודחיקת האדם הנאנדרטלי (כולנו הרי יודעים שהוא לא באמת נדחק, תסתכלו סביב (-: ). 2. החיטה ביתה את האדם ולא להיפך (זו תאוריה מקסימה, שגורמת להסתכל על דברים מזווית אחרת ובה האדם לא במרכז- מאוד אהבתי את התאוריה, ואני הוגה בה רבות לאחורנה, אבל- דחיל ראבק לכתוב אותה כאמת מוחלטת ולא כרעיון מעניין.... נו באמת) 3. המהפכה המדעית- היא היחדיה שהשפיע על אושרו של האדם, ויש לחקור את האירועים ההיסטוריים השונים ולבחון את השפעתם על אושרו של האדם...(לא ארחיב, אני משאיר את זה לכם כתרגיל). 4. לקרוא לקומוניזים, קפיטליזים, אינדבידואליזים, וכל מה שיעלה על דעתכם וניגמר ב "יזים" כדת זה תרגיל מעניין, אם כי קשה לעגן אותו במציאות. נחמד לשם דיון. 5. פעמים רבות נטענו טענות היסטוריות עם הסתייגויות קלות של 2 שלוש דוגמאות שאין זה כך, "אבל להלן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", קצת קשה לי עם זה בהקשר היסטורי שכן אין כל כך הרבה אירועים מהסוג הנדון כדי להתייחס לשלוש אירועים כיוצאים מן הכלל... אולי פשוט אין כלל... יש עוד עניינים רבים שהפריעו, אך אסיים במה שאהבתי: נושא המציאות המדומיינת (תקראו, תבינו), העדפת גברים על נשים לאורך ההסטוריה (אין הסבר מאולץ כאן ולכן אהבתי), הצלחה אבולוציונית למול הצלחת האינדיבידואל (לא אשתמש במושג אושר), ביות החיטה כבר אמרתי... מומלץ? כן ממולץ! פשוט לקרוא לאחר הקורס של ברט, או בעניים ביקורתיות, ולגבי הסטודנטית כחולת העניים... טוב בהפסקה התברר שיש לה חבר כבר המון שנים.”

“תיבת נח מספר שנים היה מונח על מדפי ספרייתי, בערמות נטולות הסדר, סיפרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, התקשורת עסקה בו רבות, כספר עיון שהפך להיות רב מכר, היוצר עניין מרגש להיסטוריה הישנונית, ומנערה מאבק תדמיתה האנכרוניסטית. לבאז הצטרף מוזיאון ישראל שאצר תערוכה המביאה לביטוי את רעיונות הספר בצורה ויזואלית. המודעות שהספר הזה יצר להיסטוריה, עוררה בי תהייה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי, ועדיין נמנעתי לקרוא את הספר. נמנעתי מלקרוא את הספר, בגלל דעותיי הקדומות המבוססות על מספר הגיגים שטחיים. חשבתי שלכתוב ספר על כל תולדות האנושות מתחילתם, ועד סופם זאת יוהרה בלתי מתקבלת על הדעת. הייתה לי דעה לגבי ספר המנסה לסכם ולדחוס את כל ההיסטוריה, חשבתי שהוא לבטח משעמם כמו רשימת מכולת, או תקציר מנהלים במקרה הטוב. לא האמנתי בהיסטוריה, החולפת ביעף על פני עשרות אלפי שנים, בטיסה שבה ניתן אולי לראות צל אנושות, אך לא אנושיות. הקרח ביני ובין נח הררי נישבר, כשראיתי ראיון טלוויזיה עם נוח, אדם צעיר, ששוחח באינטליגנטיות ובענווה רבה על ההיסטוריה, ועל ספרו שנראה כפורץ דרך. שיחה שהחזירה אותי לשאלות הפתוחות בחקר ההיסטוריה שאותן זכרתי בעברי כסטודנט. מכאן ועד קריאת הספר, הדרך הייתה קצרה. המורה שלי להיסטוריה, זאב רובינזון, אמר תמיד, ההיסטוריה היא מקצוע על, אתה צריך לדעת בו הכל, שפע תחומי ידע, אבל אף אחד לא ידע איך ניתן להביא את זה לביטוי כמכלול. זאב ועמיתיו המשיכו ללמד בדרך הקלאסית, התמקדו בנושא או בתקופה מסויימת, וסיפרו לנו תזה או אנטיתזה. רבים דיברו על היסטוריה אנושית, המתארת את בני האדם הרגילים, את חייהם היום יומיים, אבל הם עסקו בהיסטוריה של מלכים, או של אליטות, שאיננה משקפת חיים אמיתיים. הררי מדבר איתך על האדם הקדמון, כמציאות חיים, בתקופה שבה האוכל היה נדיר והסוכרים עוד יותר, כשהאדם הקדמון מצא פרי, הוא אכל אותו בבולמוס, כך אני כאדם קדמון, מדי פעם מרגיש צורך לנשנש סוכרים למרות שאצלי התוצאה היא השמנה. הררי ממשיך ומדבר על הדחפים הסותרים בזוגיות שלנו, בין נאמנות מוחלטת לבת זוגתנו, לבין הרצון לבגוד בה, כנגזרות של התנהגויות פרהיסטוריות, המובילות לעתים לקונפליקטים מול האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו בעידן המודרני, כפצצת אטום, נשק יום הדין, המעניקה לאדם יכולת לחולל אסון כאל זעם קדמוני. הררי מפתיע באופן שבו הוא מספר את ההיסטוריה ובעצם מדבר על אתגרים, מאוויים, והפחדים היום יומיים שלנו, ומנסה למצוא להם הסברים ושורשים בהיסטוריה האנושית, ובכך מתקבלת מוחשיות ורלוונטיות להיסטוריה, כסיפור האנושות, שהוא למעשה סיפור החיים שלנו כבני אדם. רבים ניסו להגדיר, מהם מיתוסים, והתפקיד שהם ממלאים בתרבות האנושית. הררי מצליח להסביר זאת בפשטות ואלגנטיות, הסיפורים שבני האדם מספרים לעצמם במטרה לחבר בין אנשים שונים. ההיסטוריה, מתחקה למעשה אחרי אותם סיפורים. הררי מדגים את הרעיון של סיפור אנושי העובר כחוט השני מהחברה הקדמונית לחברה המודרנית, באמצעות הצגת פסל פולחני קדמוני, פסל אריה אדם, המוכיח שהאדם הקדמון ידע להמציא סיפור. כך האדם המודרני, לוגו האריה של פיג'ו, המייצג תאגיד ענק, הוא ביטוי ליכולת המצאת סיפור מודרני על תאגיד ערטילאי, וחיברו באמצעות הסמל המוחשי, לאנשים רבים ככול האפשר. באמצעות סמלי תרבות, הררי ממחיש ומסביר מונח מסובך כמו מיתוס, והופך אותו לבהיר ומובן לקוראיו. הררי מביט להיסטוריה בקנה מידה גדול, כרצף החוצה תקופות, ויבשות ומבצע הכללות מרהיבות גדלות, כמו אסטרונום המביט למרחבי השמיים האין סופיים באמצעות טלסקופ כדי לפענח את צפונות היקום מלפני מיליארדי שנים. ומעת לעת הוא מסיר את עיניו מהטלסקופ ומביט לחיים האמיתיים, על פני כדור הארץ, לדוגמאות פרטניות ומצליח לחבר בין שתי התמונות השונות לתמונה אחת של מראה האנושות, חיבור הדומה לתיאוריית על במדעים. כך התמונה אותה מצייר הררי באמצעות הסבריו המבריקים לאופן בו התפתחה האנושות, במשך אלפי שנים למה שהיא כעת. הררי, מספר היסטוריה מרתקת בגובה העיניים, הוא שוזר נושאים מגוונים, כמו כלכלה, תאגידים, רעיונות מדיניים, אנתרופולוגיה, ומצליח להראות את הקשר בין התחומים השונים, לאנושות - אנחנו כבני אדם. הררי הוא איש רנסנס מודרני השולט בתחומי ידע רבים באופן רהוט ואינטליגנטי, המקנה לספר ברק אינטלקטואלי שאינו מתנשא. הוא מצליח לבטא רעיונות מורכבים בצורה פשוטה ומובנת, ולקשור אותם לדוגמאות קונקרטיות, הממחישות ומנגישות את ההיסטוריה לאנשים רבים, מה שהופך את הקריאה בספר לחוויה יוצאת דופן. הררי מחזיר להיסטוריה את הקסם והברק הראויים לה. נח הררי פירק אחת לאחת את דעותיי הקדומות, ושכנע אותי לאופן שבו ניתן להביט בצורה שונה ומרהיבה להיסטוריה האנושית.”

“קודם כל תודה למירב, שבזכותה קראתי את הספר. בזכות הזדמנויות כאלו כדאי להיות חברים בקהילה המקסימה שלנו (אם כי קצת סוערת לאחרונה), קהילת "סימניה". ולאחר שלב התודות המרגש, ניגש לעניין עצמו. חצוף היובל הזה, חשבתי לעצמי, מנסה לדחוס את כל תולדות האנושות לכמה מאות עמודים ועוד כריכה רכה, מה קורה כאן? ובכן, יש לנו הום-ראן! יובל נח הררי עשה זאת ובענק. מזמן לא קראתי ספר היסטוריה כל כך קריא ומרתק ויחד עם זאת מאיר עיניים ומעורר מחשבה. המחבר סוקר את ההיסטוריה ממעוף הציפור ובוחן תהליכים גלובאליים. אך הוא אינו מסתפק בדיבורים כלליים אלא מביא דוגמאות רלבנטיות ומעניינות המעידות על בקיאותו הרבה בהיסטוריה עולמית ובתחומים נושקים כגון כלכלה ומדעי החברה. למשל כאשר הוא מדבר על כך שהכיבושים הקולוניאליסטיים האירופאיים היו מלווים במשלחות מחקר מדעיות הוא מספר לדוגמא על "הסקר הגדול" של הודו אשר ארך 60 שנה וכלל מאות מדענים מתחומים שונים אשר מיפו את הודו מבחינה פיזית, ביולוגית ותרבותית. דבר שההודים עצמם מעולם לא חשבו לעשות. כמו כן, הוא מתייחס להיבטים שלא נידונים בדרך כלל בספרות ההיסטורית. כגון: הצורך והחשיבות בהתפתחות הדתות הגדולות (רמז: ההסבר שלו ממש לא ימצא חן בעיני "שומרי החומות" כאן באתר), האם בני האדם נעשים מאושרים יותר לאורך ההיסטוריה(לא!!!!) ולמה המין שלנו (ההומו סאפיינס) עשוי או ירצה להפוך בעתיד עם התפתחות ההנדסה הגנטית. לדעתו השאלה צריכה להיות מה אנחנו רוצים להיות ולא למה נהפוך להיות. בקיצור, ספר מומלץ ביותר, לא חף מפרובוקציות אך בהחלט נותן תמונה יותר ברורה על ערב הרב הזה הנקרא האנושות.”

“**** למה אני צם ביום כיפור אבל לא נוהג, למשל, ללכת לבית הכנסת לתפילת "תשליך"? למה אני מבקש סליחה מאנשים שלא פגשתי השנה בכלל? למה אני משתמש בטבליות "פיניש קוואנטום" למדיח הכלים שעולות כמעט פי שניים יותר מטבליות "ספארק"? מה הסיבה שאני לובש חולצת כותנה נושמת עם פסים ולא חולצת משי עם גדילים בצבע צהוב? למה אני משלם מסים? מה גורם לי לחלום דווקא על נסיעה לקוסטה ריקה עם המשפחה? למה אני בוחר לאכול בשר ולא לדגול בטבעונות? למה יש לי ייסורי מצפון כשאני בוחר לקרוא ספר בגינה ולא ללמד את הילד שלי לרכב על אופניים? למה אני יוצא לעבודה, מצחצח שיניים, לוקח כדורים נגד כאב ראש, נוטע עץ תאנה, גר בבית משותף במודיעין, למה בכלל אני נשוי, למה יש לי ילדים, למה ארבעה, מה גורם לי לתחושת ביטחון ולמה אני חוסך לפנסיה או לובש ג'ינס או צופה בסרטי קולנוע, למה אני עצוב כשאני שומע על פעוט סורי שטבע בים ושמח כשמכבי תל אביב מנצחת קבוצה מאיטליה? למה אני אוהב קרמבו מוקה? למה אני צם ביום כיפור? למה אני בכלל שואל "למה"? העובדה שלכל השאלות האלה יש אינספור תשובות שונות ולעתים סותרות, מעוררת יראה. אפילו את השאלות הפשוטות ביותר ניתן להרחיב ולהרחיב עד אין קץ בעוד שאלות ועוד עד שמקבלים בחילה ובוחרים, לרוב, להסתפק בתשובות חותכות, גם אם הן חלקיות. למשל: למה אני אוהב קרמבו מוקה? אז ככה. קודם כל, מה זה "אני" (השאלה הגדולה מכולן). אני באופן ספציפי או גבר, יהודי, ישראלי, מודיעיני, נשוי וכל זה? מי זה "אני"? האם זה הפה שלי, או שזה המוח שלי, או הזיכרון שלי? או שזה האדם הקדמון שאכל לראשונה משהו מתוק והתחושה הזאת מהדהדת אצל צאצאיו עד היום? ומה זה: "אוהב"? מי קבע מה זה "אוהב"? אני מניח שיש איזשהו איזור במוח שפועל אחרת בזמן שאני אוכל קרמבו מוקה והמוליכים העצביים שבו פועלים ביתר-שאת ומעניקים לי תחושת עונג שונה מאשר כשאני אוכל, חלילה, קרמבו וניל או עיגול של צ'יריוז או פרוסת לחם. אבל למה דווקא קרמבו? ומי גילה את השוקולד, או את הקפה, או את החיטה? ואיפה חוצבים את הדקסטרוז ואם זה נמצא ליד המטעים של הגלוקוז? והאם העובדה שהוא צמחי מוסיפה או גורעת? ולמה בכלל המציאו שוקולד צמחי? האם זה בגלל האקלים החם? ומהם שיקולי המסחר? כפי הידוע לי אין קרמבו כלל במרבית מדינות העולם. ומי ייצר את הקרמבו? ומה איפשר את ייצורו? ואת קיום נייר האלומיניום שבו הוא עטוף? ומי בחר למלא אותו דווקא ב"טעם מוקה" ולא בקצף חלבוני בטעם שעועית מתוקה כמו באסיה? ומה תפקיד הכשרות בכל זה? ואפשר להמשיך ולפורר את השאלה הזו לעוד אטומים של שאלות שיפתחו עוד ועוד אשכולות היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים, פילוסופיים, מה שתרצו, עד לפידבק אינסופי שיוציא אותנו מדעתנו, וכל זאת רק משום ששאלתי שאלה תמימה שהתשובה עליה היא משהו כמו "כי זה טעים, תביא עוד אחד". את התרגילים המחשבתיים האלה אפשר לערוך כמובן על כל שאלה, מהגדולות והמשמעותיות ביותר ועד הקטנות והפעוטות ביותר. מאחר שיש לי רק מעט סבלנות לפילוסופיה "בשביל הפילוסופיה" ושמאז ומעולם חתרתי לפשטות כמו רובנו, אני לא אוהב באמת לחשוב לעומק על "למה אנחנו משתמשים בכסף", או "למה לא טבעונות", או "למה אני צם ביום כיפור". תעזבו אותי ותביאו עוד קרמבו. יובל נח הררי (ואייר ושרטט איציק יהב) לא עוצר. הוא לא מסתפק בתשובות הפשוטות והחותכות, ולמרות זאת מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: הוא לא חופר, ולא מעיק, ולא מתפלסף, אלא מעניק לקוראים ספר נפלא, פשוט לקריאה ומאיר עיניים, מעניין מאוד ומבריק בתובנותיו - גם אם הן משומשות, ידועות, מומצאות או מגמתיות - שהופך באופן כמעט פלאי שאלות סבוכות לשאלות פשוטות יותר. בכמה מאות עמודים בודדות הררי סוקר את כל ההיסטוריה האנושית הידועה והפחות ידועה, ועושה סדר בבליל של נושאים עצומים - בלי להיגרר (בדרך כלל) לפשטנות, לאדנות, למורכבות יתר ואפילו לא לארכנות. תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ואחרים נכנעים כמו סוס פרא לכתיבתו המאלפת ומלאת ההומור של הררי ומקבלים סוג של סדר, ושל היגיון בריא. מעולם לא נתקלתי בספר "עיון" כזה, שבקלות הייתי נותן אותו לבתי בת האחת עשרה לקריאה לא-ביקורתית, כדי שתדע משהו על העולם שבו היא נמצאת. אנחנו עומדים על כתפי ענקים. כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים, רוצים או מאמינים הוא תוצאה של כל מה שהיה כאן לפנינו. זה ברור. אליבא דהררי, בזנב כל שאלה שאפשר לשאול ישנה שרשרת היסקים שמסתיימת באדם הקדמון ובבחירותיו. בלי כל מה שקרה בהיסטוריה, היינו קרוב לוודאי עדיין צדים ומלקטים, ואולי קוטפים. אבל משהו התפתח אחרת. הנתיב הספציפי הזה שבו "בחרה" ההיסטוריה לצעוד, הוביל אותנו בסופו של דבר להיום, לקרמבו מוקה ולקפיטליזם, לבתים בפרברים ולדאע"ש, לאינטרנט ולהשתלות איברים, ולמעשה גם להבנה הקודרת שאופפת אותי ביתר-שאת בשנים האחרונות, שאני כבר כמעט לא יכול לבחור. בדיוק כמו החקלאי הקדום ש"בחר" לעסוק בחקלאות והעדיף אותה על פני חיי הציידים/לקטים, כי היא איפשרה לו להתקדם ופיתתה אותו בין השאר בהבטחות שווא (אולי) של שיפור אפשרי באיכות החיים, כך גם אני נטוע בבחירות (הכפויות) שעשיתי, ומוציא את ימיי כדי לשמר מה שמכונה לרוב "איכות חיים" ולמעשה הוא כלא במינימום סקיוריטי של חיים מודרניים, מתוכנת לחשוב ולרצות את מה שהביאו אותי לחשוב ולרצות בנקודה הפעוטה הזו בזמן.”

“פעם במהלך חיי האקדמים, בחרתי קורס רק על סמך שמו, כפי שלפעמים אני חוטא ובוחר ספר אך ורק על פי הכריכה. אני יודע שלא כך נוהגים, אבל מעשה שהיה כך היה: קראתי בסיליבוס על קורס לתארים מתקדמים בשם "אקולוגיה אבולוציונית". מכיוון שאני מאוד מתעניין באקולוגיה, ומוקסם מתורת האבולוציה, הרגשתי כאילו הקורס הזה נכתב בדיוק בשבילי. עברתי בריפרוף על דרישות הקדם לקורס, וידאתי שלקחתי את כל הקורסים שנדרשו שם ונרשמתי. אף אחד מחברי לא ידע על הקורס, ולא יכול להשיב לי על שאלות פרקטיות לגביו, אז חיכיתי לשיעור הראשון. המרצה נכנס לכיתה, בחור נאה למדי, לבוש כמו אינדיאנה ג'ונס, רק בגירסה הנקיה, התיישב וביקש בנימוס להעביר את הקורס באנגלית, שכן קשה לו עם עיברית- זו לא שפת האם כך מילמל. הסתכלתי במובוכה סביבי כולם הינהנו במבוכה להסכמה, חשדתי שהבנות עושות זאת סתם כי הוא חתיך והן בוהות בו, לגבי הבנים... כנראה מאותה סיבה. "לא יהיה מבחן בקורס" המשיך בקולו הבוטח, נאנחתי לרווחה, אז בכל זאת בחרתי טוב, אמרתי לעצמי. "במקום מבחן, בכל שבוע תגישו לי Critique על מאמר מדעי שאבחר". "שו קריטיק", מילמלתי לעצמי, "ביקורת, מאמר ביקורת" לחשה לי הסטודנטים המדהימה שישבה לידי. הסתובבתי אליה מביט לתוך עניה הענקיות שנראו מפוחדות כמו שעניי כנראה ניראו "אני יודע מה פרוש המילה, אבל מה הוא רוצה מאיתנו?". ולעצמי בלב אמרתי, מי אני בכלל, לכתוב ביקרות על מאמר מדעי שהתקבל ופורסם בז'ורנל מדעי מקובל ונחשב... הקורס התברר להיות הקשה ביותר שחוויתי, אם כי הטוב ביותר המעניין ביותר וכך גם המועיל ביותר. על מנת לקצר אומר רק זאת: במהלך הקורס קיבלנו כלים מקצועים לקריאה ביקרותית, והבנה מעמיקה של מה נאמר, ועל סמך איזה עובדות. מיותר לציין שמאז אותו קורס אני לא קורא מאמר מדעי באותו אופן, ובכלל אני מטיל ספק יותר. אין זה עושה את חיי המקצועיים קלים יותר, אבל הם בהחלט מעניינים יותר. אני יודע שההקדמה ארוכה, פשוט לא נעים לי להגיד את מה שאני רוצה על הספר לאחר שכה רבים מכם הללו ושיבחו אותו. הררי, במהלך הספר חוטא באותם חטאים שמנה בעצמו בתחילת הספר בתיאוריו את העולם הטרום מדעי. אמירת אמיתות מוחלטות, ללא הסתייגויות והטלת ספק. גם אם הררי מנסה "לדווח" בלי לנקוט עמדה לגבי מה נכון, ניכר שהוא מאמין הדוק של ה"סוציו ביולוגיה" . במהלך דיונים מדעיים לאורך הספר צרמו מאוד לאוזני (אולי עדינות מידי) אמירות לא מדעיות בעליל, לגבי האבולוציה לדוגמה, ומה האבולוציה "רצתה לעשות או לא רצתה", אמירות אומללות רבות מסוג זה שזורות לאורך הספר, ואל לי להדבק אליהם, מה שבאמת הפריע לי זה התאוריות ההיפותטיות שנכתבו כאילו היו אמיתות מוחלטות. חשוב לי להדגיש שאין לי בעיה עם מנגנונים מוצעים שאין כל דרך להפריכם (למרות שזו דירשה בסיסית מתאוריה מדעית- היכולת להפרכה, קארל פופר), אני מוכן לזרום עם הררי ועם תאוריות כאלה וגם עם אחרות, אבל אני מצפה שידגיש שמדובר בתאוריה, כזו שלא ניתן לאמת או להפריך סתם סיפר למלא את החללים – ואז שיספר לי מה שהוא רוצה, שכן כבר השעתי את הספק ובשמחה אתמסר. כדי לכתוב מאמר ביקורת רציני על הספר נדרשת ממני עבודה מעמיקה, ולצערי אין ביכולתי להתמסר לה, ובעצם למה לעשות זאת? הספר הוא ספר "בסדר" כל עוד לקוחים בערבון מוגבל את התאוריות הפסאודו מדעיות ומתייחסים אליהם בערבון מוגבל, נהנים מכול האנקדוטות ההיסטוריות והעובדות הרבות והמעניינות ששזורות לאורכו מקבלים ספר ששווה לקרוא. רק בעניין התאוריות וההסברים, והאמיתות המוחלטות, שם הייתי קורא את זה כמו סיפור ולא ספר עיון ואפילו נהנה. דוגמא למספר תאוריות שהפריעו לי בנחרצותם. 1. היכולת לרכל היא זו שהביא את המין שלנו לשגשוג ודחיקת האדם הנאנדרטלי (כולנו הרי יודעים שהוא לא באמת נדחק, תסתכלו סביב (-: ). 2. החיטה ביתה את האדם ולא להיפך (זו תאוריה מקסימה, שגורמת להסתכל על דברים מזווית אחרת ובה האדם לא במרכז- מאוד אהבתי את התאוריה, ואני הוגה בה רבות לאחורנה, אבל- דחיל ראבק לכתוב אותה כאמת מוחלטת ולא כרעיון מעניין.... נו באמת) 3. המהפכה המדעית- היא היחדיה שהשפיע על אושרו של האדם, ויש לחקור את האירועים ההיסטוריים השונים ולבחון את השפעתם על אושרו של האדם...(לא ארחיב, אני משאיר את זה לכם כתרגיל). 4. לקרוא לקומוניזים, קפיטליזים, אינדבידואליזים, וכל מה שיעלה על דעתכם וניגמר ב "יזים" כדת זה תרגיל מעניין, אם כי קשה לעגן אותו במציאות. נחמד לשם דיון. 5. פעמים רבות נטענו טענות היסטוריות עם הסתייגויות קלות של 2 שלוש דוגמאות שאין זה כך, "אבל להלן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", קצת קשה לי עם זה בהקשר היסטורי שכן אין כל כך הרבה אירועים מהסוג הנדון כדי להתייחס לשלוש אירועים כיוצאים מן הכלל... אולי פשוט אין כלל... יש עוד עניינים רבים שהפריעו, אך אסיים במה שאהבתי: נושא המציאות המדומיינת (תקראו, תבינו), העדפת גברים על נשים לאורך ההסטוריה (אין הסבר מאולץ כאן ולכן אהבתי), הצלחה אבולוציונית למול הצלחת האינדיבידואל (לא אשתמש במושג אושר), ביות החיטה כבר אמרתי... מומלץ? כן ממולץ! פשוט לקרוא לאחר הקורס של ברט, או בעניים ביקורתיות, ולגבי הסטודנטית כחולת העניים... טוב בהפסקה התברר שיש לה חבר כבר המון שנים.”

“תיבת נח מספר שנים היה מונח על מדפי ספרייתי, בערמות נטולות הסדר, סיפרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, התקשורת עסקה בו רבות, כספר עיון שהפך להיות רב מכר, היוצר עניין מרגש להיסטוריה הישנונית, ומנערה מאבק תדמיתה האנכרוניסטית. לבאז הצטרף מוזיאון ישראל שאצר תערוכה המביאה לביטוי את רעיונות הספר בצורה ויזואלית. המודעות שהספר הזה יצר להיסטוריה, עוררה בי תהייה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי, ועדיין נמנעתי לקרוא את הספר. נמנעתי מלקרוא את הספר, בגלל דעותיי הקדומות המבוססות על מספר הגיגים שטחיים. חשבתי שלכתוב ספר על כל תולדות האנושות מתחילתם, ועד סופם זאת יוהרה בלתי מתקבלת על הדעת. הייתה לי דעה לגבי ספר המנסה לסכם ולדחוס את כל ההיסטוריה, חשבתי שהוא לבטח משעמם כמו רשימת מכולת, או תקציר מנהלים במקרה הטוב. לא האמנתי בהיסטוריה, החולפת ביעף על פני עשרות אלפי שנים, בטיסה שבה ניתן אולי לראות צל אנושות, אך לא אנושיות. הקרח ביני ובין נח הררי נישבר, כשראיתי ראיון טלוויזיה עם נוח, אדם צעיר, ששוחח באינטליגנטיות ובענווה רבה על ההיסטוריה, ועל ספרו שנראה כפורץ דרך. שיחה שהחזירה אותי לשאלות הפתוחות בחקר ההיסטוריה שאותן זכרתי בעברי כסטודנט. מכאן ועד קריאת הספר, הדרך הייתה קצרה. המורה שלי להיסטוריה, זאב רובינזון, אמר תמיד, ההיסטוריה היא מקצוע על, אתה צריך לדעת בו הכל, שפע תחומי ידע, אבל אף אחד לא ידע איך ניתן להביא את זה לביטוי כמכלול. זאב ועמיתיו המשיכו ללמד בדרך הקלאסית, התמקדו בנושא או בתקופה מסויימת, וסיפרו לנו תזה או אנטיתזה. רבים דיברו על היסטוריה אנושית, המתארת את בני האדם הרגילים, את חייהם היום יומיים, אבל הם עסקו בהיסטוריה של מלכים, או של אליטות, שאיננה משקפת חיים אמיתיים. הררי מדבר איתך על האדם הקדמון, כמציאות חיים, בתקופה שבה האוכל היה נדיר והסוכרים עוד יותר, כשהאדם הקדמון מצא פרי, הוא אכל אותו בבולמוס, כך אני כאדם קדמון, מדי פעם מרגיש צורך לנשנש סוכרים למרות שאצלי התוצאה היא השמנה. הררי ממשיך ומדבר על הדחפים הסותרים בזוגיות שלנו, בין נאמנות מוחלטת לבת זוגתנו, לבין הרצון לבגוד בה, כנגזרות של התנהגויות פרהיסטוריות, המובילות לעתים לקונפליקטים מול האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו בעידן המודרני, כפצצת אטום, נשק יום הדין, המעניקה לאדם יכולת לחולל אסון כאל זעם קדמוני. הררי מפתיע באופן שבו הוא מספר את ההיסטוריה ובעצם מדבר על אתגרים, מאוויים, והפחדים היום יומיים שלנו, ומנסה למצוא להם הסברים ושורשים בהיסטוריה האנושית, ובכך מתקבלת מוחשיות ורלוונטיות להיסטוריה, כסיפור האנושות, שהוא למעשה סיפור החיים שלנו כבני אדם. רבים ניסו להגדיר, מהם מיתוסים, והתפקיד שהם ממלאים בתרבות האנושית. הררי מצליח להסביר זאת בפשטות ואלגנטיות, הסיפורים שבני האדם מספרים לעצמם במטרה לחבר בין אנשים שונים. ההיסטוריה, מתחקה למעשה אחרי אותם סיפורים. הררי מדגים את הרעיון של סיפור אנושי העובר כחוט השני מהחברה הקדמונית לחברה המודרנית, באמצעות הצגת פסל פולחני קדמוני, פסל אריה אדם, המוכיח שהאדם הקדמון ידע להמציא סיפור. כך האדם המודרני, לוגו האריה של פיג'ו, המייצג תאגיד ענק, הוא ביטוי ליכולת המצאת סיפור מודרני על תאגיד ערטילאי, וחיברו באמצעות הסמל המוחשי, לאנשים רבים ככול האפשר. באמצעות סמלי תרבות, הררי ממחיש ומסביר מונח מסובך כמו מיתוס, והופך אותו לבהיר ומובן לקוראיו. הררי מביט להיסטוריה בקנה מידה גדול, כרצף החוצה תקופות, ויבשות ומבצע הכללות מרהיבות גדלות, כמו אסטרונום המביט למרחבי השמיים האין סופיים באמצעות טלסקופ כדי לפענח את צפונות היקום מלפני מיליארדי שנים. ומעת לעת הוא מסיר את עיניו מהטלסקופ ומביט לחיים האמיתיים, על פני כדור הארץ, לדוגמאות פרטניות ומצליח לחבר בין שתי התמונות השונות לתמונה אחת של מראה האנושות, חיבור הדומה לתיאוריית על במדעים. כך התמונה אותה מצייר הררי באמצעות הסבריו המבריקים לאופן בו התפתחה האנושות, במשך אלפי שנים למה שהיא כעת. הררי, מספר היסטוריה מרתקת בגובה העיניים, הוא שוזר נושאים מגוונים, כמו כלכלה, תאגידים, רעיונות מדיניים, אנתרופולוגיה, ומצליח להראות את הקשר בין התחומים השונים, לאנושות - אנחנו כבני אדם. הררי הוא איש רנסנס מודרני השולט בתחומי ידע רבים באופן רהוט ואינטליגנטי, המקנה לספר ברק אינטלקטואלי שאינו מתנשא. הוא מצליח לבטא רעיונות מורכבים בצורה פשוטה ומובנת, ולקשור אותם לדוגמאות קונקרטיות, הממחישות ומנגישות את ההיסטוריה לאנשים רבים, מה שהופך את הקריאה בספר לחוויה יוצאת דופן. הררי מחזיר להיסטוריה את הקסם והברק הראויים לה. נח הררי פירק אחת לאחת את דעותיי הקדומות, ושכנע אותי לאופן שבו ניתן להביט בצורה שונה ומרהיבה להיסטוריה האנושית.”