ביקורת ספרותית על איש ושמו אובה - פרוזה # מאת פרדריק בקמן
ספר טוב

---

יש לי ידיד נפש כבן 75.
הכרתי אותו בתור לרופא שיניים בדיזינגוף סנטר, ישבתי שם מחכה לתורי ובידי ״פעמון הזכוכית״ של סילביה פלאת.
הוא התיישב לידי, גבוה ומרשים עם תלתלי כסף, לובש חולצה מכופתרת ובה כיס מלא עטים.
נתתי בו מבט קל ומחויך, נדתי בראשי והמשכתי בקריאה.
״שתדעי לך שלא בריא לקרוא את סילביה לפני טיפול״ סח לי.
הדרך המלבבת שבה בחר לומר לי זאת, כאילו היתה אשתו האהובה אך עדיין מודע לדכאונותיה ושמא חלילה ישפיעו עלי, לכדה את תשומת לבי.
אל תדאג, הרגעתי אותו. באתי רק לניקוי.
ומדוע בחורה בגילך (בת כמה את? 30?) קוראת מישהי שבחרה לסיים את חייה באופן טרגי כ״כ? לא וויתר. כי אני אוהבת דמויות טרגיות ומתחברת לעצב של אנשים.
התחלנו לשוחח והתברר לי שהיה מורה לספרות בתיכון תל אביבי ידוע, התאלמן לפני שנתיים ואוהב לקרוא מדריכי נסיעות ליעדים אקזוטיים וכך בעשר דקות המתנה למדנו הרבה זה על זו. הוא היה שופע ידע וחכמה ולרגע שכחתי היכן אני נמצאת ומדוע אני שם
רציתי להקשיב לו לנצח עד שראשו של ליאור, הרופא, הגיח מבעד לדלת ואמר: מה שלומך שרון? בואי, היכנסי. אני מייד איתך עמרם. חמש, עשר דקות גג.
אין בעיה, חייך עמרם ותהיה עדין איתה, היא נראית ילדה טובה.
כשסיים אתי ליאור וביקש שאמסור ד״ש חמה להוריי, יצאתי מחדרו ונפלט לי בטעות: לחכות לך? עמרם לא נראה מופתע כלל והשיב כי זה לא ייקח זמן רב.
ובעודי מחכה, המומה על תעוזתי ומנסה להבין מה עובר עלי ומה פתאום אני מטרידה אנשים זרים שגילם כפול משלי הוא יצא משם נינוח ואמר שהוא מכיר קפה קטן בזמנהוף שמוכר סנדוויצ'ים טעימים. שמנו פעמינו לשם, ישבנו והתחלנו לדבר כאילו אנו מכירים כמספר השנים המפרידות בינינו.
אני הקשבתי והוא דיבר וכשעניתי על שאלותיו, הביט בי בעניין וספג את תשובותי.
לאחר שלוש שעות גרוני היה חרב. מעולם לא הפעלתי את מיתרי הקול באופן כזה. הזמנתי קולה, משקה שלישי זה מכבר והוא אמר שעליו ללכת. יש לו תור למרפאה.
נפרדנו והוא סיפר לי שהנכדה למדה אותו קצת על הוואצאפ והאם אני מכירה.
החלפנו מספרים ומאז כל אימת שאני מגיעה ארצה אנו נפגשים.

הוא לא נותן לי לשלם עליו ומנתק את הכסא מהשולחן עבורי, לפני שאני מתיישבת.
יש לו גינונים של ג׳נטלמן והוא פרייסלס, מכל הבחינות.
קצת כמו אובה.

אודות הספר שמעתי רבות ונצורות אך לא הייתי מגיעה אליו לולא הוחלט להחיות מחדש את מפגשי מועדון הספר באוסטין.
בי נשבעתי שלא אתקרב יותר לרבי מכר לאחר שנחלתי מספר אכזבות אך מכיוון שנבחר האחרון החלטתי להתגמש ולתת לו סיכוי.
זאת היתה בחירה מצויינת משום שדמות הגיבור קצת הזכירה לי את ידידי היקר.
טרגית, קשוחה, ישירה ורגישה מהדור הישן. כזאת שכבר אין במפעלים, מודל שכבר חדלו לייצר. מכונית ענתיקה לאספנים.

אובה, אלמן מריר בן 59 מחליט שאין לו עוד עבור מי לחיות.
אשתו נפטרה זה מכבר ולחייו אין משמעות. ההרגלים שהקנה לעצמו כאשר היתה בחיים הפכו חסרי ערך כי אין עבור מי להתאמץ.
היא היתה עבורו עולם ומלואו ואין לה תחליף. אך ככל שהוא נחוש יותר לסיים את חייו כך נתקל באנשים ומצבים הגורמים לו להשהות את ההתאבדות ליום אחר כי זה זקוק לעזרה וזאת זקוקה להכוונה.
החיים ממגנטים אותו אליהם ביתר שאת וככל שהוא מתנגד יותר כך נסיונותיו לסיימם הופכים עקרים ומגוחכים.
יש משהו קסום באנשים מן הדור הישן: רובם מתנגדים לקדמה, בזים לתרבות האינסטנט ומאמינים שבכדי להשיג דבר מה עליך לעבוד קשה.
כך גם סח לי, עמרם.
הדור שלכם מפונק מדי, יקירתי. אתם רוצים הכל, מייד ועכשיו והרי ככה לא בונים חומה!?.
אני נוטה להסכים עמם, עם אובה ועמרם.
מביטה בילדיי ולא מבינה מדוע אני טורחת ככל האפשר על מנת לרצותם?
מה יקרה אם יקבלו את חפציהם בקצת מאמץ? מדוע הטרחה היא כה מינימלית היום?

היופי בדור הישן הוא היכולת הנדירה להעריך את מה שהיה קיים פעם, כשעוד היינו בחיתולינו. אובה, גיבור הסיפור מכיר בשינויים ולא מקבלם.
הוא רוצה להחזיר את הזמן אחורנית לתקופה בה הכל היה פשוט יותר וקל היה לקרוא את האנשים ולסווגם עפ״י סוגי המכוניות שבהן נהגו.
עושה הרושם שהשיטה אינה עובדת אך בדיעבד אינה יעילה ממנה.
אובה קולט את סביבתו ורחשיה בדרכו האיטית, העקלקלה והמסורבלת והיא פשוט שובת לב!

ספר נפלא אודות החיים ומה שהם מזמנים עבורנו ומי שראה את הסרט ״גראן טורינו״ (2008) לא יוכל שלא להשוות בין דמותו הנרגנת של איסטווד לזאת שבסיפור זה.

אמנם ממתק אבל משובח וכזה שלא מזיק לשיניים!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על איש ושמו אובה - פרוזה #