אבא שלי בא לתקן לי את הברז המטפטף. הוא נוסע בשני אוטובוסים, ואז הולך שני קילומטרים ברגל, והוא בא במיוחד בשביל זה. "אמא שלך אמרה שאת לא יודעת לתקן ברזים", הוא אומר לי. בלי שלום. בלי מה נשמע. "אז קניתי את החלק שצריך, כי את בטח תלכי לחנות היקרה, ותשלמי יותר מדי כסף על זה. מברג פיליפס יש לך?". אני מביאה לו מברג פיליפס, והולכת לסגור את השיבר הראשי. הוא מניח את התרמיל הענק שהביא איתו, הוא זועף על החלודה שיש במברג, ועל זה שאני לא יודעת לתחזק את הבית כהלכה, ועל חוסר הסדר הכללי במרפסת השירות. אבל הוא מתקן, והוא בא במיוחד בשביל זה. אז אני שותקת. ורק הולכת כדי לפתוח את השיבר הראשי, ואז שוב לסגור אותו, כדי לחזק, ושוב לפתוח כדי לבדוק, ושוב לסגור "כי גם הניאגרה אצלך לא משהו, וזה בזבוז מים. איך לא שמת לב שאת משלמת הרבה יותר כסף בחשבון?". בסוף הוא מסיים. מסרב לכוס תה, מוכן לקבל כוס מים, יושב במטבח ומעיר ש6.90 שקלים על שמן סויה זה הרבה יותר מדי. ואז הוא לוקח את התרמיל הענק. אני כבר הצצתי, אז אני יודעת מה יש שם - פחיות ובקבוקי שתייה שהוא אוסף ברחוב ולוקח למיחזור. והולך הביתה. שני קילומטר ברגל. ואז אוטובוס, ועוד אחד.
חמותי הולכת להתנדב בספרייה הציבורית שליד הבית שלה. הספרניות הצעירות יושבות ליד הדלפק ומצפות שהיא תחזיר את הספרים למדפים. היא מבקשת מטלה פשוטה יותר, כי כואבות לה הרגליים, והן מציעות לה לעטוף את הספרים בניילון. היא רואה את הספרנית מתחבטת עם המחשב ומציעה עזרה, אבל הספרנית אומרת "לא. זה מסובך מדי, את עוד עלולה לקלקל את המחשב, ואז מה נעשה?". חמותי ניהלה במשך שנים את המסד הממוחשב בבית חולים א', ולאחר מכן הקימה כמעט מהבסיס את המסד הממוחשב בבית חולים ב'. קטן עליה להבין תוכנה פשוטה של ניהול ספריה. אבל הספרנית לא יודעת את זה, וגם לא טורחת לשאול. ברור שאם מישהי בפנסיה, וצריכה משקפי קריאה, אז היא תקלקל את המחשב. הספרנית גם לא תדע, כי חמותי עזבה את הספרייה, ולא תחזור אליה יותר בחיים.
בשבילי אובה הוא לא "הזקן הנרגן מהבית הסמוך", אלא חלק מבני משפחתי. אבא שלי אינו אובה. גם חמותי לא, אבל יש להם מספיק קווי דימיון. אני חושבת על זה הרבה, ואף פעם לא יודעת אם זה הגיל או התרגיל. האם גם אני בגיל שבעים אהיה כזאת קשה, חסכנית, ונרגנת. ואולי אלה תנאי החיים של לפני שבעים שנה, של לידה בשלהי מלחמת העולם, גם אם מחוץ לאיזור סכנה מיידית, של ילדות במלחמה קשה ותחת משטר צנע, ושל חינוך בדור שאינו מעודד הבעת רגשות, הם הגורמים. ואולי זה גם וגם. או משהו אחר בכלל.
ויכול להיות שזו הפנסיה. אובה רוצה למות. זה לא ביטוי בעלמא, כי הוא עושה צעדים ניכרים בדרך הזו. הוא פוטר ממקום עבודתו, ולכן הוא מרגיש חסר ערך וחסר תועלת, ולמעשה חסר סיבה כדי להמשיך ולחיות. במחקר על חברות שבהם יש זקנים שמאריכים ימים מאוד, גילה בין השאר שהמילה "פרישה" אינה נמצאת שם בלקסיקון. וגם לא "בית אבות" או גירסה מכובסת אחרת של המוסד. אף אחד לא "עובד" או "פורש מעבודתו", לעומת זאת לכל אחד יש "יעוד" או "שליחות" משלו, וזאת לא נפסקת עד היום שהוא בוחר להפסיק אותה, ושהוא בדרך כלל קרוב ליום מותו. כולם חיים בתוך קהילה, וממשיכים לתרום ועל כן לחוש שייכות אליה. "כל עוד היתה לי החנות," אמרה לי דודה פנינה, "היתה לי סיבה לקום בבוקר. להתלבש. למרוח לק, כי לקוחות מבקשים אריזה יפה, ומסתכלים לי טוב טוב על הידיים. הייתי יוצאת החוצה, מדברת עם אנשים". וזה לא נכון רק עבור זקנים, אגב, גם נכים צריכים יותר מסעד ועזרה. הם צריכים את התחושה שאנשים אחרים צריכים אותם. למנוע מהם שותפות פעילה ויצרנית בחברה זה עוול.
את זה מבינה פראוונה, השכנה שהיגרה מאיראן, ופורצת לחייו של אובה. היא לא רואה בו רק מען לאוכל מבושל, ולשאר מעשי צדקה, אלא נכנסת ומנדנדת לו באופן פעיל ביותר: שיסיע אותה לבית החולים, שישמור על הילדה, שילמד אותה נהיגה. ובמפתיע זה עוזר. הספר שוזר את ההווה, עם זכרונות העבר. וזכרונות העבר מסבירים מדוע כל אחד מקווי אופיו הבלתי נעימים של אובה הוא דווקא הגיוני מאוד. בסך הכל הספר זורם, על אף הטרחנות של כותרות הפרקים המתחילות כולן במילים "איש ושמו אובה", ושאר גימיקים
כאמור, הספר הוא ספר קליל. חוסר האמינות של העלילה שלו הוא חלק ממסגרת הז'אנר. כולל ההפי אנד הסופי שבו כולם חברים ומשתפים פעולה, כולל המהגרת מאיראן, ההומוסקסואל, השכנים הסובלים מטרשת נפוצה ואלצהיימר בהתאמה, ושאר הדמויות המופיעות. לא כל העולם זהב טהור. למשל, נציגי הבירוקרטיה, ונציגיה של מערכת הרווחה. מתברר שגם למדינה סוציאל-דמוקרטית נאורה שכולם כאן במזה"ת הסוער אוהבים להעריץ יש בעיות. באחת הסקירות שקראתי כתוב שאהבתם רבת השנים של אובה ואשתו סוניה היא בלתי אפשרית "כי בחורה כל כך מוכשרת וחכמה לא מתאהבת בחיים האמיתיים בבחורים כמו אובה, ובלתי אפשרית כי אובה אוהב אותה במעשים יומיומיים, בלתי נתפשים בפשטותם". ובכן מהניסיון הצר והלא מעיד על כלום במשפחה שלי, זה בדיוק מה שקורה. אבל לא כאן המקום להרחיב. בכל מקרה השתלשלות האירועים לא מאוד אמינה, ודווקא על כן היא מהנה מאוד, בעיקר כי תיאורי הדמויות מאוד אמינים ואמיתיים. קצת קשה להפריד מה בעלילה "שוודי" ומה הופך אותה אוניברסלית. אמנם אובה אוכל תפוחי אדמה ונקניק, ומתעקש לתחזק מכוניות סאאב בלבד, אבל אלה הפרטים בלבד.
ואחרי הקריאה, כשאתם פוגשים את השכן המבוגר, או הולכים לבקר את הדודה הזקנה, אל תחשבו רק מה אפשר לעשות בשבילו. נסו לתת להם משהו שיעשו בשבילכם. כן, לא בטוח שתשמעו תודה מפורשת, אבל אם השקעתם מחשבה בבקשה, והתאמתם אותה ליכולות ולכשרונות האדם שמולכם, תוכלו להבין את התודה גם בלי שתאמר מפורשות.
