“הצהרת רובינזון האם אתם יודעים מי אנחנו באמת ההיסטוריונים, פתח יום אחד את השיעור, בהצהרה דרמטית ולא צפויה, זאב רובינזון, המורה הציני שלי לתולדות רומא ? אנחנו היסטוריונים כביוגרפים מתוסכלים, משעממים, נפוחי אגו וחשיבות. כל חיינו אנחנו מנסים להוכיח, שאנחנו יודעים משהו חדש ומהפכני לכאורה על יוליוס קיסר, אמירה שתעניק לנו מוניטין, ולמעשה אולי תעניין כעשרים חוקרים בעולם. אנחנו נעים אחרי יוליוס כצל, מלקטים כל פיסת מידע עליו, מנסים להעניק משמעות למלים מתות. אבל בסופו של יום, כשאנחנו חושבים שאנחנו ממש מכירים את יוליוס, אנחנו מתמלאים רגשי נחיתות לעובדה שהוא הייה ענק בחייו, ומה אנחנו לעומתו, ננסים המנסים להיות ניזונים משאריות חייו, מציצנים שחווית חייהם היא ההתחקות לחיים של אחרים. זאב המשיך בגילוי הלב, רק בודדים מקרב הביוגרפים ההיסטוריונים יצרו עניין, הרוב נשארו ויישארו אנונימיים. בכך כנראה זאב התכוון לעצמו, בהשוואתו, לעמיתו, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, מבלי שהזכיר את שמו, פרופסור צבי יעבץ, מי שכתב על יוליוס קיסר וזכה לתהודה עולמית. הרומן אני וקמינסקי, של דניאל קולמן מנסה לתת מענה לאותה השאלה, מהם יחסי הגומלין בין ביוגרף צעיר, לבין מושא הביוגרפיה שלו, צייר קשיש ונישכח השייך לדור הנפלים של הציירים ? סבסטיאן צולנר, עיתונאי המסקר את תחום האמנות, פרילנסר החיי מהיד לפה, בשנות השלושים שלו, מבקש לכתוב את הביוגרפיה שתשנה את חייו, לקבל משרת עיתונאי באחד מעיתוני האמנות הנחשבים בעולם. עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בכדי להגשים את משאלתו ? הבחירה של סבסטיאן במושא כתיבתו מעוררת מעט תהייה, צייר נשכח, התלמיד האחרון של מאטיס, מי שהכיר היטב את פיקסו, היה הבטחה גדולה שהוחמצה. האם הוא יכול להוות האמצעי דרכו סבסטיאן ישנה את חייו. חוסר העניין שמעורר כעת האמן, מחייב לרדת לעומקם של מקומות אפלים, לכוון לרכילות צהובה, גם אם מדובר בחציית קווים אדומים, בין גיבור הביוגרפיה שהוא אדם זקן ותשוש באחרית ימיו, לבין חוקרו האמביציוזי נטול העכבות. האם הפער הזה יצור קונפליקט, או השלמה מעניינת בין השניים ? מהם האינטרסים העומדים מאחורי ביוגרפיה של האמן הנידח. האם ערך ציוריו אמורים להרקיע לשחקים, אחרי גילויו המחודש. אולי הביוגרפיה שלו תהייה רבת מכר. האם היכולת להאיר ציירים ידועים דרך עדות אישית, חשובה באמת, או האומנם הביוגרפיה תגרום לצדק אמנותי מאוחר לגאון הנשכח ? ציוריו של קמינסקי לא קלים ולא מתחנפים, אלא תובעים את התמסרות הצופה. באחת מהסדרות הראשונות שלו הוא מפרש את המונח השתקפויות, באמצעות מראות הניצבות זו מול זאת, היוצרות את אפקט האין סוף, העצמים המצוירים משתקפים " במין כאוס סימטרי, בעל אפקט מורכב מאין כמוהו ". התערוכה עוררה עניין מסוים, דומה שקמינסקי עמד לפרוץ לתהילה, אבל זה לא קרה. מה המבדיל בין אלמוניותו לכמעט גאוניותו של קמינסקי ? תחשבו על ואן גוך שבחייו לא מכר אפילו תמונה אחת, ונחשב לאמן כושל. מה גרם לכך שהפך לגאון לאחר מותו ? את השאלה הזאת מציב דניאל קלמן באמצעות אמן בדיוני, אלא שהוא מציב לו הגדרה מאוד חמקמקה, כמעט גאון בחייו. האם מותו, או הביוגרפיה, יצורו את המומנטום להכרה המחודשת בו ? דמותו של קמינסקי חידתית, מי הייתה האישה האלמונית שהצליחה לשים אתו בקדמת סצנת האמנות האם היעלמותה גרמה לדעיכתו. מה ומי בעצם מנעו את הכתרתו של קמינסקי כגאון , ועל פי אלו אמות מידה הוא נשפט להתעלמות. כשומעים את שיח המומחים, מבינים שלמעשה מדובר בקליקה אמנותית המשחקת אלוהים : " אנכרוניסטי, יותר מדי פירנזי... מבחינה תמטית קשה להצביע כאן על תחכום רב ". אני ממש לא הבנתי את השפה הזאת. מה שגרם לי אי נוחות ובכך קלמן משקף את פרדוקס השיפוט האמנותי כפיקציה שאין לה אמות מידה ברורות, אלא גחמות אנושיות, תערובת של אמת והעמדת פנים של אמנים וקובעי הטעם האמנותי, אינטראקציה לא ברורה באמצעותה מוגדרים גאוני האמנות, ואחרים כיוצרים לא נחשבים. עכשיו תוסיפו למשוואה המסובכת הזאת את הביוגרף, הנועד להבהיר או גם לסבך את התמונה. האם הוא יכול ורוצה לבצע כתיבה אמנותית נקייה ואובייקטיבית. רובינזון טען שביוגרף לעולם לא יהיה אובייקטיבי, הוא מושפע ממושא כתיבתו, ולמעשה מנסה להביא לביטוי את השקפות עולמו והאינטרסים האישיים שלו. קלמן מוליך אותנו בנתיב חייו של קמינסקי, בצורה מעניינת. בספר אינטליגנטי הכתוב בשפה מדויקת ויפה. הוא מנסה להתחקות אחרי דמותו האניגמטית של קמינסקי האמן באמצעות סבסטיאן הביוגרף המוחצן ואחרי לבירינט עולם האמנות ושיגיונות האמנים כבני אדם המתפענחים בהדרגה לעולם שבו קיים שלוב של בדיה ואמת. אולי זה סוד הקסם המתעתע של האמנות. התחקותו של סבסטיאן אחרי קמניסקי האמן, היא בעצם מסע לגילוי האמת הפנימית שלהם ושלנו.”

“"אני וקמינסקי" מה כבר יכול להיות רע בספר ששמו "אני וקמינסקי" תמונת הכריכה בהחלט תואמת. "אני וקמינסקי" זהו ספור של סבסטיאן צולנר, שמנסה לכתוב לא בהצלחה רבה את סיפור חייו של מנואל קמינסקי, צייר קשיש ואבוד ונשכח. בנוסף לכל עיוור. שבעברו נפגש ב... ושוחח עם...אבל הספור של קמינסקי הוא הספור של הכותב של אותו סבסטיאן צולנר. צולנר חש צורך לכתוב ספור ביוגרפי מרשים בעל תובנות מרחיקות לכת והעיקר שיזכר ככותב. על אדם שכבר לא מענין אותו ולא איכפת לו לשכוח. לכן נכשל בניסיונו לחדור לנפשו המבולבלת של הצייר הקשיש. הביוגרפיה הופכת לפרודיה. למרות הכל העלילה מושכת. בעיני מסתתרת כאן תפיסה כביכול "פילוספית" בהפוך על הפוך בואו נעצור מעט את המירוץ, את הניסיון לחפש משמעויות בכל. כי המציאות היא הרבה יותר הפכפכה והרבה פחות מגובשת ומרשימה מאשר מנסים להציגה -כי אנשים הם רק אנשים ולא מעבר לכך ואומנות היא מעשה ידיהם אהבתי.”

“הצהרת רובינזון האם אתם יודעים מי אנחנו באמת ההיסטוריונים, פתח יום אחד את השיעור, בהצהרה דרמטית ולא צפויה, זאב רובינזון, המורה הציני שלי לתולדות רומא ? אנחנו היסטוריונים כביוגרפים מתוסכלים, משעממים, נפוחי אגו וחשיבות. כל חיינו אנחנו מנסים להוכיח, שאנחנו יודעים משהו חדש ומהפכני לכאורה על יוליוס קיסר, אמירה שתעניק לנו מוניטין, ולמעשה אולי תעניין כעשרים חוקרים בעולם. אנחנו נעים אחרי יוליוס כצל, מלקטים כל פיסת מידע עליו, מנסים להעניק משמעות למלים מתות. אבל בסופו של יום, כשאנחנו חושבים שאנחנו ממש מכירים את יוליוס, אנחנו מתמלאים רגשי נחיתות לעובדה שהוא הייה ענק בחייו, ומה אנחנו לעומתו, ננסים המנסים להיות ניזונים משאריות חייו, מציצנים שחווית חייהם היא ההתחקות לחיים של אחרים. זאב המשיך בגילוי הלב, רק בודדים מקרב הביוגרפים ההיסטוריונים יצרו עניין, הרוב נשארו ויישארו אנונימיים. בכך כנראה זאב התכוון לעצמו, בהשוואתו, לעמיתו, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, מבלי שהזכיר את שמו, פרופסור צבי יעבץ, מי שכתב על יוליוס קיסר וזכה לתהודה עולמית. הרומן אני וקמינסקי, של דניאל קולמן מנסה לתת מענה לאותה השאלה, מהם יחסי הגומלין בין ביוגרף צעיר, לבין מושא הביוגרפיה שלו, צייר קשיש ונישכח השייך לדור הנפלים של הציירים ? סבסטיאן צולנר, עיתונאי המסקר את תחום האמנות, פרילנסר החיי מהיד לפה, בשנות השלושים שלו, מבקש לכתוב את הביוגרפיה שתשנה את חייו, לקבל משרת עיתונאי באחד מעיתוני האמנות הנחשבים בעולם. עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בכדי להגשים את משאלתו ? הבחירה של סבסטיאן במושא כתיבתו מעוררת מעט תהייה, צייר נשכח, התלמיד האחרון של מאטיס, מי שהכיר היטב את פיקסו, היה הבטחה גדולה שהוחמצה. האם הוא יכול להוות האמצעי דרכו סבסטיאן ישנה את חייו. חוסר העניין שמעורר כעת האמן, מחייב לרדת לעומקם של מקומות אפלים, לכוון לרכילות צהובה, גם אם מדובר בחציית קווים אדומים, בין גיבור הביוגרפיה שהוא אדם זקן ותשוש באחרית ימיו, לבין חוקרו האמביציוזי נטול העכבות. האם הפער הזה יצור קונפליקט, או השלמה מעניינת בין השניים ? מהם האינטרסים העומדים מאחורי ביוגרפיה של האמן הנידח. האם ערך ציוריו אמורים להרקיע לשחקים, אחרי גילויו המחודש. אולי הביוגרפיה שלו תהייה רבת מכר. האם היכולת להאיר ציירים ידועים דרך עדות אישית, חשובה באמת, או האומנם הביוגרפיה תגרום לצדק אמנותי מאוחר לגאון הנשכח ? ציוריו של קמינסקי לא קלים ולא מתחנפים, אלא תובעים את התמסרות הצופה. באחת מהסדרות הראשונות שלו הוא מפרש את המונח השתקפויות, באמצעות מראות הניצבות זו מול זאת, היוצרות את אפקט האין סוף, העצמים המצוירים משתקפים " במין כאוס סימטרי, בעל אפקט מורכב מאין כמוהו ". התערוכה עוררה עניין מסוים, דומה שקמינסקי עמד לפרוץ לתהילה, אבל זה לא קרה. מה המבדיל בין אלמוניותו לכמעט גאוניותו של קמינסקי ? תחשבו על ואן גוך שבחייו לא מכר אפילו תמונה אחת, ונחשב לאמן כושל. מה גרם לכך שהפך לגאון לאחר מותו ? את השאלה הזאת מציב דניאל קלמן באמצעות אמן בדיוני, אלא שהוא מציב לו הגדרה מאוד חמקמקה, כמעט גאון בחייו. האם מותו, או הביוגרפיה, יצורו את המומנטום להכרה המחודשת בו ? דמותו של קמינסקי חידתית, מי הייתה האישה האלמונית שהצליחה לשים אתו בקדמת סצנת האמנות האם היעלמותה גרמה לדעיכתו. מה ומי בעצם מנעו את הכתרתו של קמינסקי כגאון , ועל פי אלו אמות מידה הוא נשפט להתעלמות. כשומעים את שיח המומחים, מבינים שלמעשה מדובר בקליקה אמנותית המשחקת אלוהים : " אנכרוניסטי, יותר מדי פירנזי... מבחינה תמטית קשה להצביע כאן על תחכום רב ". אני ממש לא הבנתי את השפה הזאת. מה שגרם לי אי נוחות ובכך קלמן משקף את פרדוקס השיפוט האמנותי כפיקציה שאין לה אמות מידה ברורות, אלא גחמות אנושיות, תערובת של אמת והעמדת פנים של אמנים וקובעי הטעם האמנותי, אינטראקציה לא ברורה באמצעותה מוגדרים גאוני האמנות, ואחרים כיוצרים לא נחשבים. עכשיו תוסיפו למשוואה המסובכת הזאת את הביוגרף, הנועד להבהיר או גם לסבך את התמונה. האם הוא יכול ורוצה לבצע כתיבה אמנותית נקייה ואובייקטיבית. רובינזון טען שביוגרף לעולם לא יהיה אובייקטיבי, הוא מושפע ממושא כתיבתו, ולמעשה מנסה להביא לביטוי את השקפות עולמו והאינטרסים האישיים שלו. קלמן מוליך אותנו בנתיב חייו של קמינסקי, בצורה מעניינת. בספר אינטליגנטי הכתוב בשפה מדויקת ויפה. הוא מנסה להתחקות אחרי דמותו האניגמטית של קמינסקי האמן באמצעות סבסטיאן הביוגרף המוחצן ואחרי לבירינט עולם האמנות ושיגיונות האמנים כבני אדם המתפענחים בהדרגה לעולם שבו קיים שלוב של בדיה ואמת. אולי זה סוד הקסם המתעתע של האמנות. התחקותו של סבסטיאן אחרי קמניסקי האמן, היא בעצם מסע לגילוי האמת הפנימית שלהם ושלנו.”

“"אני וקמינסקי" מה כבר יכול להיות רע בספר ששמו "אני וקמינסקי" תמונת הכריכה בהחלט תואמת. "אני וקמינסקי" זהו ספור של סבסטיאן צולנר, שמנסה לכתוב לא בהצלחה רבה את סיפור חייו של מנואל קמינסקי, צייר קשיש ואבוד ונשכח. בנוסף לכל עיוור. שבעברו נפגש ב... ושוחח עם...אבל הספור של קמינסקי הוא הספור של הכותב של אותו סבסטיאן צולנר. צולנר חש צורך לכתוב ספור ביוגרפי מרשים בעל תובנות מרחיקות לכת והעיקר שיזכר ככותב. על אדם שכבר לא מענין אותו ולא איכפת לו לשכוח. לכן נכשל בניסיונו לחדור לנפשו המבולבלת של הצייר הקשיש. הביוגרפיה הופכת לפרודיה. למרות הכל העלילה מושכת. בעיני מסתתרת כאן תפיסה כביכול "פילוספית" בהפוך על הפוך בואו נעצור מעט את המירוץ, את הניסיון לחפש משמעויות בכל. כי המציאות היא הרבה יותר הפכפכה והרבה פחות מגובשת ומרשימה מאשר מנסים להציגה -כי אנשים הם רק אנשים ולא מעבר לכך ואומנות היא מעשה ידיהם אהבתי.”