ביקורת ספרותית על הנשף של הרוזן ד'אורז'ל מאת רימון רדיגה

---

אינני יודעת היכן אני. לרגע נדמה כי הרגע התעוררתי מחלום בהקיץ, אחד שכזה אשר קשה לפענחו. אינני כאן, זה בטוח. נדמה כי פיספסתי דבר כלשהו, משהו שחמק ממש לנגד עייני כלבנין הכרוב, כאור הירח. דבר זה אינו מוחשי, לא ארגיש אותו לעולם אך לא ארגיש אותו לנצח ועצם אי ההרגשה היא היא ההרגשה. מפלחת לי דרך בעולם שבין לבין אנסה למצוא את המילים.
"מילים אמרת?" אומר איזה קול דרמאטי משהו, "העם אין לו כל צורך במילים, המילים כמו גם הכובעים הם מגביליו. לעם אין תחפושות, בואי גם את, נסי את זה!" כמו משום מקום מגיחה לה הנסיכה ד'אוסטרליץ, אורטנס, או אם תרצו שליחת העם ומסחררת אותי. "לאן?" אני שואלת, "בואי אחרי".
כך היא שוב נעלמת לה בלא נודע. אני מוצאת את עצמי לבד, לבד עם הזיכרון. הנה המילים מגיחות משום מקום, מהלכות על שתיים. אז הייתה לה רוזנת אחת, עם אישיות כובשת וחיוך ביישני. שמה של הרוזנת היה מאהו. מאהו נולדה למשפחה בעלת יוחסין שנוי במחלוקת, משפחת גרימואר דה לה ורברי. היא נולדה לאימא לא מרוצה, לאימא לא אוהבת. ללא כל אהבה מצד אימה, ניסתה למצוא את דרכה לאהבה כלשהי. כך מאהו גדלה, מתנחמת קצת באהבתה של האומנת מארי.
היה גם רוזן אחד, בעלה של מאהו. שמו של הרוזן היה אן, אן ד'אורז'ל. אן היה אדם של חברה, של מסיבות ושל תחפושות ומסיכות, תרתי משמע. מאהו העריכה את אן, נדמה לה היה כי היא אוהבת אותו. אן חשב שמאהו צריכה להעריך אותו, הרי הוא ההזדמנות שלה בחברה הגבוה.
היה גם פרנסואה אחד ששיבש הכל. פרנסואה דה סריאז החל את הקשר בטעות בקרקס מדראנו שאליו הגיע עם ידידו היקר פול רובן. פול רובן היה רוצה להיות בן בית אצל האורז'לים (ד' זה בעצם אות פתיחה צרפתית, לא משהו בעניינם אלו ככה שאני לא יודעת במדויק מה הפירוש), אך הגורל כמו החליט שהם ייתחברו דווקא עם פרנסואה.
פרנסואה, שהיה כבר לאורחם של האורז'לים בנשף אחד (כאלו היו מארגנים מדי פעם ובהם היו מיני אנשים אשר לא כולם מוכרים עם האורז'לים), מרגיש רגשות שאינו יודע להסביר אותם. הוא הופך להיות ידידם של האורז'לים ומגלה כי אותם רגשות אלו שחש כלפי הרוזנת אלו רגשות אהבה. לאט לאט גם מתברר כי אותה אהבה, שאינה חד צדדית, מסכנת את שניהם.
ומעל לכל אלה, למרות הופעותיה המעטות, שוכנת דמותה של אורטנס או כפי שאני מכנה אותה "אורטנס אור ירח". אורטנס, או הנסיכה ד'אוסטורליץ, היא אהובת העם מבין האצולה. היא מאמינה בעם, מאמינה בכך שהעם פיקח. דמותה של אורטנס כל כך מקסימה רק, ואך ורק, בזכות עצמה. היא פיוטית, חכמה, מנהיגה ועוד דברים רבים. היא מסחררת. לא צריכה כל כובעים (כמו שאר הגבירות), לא כל תחפושות. היא היא.
איני מבינה איך נער בן 18 (בזמן כתיבת הספר היה ריימון ראדיגה בן 18), כותב בכזו מיומנות, כגאון בפעולתו ממש. אסיים במילותיו שלו:
"אותם ילדי הפלא הרוחניים הבשלים קודם זמנם והנעשים מקץ שנים אחדות לפלאים של טמטום!
לאיזו משפחה אין ילד פלא משלה? המשפחות הללו המציאו מושג זה. אך בלי ספק: קיימים ילדי פלא. לעתים רחוקות הם אלה שעל אודותיהם יצאה השמועה שהם כאלה. הגיל אינו ולא כלום. יצירתו של רמבו (משורר), ולא הגיל בו כתב, היא שמדהימה אותי. כל המשוררים הגדולים כתבו את שיריהם בגיל שבע עשרה"...

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על הנשף של הרוזן ד'אורז'ל