ביקורת ספרותית על עת הזמיר - ספריה לעם #338 מאת חיים באר
ספר טוב

---

מדי פעם ובעיקר מחמת השעמום אני בוחנת עצמי בשלל חידונים שמציע הפייסבוק; לאיזה כוכבת קולנוע את דומה? מי מאוהב בך בסתר? מה אנשים חושבים על האופי שלך?
תמיד יוצא שמעריצי הם בגילאי 60 ומעלה וממין נקבה, אני דומה באופן קבוע לג׳וליה רוברטס והאופי שלי מדהים כל כך וממגנט שבקלות יכולתי להפוך למסמר הערב של כל מסיבה.
עם דגש על ״היכולתי״.
אני תמיד נמצאת מרחק שנות אור מההברקות שהרשת החברתית מזמנת לי בהתלהבות רבה כל כך ומופתעת שאנשים מפרסמים את התוצאות על עצמם ומקלידים בתוספת: ״בול, אני״
בול עץ, אולי.
כדי לדעת מי אני ולאן פני מודעות עלי לעבור דרך ייסורים וחתחתים, בערך כמו זאת שעבר ישו ועדיין לא אוכל לומר בוודאות מאיזה חומרים עשויה הרוח שלי, מהותי.
רובנו עוברים את ה-ויה דולורוזה במהלך חיינו, חלקנו אף מגיעים למנוחה ולנחלה ומרוצים מהמסלול שבו בחרנו. טוב לי, נוח לי והשגרה נאה בעיני.
אך רק מתי מעט עושים באמת את מה שנכתב להם מלמעלה, את מה שנועדו לעשות כל חייהם. התעוזה להפוך את התשוקה שלהם למקצוע, לדרך חיים.
ומה הכי מעצבן באנשים האלו? העובדה שידעו זאת מגיל צעיר ולא נתנו לאף איש, רעיון או השפעה לשנות או להטות את דעתם.

חיים באר הינו דוגמא מובהקת לאיש ״מעצבן״ שכזה, אם כי בחושבי על כך; העולם היה יפה יותר לו היו עוד כמה מעצבנים שכמותו.
הוא ברא רעיון יוצא דופן בעיני ובמהלך השנים כתב שלושה ספרים אוטוביוגרפיים:

נוצות (1979)
עת הזמיר (1987)
חבלים (1998)

יש ויתהו אנשים עד כמה אפשר ללהג על עצמך, מה כל כך מיוחד בחיים שניהלת לאורך השנים, בהישגים אליהם הגעת והרי בראיונות עבודה אתה תמיד מחוייב לתת תקציר על מה הספקת עד כה והיכן הידע שלך ביחס לאחרים אך הנה, בדיוק לפה מתברג כשרונו הנדיר של באר לחשוף את חייו לפני הקורא בצורה כנה, אינטימית ורחוקה מלשעמם.
ובאיזה שוס! בכל אחד מספריו נקודת המבט הינה שונה לחלוטין.
בנוצות הוא מתאר את ילדותו הירושלמית, צובע בססגוניות טיפוסים ודמויות איתם הוא נפגש ומתבגר לנגד עינינו. הרומן נחתם והוא גברבר צעיר, מגויס זה מכבר לצבא.
בעת הזמיר מתוארת תקופת גיוסו לצבא.
התלבטויות לגבי עתידו, ספקות וחששות שכירסמו בו. הסוף מרמז על תחילתה של מלחמת ששת הימים.
בחבלים ישנה התפכחות, הבנה פסיכולוגית עמוקה ובאמצעות כלים אלו משרטט המספר תמונה משפחתית דואבת.
הוא איננו ילד, נער או חייל אלא איש בוגר עם זיכרון שלא יסולא בפז ורשימת התחשבנויות מפה ועד להודעה חדשה.

עת הזמיר הינו רחב יריעה ולאחר קריאה שנמשכה למעלה משבוע, הגעתי למסקנה שזהו הרומן הכי חשוב, הכי קריטי בהתגבשות אישיותו המורכבת של המספר.
תקופת הצבא יכולה לחשל ובאותה מידה גם להרוס אנשים שרגישותם גבוהה. אין מקום לרחמים או הטבת תנאים.
גיבור הרומן, נחום גבירץ, מתמנה לסמל דת בצבא.
הוא משרת בבסיס הממוקם ביפו ועוזר לחייל שהודח מתפקידו לזכות בתואר הנחשק כרב היחידה. מרגע שזוכה החייל, נוסקה מבצר, בתפקיד הוא הופך להיות מעין נמסיס עבור גיבור סיפורנו. הוא מתעלל בו, משפילו בכל הזדמנות והלז נפגע ולוקח ללב.
נחום מציית וממלא מטלותיו ובמקביל סוחב על גבו שק רגשות אשמה כבד מאביו, מאמו ומכשלונותיו. אך על אף תחושות האשם,
על אף ההשפלה המתמדת מסובביו ישנן כמה נקודות אור: אנשים טובי לב ובעלי חכמת חיים מזהים בו חום, רגישות ונתינה. הם לוקחים אותו תחת חסותם ומחזקים את רוחו.

עלילת הרומן עשירה בציטוטים מהתורה, המקרא וספרי הקבלה.
מוזכרים אדמו״רים, סיפורי חז״ל, משלים ומטבעות לשון באידיש.
לעיתים העניין מייגע ומפריע לזרימת הקריאה אך מכיוון שכבר קראתי מכתביו בעבר, אני מורגלת ומאיטה את הקצב.

הקריאה בספריו של באר משולה בעיני לנעיצת מבט באותן תמונות תלת מימד אשר היו כה פופולאריות בתקופת ילדותי.
גלי צבע וגבשושיות לרוב שבמבט ראשון נראות כמו ים סוער אך תוך כדי בהייה תמידית, אתה נכנס למימד נוסף, עמוק יותר.
מרוכז בנקודה מסויימת, אתה ממשיך לחדור במבטך, לחרוך את הנייר כמו סופרמן ועיני הלייזר שלו ופתאום הכל מסתדר, הכל הגיוני.
אתה מבחין בדינוזאור, לוויתן או שור הבר.
הכלום שחשבת שראית, הופך למוחשי ומסתבר שהיה כך תמיד.
אתה צריך רק למצוא את הזווית הנכונה, לדעת איך להיכנס לספריו ומה לקחת מהם, בצאתך.

איש מופתי וסופר בחסד.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על עת הזמיר - ספריה לעם #338