השבעתי אתכם ידידיי חברי 'סימניה', בכל הקדוש והיקר, אם תמצאו את חיים באר, תגידו לו שחולה אהבה אני לו. כי מעת אשר נראה הזמיר בחדרי, לא יכול הייתי להניחו מידי. ובעודו בכפי בלעתיו. ורק מפני גודלו ואורכו ופרטי-פרטיו המרובים והמענגים, הוא גזל כמעט חודש שלם מימי חיי. וזהו גזל שיש לו השבה.

בתחושתי הפנימית, למרות שאינני מכיר את חיים ואף את פניו לא ראיתי, מלאני לבי לומר שאת הספר הזה הוא כתב עבורי. וזאת משום שאין לי מושג מה עלה על דעתו כשטרח לכתוב את 560 עמודיו הצפופים מעשי חושב. מה הוא חשב לעצמו? שאדם שלא עבר את הביוגרפיה שלו, שגדל בירושלים דוברת האידיש של שנות ה-50 ושמילא כריסו בלשונות חז"ל, בספרות, במחקר, בבלשנות, בשירה, בתפילות, ובהמון-המון טריוויה יוכל להבין את מה שהוא כותב. אתמהה.

אם מלאכם ליבכם להכיר עולם שלם שנכחד, את הספר הזה קחו לידכם. תקראו שם בדיחות עסיסיות עמוקות-עמוקות, שאין כמעט סיכוי שתבינו, אם לא שאתם מצוידים בקצת אידיש ירושלמית והרבה ידע מבפנים. איך תבינו את המקרא שהוא דורש "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שלא לנהות אחרי הרצל וקוק, אם לא תדעו שלב הוא 'הארץ', וראיה היא 'קוק' בשפת המקור. ויותר מכך אתם עלולים לפספס את מהות העקיצה שבכינוי 'בנימין-זאב-פערצל' אשר שם חיים בפי גיבורו הקנאי. משום מה ברור לו, שכולם יודעים שפערצל = נפיחה. ואלו רק שורות בודדות בתוך האפוס הענק שהוא פורס.

את הספר הזה קראתי עם ויקיפדיה צמודה, ועם מאגר ספרים פתוח. אמנם מדובר ברומן בדוי, אלא שרבינו חיים, בדאי קטן הוא, ואין הוא מסוגל שלא להקים לתחיה מאות דמויות אמתיות, לחשוף את עברן ולהעמיד שיבושי היסטוריה על מכונם, וכל זאת 'אגב אורחא'.
כשהוא מתאר את דמותו של הרב הראשי, אי אפשר להתעלם מהקווים החיצוניים הדומים להפליא לרב שלמה גורן. לא את התעוזה, ואפילו לא את גוון הקול המכויח, ולא את הספר התורה הקטן שהולך עמו. (כמובן שרק את חזותו נטל באר, ובאפיונו נטל לעצמו חירות של יצר הרע).

וכאשר מגיע הוא לפרשת התמורות המשיחיות בציבור הדתי לאומי, הוא מתעלה לגבהים חדשים. חיקוי כמעט מושלם, מעורב בציטוטים של שפתו הערפילית של הרב קוק, עשויה בעטו למופת. הוא לא מסוגל לחסוך שבט ביקורת מבנו הרב צבי יהודה. ויש גם בדיחה שהוא לא מצליח לכלוא, וכדרכו הוא מניחה בפי גיבור ומסתייג. "היודע אתה מה ההבדל בין הרב קוק למהר"ל?" שואל המתנגד והוא מפרק לה "המהר"ל ברא גולם שאינו יכול לדבר, ואילו הרב קוק...". חד כתער ואכזר כבער.

יכול אני להעלות עוד ועוד ועוד ועוד אנקדוטות ספרותיות, היסטוריות, פרוזאיות, רכילותיות, שפזורות כחול על שפת הים. כמעט כל שורה, הביאתני להתפעלות חושים. כל דמות והאנלוגיה שאליה היא מכוונת. המקורות, האמרות והשנינות.
סוף דבר הכל נשמע, ואם שואלים אתם אם אני ממליץ. אלמד לשוני לומר 'איני יודע'. אם יש לכם ידע תורני בריא וכוח סבל חולני, אתם לא תתחרטו על היום שהכרתם את הדבר הזה. עת הזמיר.

מדי פעם ובעיקר מחמת השעמום אני בוחנת עצמי בשלל חידונים שמציע הפייסבוק; לאיזה כוכבת קולנוע את דומה? מי מאוהב בך בסתר? מה אנשים חושבים על האופי שלך?
תמיד יוצא שמעריצי הם בגילאי 60 ומעלה וממין נקבה, אני דומה באופן קבוע לג׳וליה רוברטס והאופי שלי מדהים כל כך וממגנט שבקלות יכולתי להפוך למסמר הערב של כל מסיבה.
עם דגש על ״היכולתי״.
אני תמיד נמצאת מרחק שנות אור מההברקות שהרשת החברתית מזמנת לי בהתלהבות רבה כל כך ומופתעת שאנשים מפרסמים את התוצאות על עצמם ומקלידים בתוספת: ״בול, אני״
בול עץ, אולי.
כדי לדעת מי אני ולאן פני מודעות עלי לעבור דרך ייסורים וחתחתים, בערך כמו זאת שעבר ישו ועדיין לא אוכל לומר בוודאות מאיזה חומרים עשויה הרוח שלי, מהותי.
רובנו עוברים את ה-ויה דולורוזה במהלך חיינו, חלקנו אף מגיעים למנוחה ולנחלה ומרוצים מהמסלול שבו בחרנו. טוב לי, נוח לי והשגרה נאה בעיני.
אך רק מתי מעט עושים באמת את מה שנכתב להם מלמעלה, את מה שנועדו לעשות כל חייהם. התעוזה להפוך את התשוקה שלהם למקצוע, לדרך חיים.
ומה הכי מעצבן באנשים האלו? העובדה שידעו זאת מגיל צעיר ולא נתנו לאף איש, רעיון או השפעה לשנות או להטות את דעתם.

חיים באר הינו דוגמא מובהקת לאיש ״מעצבן״ שכזה, אם כי בחושבי על כך; העולם היה יפה יותר לו היו עוד כמה מעצבנים שכמותו.
הוא ברא רעיון יוצא דופן בעיני ובמהלך השנים כתב שלושה ספרים אוטוביוגרפיים:

נוצות (1979)
עת הזמיר (1987)
חבלים (1998)

יש ויתהו אנשים עד כמה אפשר ללהג על עצמך, מה כל כך מיוחד בחיים שניהלת לאורך השנים, בהישגים אליהם הגעת והרי בראיונות עבודה אתה תמיד מחוייב לתת תקציר על מה הספקת עד כה והיכן הידע שלך ביחס לאחרים אך הנה, בדיוק לפה מתברג כשרונו הנדיר של באר לחשוף את חייו לפני הקורא בצורה כנה, אינטימית ורחוקה מלשעמם.
ובאיזה שוס! בכל אחד מספריו נקודת המבט הינה שונה לחלוטין.
בנוצות הוא מתאר את ילדותו הירושלמית, צובע בססגוניות טיפוסים ודמויות איתם הוא נפגש ומתבגר לנגד עינינו. הרומן נחתם והוא גברבר צעיר, מגויס זה מכבר לצבא.
בעת הזמיר מתוארת תקופת גיוסו לצבא.
התלבטויות לגבי עתידו, ספקות וחששות שכירסמו בו. הסוף מרמז על תחילתה של מלחמת ששת הימים.
בחבלים ישנה התפכחות, הבנה פסיכולוגית עמוקה ובאמצעות כלים אלו משרטט המספר תמונה משפחתית דואבת.
הוא איננו ילד, נער או חייל אלא איש בוגר עם זיכרון שלא יסולא בפז ורשימת התחשבנויות מפה ועד להודעה חדשה.

עת הזמיר הינו רחב יריעה ולאחר קריאה שנמשכה למעלה משבוע, הגעתי למסקנה שזהו הרומן הכי חשוב, הכי קריטי בהתגבשות אישיותו המורכבת של המספר.
תקופת הצבא יכולה לחשל ובאותה מידה גם להרוס אנשים שרגישותם גבוהה. אין מקום לרחמים או הטבת תנאים.
גיבור הרומן, נחום גבירץ, מתמנה לסמל דת בצבא.
הוא משרת בבסיס הממוקם ביפו ועוזר לחייל שהודח מתפקידו לזכות בתואר הנחשק כרב היחידה. מרגע שזוכה החייל, נוסקה מבצר, בתפקיד הוא הופך להיות מעין נמסיס עבור גיבור סיפורנו. הוא מתעלל בו, משפילו בכל הזדמנות והלז נפגע ולוקח ללב.
נחום מציית וממלא מטלותיו ובמקביל סוחב על גבו שק רגשות אשמה כבד מאביו, מאמו ומכשלונותיו. אך על אף תחושות האשם,
על אף ההשפלה המתמדת מסובביו ישנן כמה נקודות אור: אנשים טובי לב ובעלי חכמת חיים מזהים בו חום, רגישות ונתינה. הם לוקחים אותו תחת חסותם ומחזקים את רוחו.

עלילת הרומן עשירה בציטוטים מהתורה, המקרא וספרי הקבלה.
מוזכרים אדמו״רים, סיפורי חז״ל, משלים ומטבעות לשון באידיש.
לעיתים העניין מייגע ומפריע לזרימת הקריאה אך מכיוון שכבר קראתי מכתביו בעבר, אני מורגלת ומאיטה את הקצב.

הקריאה בספריו של באר משולה בעיני לנעיצת מבט באותן תמונות תלת מימד אשר היו כה פופולאריות בתקופת ילדותי.
גלי צבע וגבשושיות לרוב שבמבט ראשון נראות כמו ים סוער אך תוך כדי בהייה תמידית, אתה נכנס למימד נוסף, עמוק יותר.
מרוכז בנקודה מסויימת, אתה ממשיך לחדור במבטך, לחרוך את הנייר כמו סופרמן ועיני הלייזר שלו ופתאום הכל מסתדר, הכל הגיוני.
אתה מבחין בדינוזאור, לוויתן או שור הבר.
הכלום שחשבת שראית, הופך למוחשי ומסתבר שהיה כך תמיד.
אתה צריך רק למצוא את הזווית הנכונה, לדעת איך להיכנס לספריו ומה לקחת מהם, בצאתך.

איש מופתי וסופר בחסד.

"הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב,יב). פסוק זה שימש ומשמש מלבד לתיאור מרהיב של האביב הקרב, כתיאור מטפורי לגאולה העתידה. חיים באר מנסה לפרוש ברומן זה, שהוא גם רומן אידאולוגי וגם רומן חניכה, את הזרמים, את המחשבות ואת הכוחות שרחשו בציבור הישראלי ערב מלחמת ששת הימים.

במוקד הסיפור נמצא נחום גבירץ נער ירושלמי רגיש ומופנם משכונת כרם אברהם, המשרת כחייל ברבנות הצבאית, שנחשף בעת שירותו בשנה שקדמה למלחמה לטיפוסים שונים, המייצגים פסיפס של דעות ושל זרמים. נחום עצמו הוא דמות מופנמת, בודדה, בעיקר מתבוננת וקולטת את אשר סביבה, כאשר במהלך הסיפור הוא מושפע הן ממפקדו הוולגרי וחסר הרגישות, והן משני קברני היחידה, אשר אחד מהם, זיסר, מתגלה כאדם חד, אוטודידקט, חריף ודעתן. רק לקראת סוף הסיפור בעקבות מחלתה של אמו, ורחלי, נערה אשר מעניקה משמעות לחייו, הוא מתחיל לגלות את עצמו. באר, כירושלמי שגדל בסביבה בה מתרחש חלק ניכר מהסיפור: כרם אברהם, גאולה, שנלר, תל ארזה והאזור, מיטיב לתאר את ירושלים של שנות החמישים-שישים על נופיה ועל טיפוסיה השונים ובצורה כובשת במיוחד את היותה עיר מחולקת.

חיים באר לקח על עצמו לכתוב סיפור, עשרים שנה אחרי התרחשותו (הרומן יצא בשנת 1987), אשר מנסה להתחקות אחר השורשים האידאולוגיים שהתחילו לנבוט בשנים הראשונות למדינה ועד מלחמת ששת הימים, ושלימים יבואו לידי ביטוי בתנועת 'גוש אמונים' ובנותיה. הסיפור עצמו כתוב היטב, אך הניסיון של באר להפיח חיים וליצור תיאור אותנטי של הרעיונות האידאולוגים, כושל. באר לעיתים לוקה בשטחיות, לעיתים באירוניה, ובוודאי בראייה חד-צדדית. ניכר שבאר מכיר את הדמויות המוזכרות בסיפור (תלמידי הרב קוק ויוצאי לח"י) אבל היכרות זו היא בעיקר היכרות המבוססת על פופוליזם-פשטני, לא מעבר לכך. ובהקשר זה הרומן אינו יותר מאשר סאטירה פוליטית פשוטה וצפויה.

בשורה התחתונה, הסיפור עצמו איטי ויפה, ואף מצליח לגעת. את הרעיונות והאידאולוגיות קחו בערבון מוגבל.

אין בכוונתי להביע דעה על "ספרות" בכוונתי לציין את המשמעויות שמעבר- המשמעויות ההסטוריות עת הזמיר הוא ספר המתאר מצב הסטורי שבתוכו אנו עדיין נמצאים. עת הזמיר מציג את אחת הסוגיות ההסטוריות המשמעותיות שמדינת ישראל נמצאת בהן מאז מלחמת ששת הימים. ימים יגידו לאן הובילה הדרך. אישית תחושתי אינה טובה אני חש ש"עת הזמיר" מובילה אותנו לדרך ללא מוצא.

פרוזה במיטבה. חובה למי שגדל בבני עקיבא ובחינוך הדתי לאומי.