ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר בסדר

---

מה ככלות הכל רוצה שמי זרחין רוצה לומר לנו אחרי 460 עמודים של סמי-טלנובלנה נוסטלגית. אם אני צריך לתמצת את זה למשפט אחד זה הניסיון להשתחרר מהעבר, המשפחתי, החברתי, העדתי, או כל מה שעשוי לכבול אותנו לנקודת פתיחה סבוכה, ולהתחיל מחדש. טאבולה ראסה. ובמילה אחת: תיקון, או אם תרצו מחילה.

על העלילה אני לא אפרט, כבר כתבו קודמי טוב ממני: טבריה בשלוש מערכות, שנות ה-60 עד ה-80, ילדות, נעורים ובגרות. נוסטלגיה כמיטב המסורת. ואכן, שמי זרחין יודע לכתוב, והוא גם יודע לטוות סיפור, הוא בטח לא צריך את האישור שלי לכך. העניין הוא שלפעמים כשכותבים כדאי להניח את כובע התסריטאי בצד. אם אני רוצה לראות סרט של שמי זרחין אני יודע איפה למצוא אותו. כשאני קורא ספר, אני מחפש משהו אחר.

בנוסף, וכבר ראיתי שהעירו על זה לפני פה, ההשתוללות התיאורית המוגזמת, לא מוסיפה לעלילה. ויצירת אירועים מופרכים, לא מציאותיים, לא מוסיפים אמינות. ואולי כדאי לומר עוד מילה: כתיבה סוראליסטית היא אמנות, ולא כל תיאור מופרך הוא סוריאליסטי, לפעמים הוא פשוט לא אמין. בסוגה הזו שזרחין בחר לכתוב, דווקא התמציתיות והדיוק היו משבחים את היצירה. אבל זו דעתי.

שורה תחתונה: סיפור נחמד, עלילה קצת מופרעת, כתיבה טובה, תיאורים מוגזמים, ונפח שאפשר היה לקצר לכל הפחות בשליש.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד