ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 11 במאי, 2017
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
אני לא יודעת אם הוא רב מכר אבל הוא יכול להיות כזה. למרות שמדובר בספר שמתאר מציאות היסטורית שלפחות כאן, בחלק הזה של הלבנט, פחות יודעים עליה, יש לו כל הפוטנציאל מפני שהכתיבה מושחזת, נקודת המבט לא לגמרי חד משמעית והדמויות נוגעות ללב.
יש בו כמובן גם מגרעות מהסוג שאולי מאפיין מי שלקח כמה סדנאות כתיבה, מבין פחות או יותר מה מוכר ומה לא, ושלא רוצה להקשות יותר ממה שחייבים על הקוראים שלו, כלומר, שחשוב לו מאד שיבינו את הקושי שאיתו מתמודדות הדמויות שהוא מתאר אבל גם יוכלו לחייך מפעם לפעם. לנשום, כמו שאומרים.
לי ישב בראש הספר של מחמוד דולת אבדי, גם הוא כזה שמתאר מציאות אכזרית של השנים האחרונות שלא כל כך הכרתי, רק ששם לא היתה לאף אחד שום כוונה להתחשב ברגשות שלי. וזה עדיף בעיני, לא להתחשב בהם.
הספר מתאר את מה שהתרחש בצ'צ'ניה בין 1994 ל 2004. שתי מלחמות על עצמאות תחת כיבוש רוסי, הראשונה שהסתיימה ב 1996 והובילה לאוטונומיה והשניה שנמשכה עדיין גם בסוף התקופה שהספר מתאר (ושתיהן לא מותירות הרבה מקום לספק באשר ליכולת של הפעלת כוח, גדול ככל שיהיה, לסיים סכסוכים מהסוג הזה, גם אם מתעלמים מהיבטים מוסריים.)
אבל הספר לא עוסק במלחמה עצמה אלא בכפר קטן ונידח שרוב תושביו אינם מעורבים באופן ישיר במלחמה, ומתאר את חיי האנשים בו. אנשים ספורים במהלך ימים ספורים, ואי אפשר לחיות במקום כזה בלי שהכיבוש יגע בך, לא רק מפני שאתה שומע חדשות או שאכפת לך. הוא נוגע ביומיום, באפשרות שלך להתפרנס, ביכולת שלך לזכות בשירותים רפואיים, בודאות שיש או אין לך ביחס למצבם של אנשים שיקרים לך ולא גרים בכפר שלך, ביכולת שלך לצאת ממנו וללכת למקום אחר.
בשבת האחרונה, במסגרת פסטיבל סולידריות, הוקרן בסינמטק סרט, למעשה שניים, שהתבססו על צילומים של שתי נשים צעירות מאד שגרות במאהלים בבקעה, כל אחת מהן בת לקהילת רועים אחרת. הן צילמו את החיים שלהן במשך כמה חודשים ואח"כ עשו מזה סרט. לכאורה, לא סרט פוליטי. הוא תאר את חיי היומיום של מי שלומדות באוניברסיטה (האחת אומנות והשניה חינוך) וחוזרות הביתה בסוף יום הלימודים.
ולא היה צריך להגיד כלום על המשמעות של חיים תחת כיבוש. זה ניכר בדברים הגדולים, כמו החזרה בסוף היום אל חדר שכור בו גרות לבדן האחיות הקטנות של אחת מהן כי אי אפשר להגיע מהאוהל לבית הספר משום שאת הדרך הצבא חסם, או השרידים שנשארו מן הפעם האחרונה בה הרסו את המגורים שלהן, ובדברים הקטנים, עוקב המים שמשמש תחליף למעיין ש"מקורות" יבשה, החיילים שמתאמנים במרחק יריקה מהבית שלהן, הצבעים שבחרה זו שמציירת כדי לתאר את נוף מולדתה.
לפעמים באמת לא צריך להגיד כלום. מספיק להתבונן במציאות.
17 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, גלית.
|
|
בת-יה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
סוריקטה, מאיין הקביעה שאני לא מגיעה למקומות בהן גרות קהילות הרועים - אולי לא בדיוק לקהילה
עליה את כותבת אבל לא חסרות קהילות כאלו - וכן הקהילות האלה מתפרנסות ממרעה, רק שבתוך המרעה אפשר למצוא כמעט כל פעם מחדש גם שאריות של גניבות חקלאיות, שאת אולי לא מודעת להן, כי את גם לא מודעת למשק החקלאי שממנו נגנבה התוצרת.
כשילד בן 4 לא מקבל אישור זה לרוב בגלל טעות בירוקרטית, וטעויות מסוג זה קורות גם לתושבים יהודים בתל אביב. ואת ההתנהגות של 'נערי המאחזים' גם אני מתעבת, ואני גם נגד כל מאחז לא חוקי, השאלה היא רק מה אפשר לעשות מעבר להתמודדות של המשטרה איתם. |
|
גלית
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
סוריקטה
כתבת יפה,
ועוד יותר בתגובה, מה שמקסים בסימניה זה שהיא בדיוק כמו כל זירת דיונים אחרת ,להעיז להביע דעה קצת שונה מהקו המרכזי ימני ומיד את הופכת "יפת נפש" רק פסע מבוגדת. חבורה של קוראים אינטיליגנטים מוכיחה שגם אנשים קוראים מסוגלים לראות רק את קצה האף של עצמם. |
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, בת יה. עלה בדעתך שאולי זה לא נכון, כל מה שכתבת?
קהילות הרועים בבקעה מתפרנסות ממרעה. זה מה שהם עושים. לפי כל ההערכות מדובר בכ 15 אלף בני אדם שחיים בקהילות קטנות (שתיים עד עשר משפחות בקהילה). הם עובדים קשה וחיים בדוחק, לא מעורבים פוליטית, לא מיוצגים על ידי אף אחד ואין כמעט אף אחד שמסייע להם, לא כאן ולא ברשות. הם החלשים שבחלשים. אני מזמינה אותך וגם כל אחד אחר מבין אלה שטורחים לקרוא את זה, באמת, להצטרף אלי לאחת הנסיעות שלי לשם. זה בדרך כלל, אם לא נתקלים בנערי המאחזים הבלתי חוקיים, מאחז הבאלאדים וזה שבאום זוקא, יום מאד נעים, ויכול להיות שתופתעי. בכל מקרה אח"כ אי אפשר יהיה להגיד "לא ידעתי".
ואם כבר הזכרת פה אחים, אז סתם, סיפור. בשבת בבוקר, עוד לפני הסינמטק, נסעתי לבקעה. ביקרתי את הקהילה של אחת מהשתיים האלה (אני מכירה את שתיהן כבר תקופה ארוכה. אמא שלי עוד זוכרת אותן כילדות קטנות). לא חשבתי לעלות לאוהל של אבא שלה כי ידעתי שהם נוסעים לתל אביב, לסרט, אבל אחד האחים של האבא אמר לי שחלק נשארו. עליתי והיו שם האבא עם הבן (היחיד שיש לו) וחלק מהבנות. כששאלתי למה נשארו הוא הראה לי את האישורים שקיבלו לכניסה לישראל, כולם פרט לאחד, הבן שלו. לו אין אישור. אני לא יודעת אם הוא מנוע שב"כ או מנוע משטרה, על כל פנים, כיןן שמדובר בילד בן פחות מ-4 שנים קשה לי לחשוב על האופן שבו הוא מסכן אותי. |
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה, yaelhar.
|
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
תודה, אלון.
לא הייתי מתחלפת עם אף אחת מהן גם לא ליום אחד, עם או בלי כיבוש, רק שזה לא נותן לגיטימציה למה שאנחנו עושים.
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
מה שמקסים בסימניה, אלה החבטות שמקבל השמאל יפה הנפש. חבורה של קוראים
אינטליגנטים מוכיחה שלא ניתן להוליך אותה באף ולספר לנו את מסכנותם של המלפפונים, סליחה, של הכבושים.
מעניין למה לא עושים יותר סרטים על אנשים שחייהם נהרסים בעודם יושבים במסעדה ופתאום... בום! מעולם לא רצינו באמת לכבוש. זה נכפה עלינו? כבשנו, וכבשנו שטח שהיה למעשה ריק ב-95% משטחו. הם לא הפריחו את השממה, רק עכשיו מפריחים שטויות. |
|
בת-יה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
סוריקטה, זה בהחלט נכון שלא נעים לחיות תחת כיבוש, אבל זה גם גרוע לראות רק צד אחד של המטבע. יפה שהבנות
צילמו את החיים שלהן, אבל הן לא צילמו את אחיהן, למשל, סוחר בנשק שנגנב מצה"ל. הן גם לא צילמו את הברחות הסמים שנעשות מאותו חלק זה של הארץ, וגם לא את חלקי המכוניות וכו'.
הציעו ליושבי האוהלים האלה הרבה מאוד פתרונות, אבל אונר"א מסית אותם להתנגד לכל פתרון שיקל עליהם. ביום שהם ישתחררו מהשלטון, ואולי צריך להגיד הכיבוש, של אונר"א יהיה להם הרבה יותר טוב. |
|
yaelhar
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
כרגיל ביקורת מעוררת מחשבה.
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
אכן, החיים תחת שלטון ערבי בתימן או סעודיה עדיף אלף מונים.
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
אני מניח שחייהן של בנות קהילות רועים אחרות, לא תחת כיבוש, הם ממש נפלאים
|
17 הקוראים שאהבו את הביקורת