ביקורת ספרותית על קונסטלציה של תופעות חיוניות מאת אנתוני מארה
ספר טוב

---

אני לא יודעת אם הוא רב מכר אבל הוא יכול להיות כזה. למרות שמדובר בספר שמתאר מציאות היסטורית שלפחות כאן, בחלק הזה של הלבנט, פחות יודעים עליה, יש לו כל הפוטנציאל מפני שהכתיבה מושחזת, נקודת המבט לא לגמרי חד משמעית והדמויות נוגעות ללב.

יש בו כמובן גם מגרעות מהסוג שאולי מאפיין מי שלקח כמה סדנאות כתיבה, מבין פחות או יותר מה מוכר ומה לא, ושלא רוצה להקשות יותר ממה שחייבים על הקוראים שלו, כלומר, שחשוב לו מאד שיבינו את הקושי שאיתו מתמודדות הדמויות שהוא מתאר אבל גם יוכלו לחייך מפעם לפעם. לנשום, כמו שאומרים.

לי ישב בראש הספר של מחמוד דולת אבדי, גם הוא כזה שמתאר מציאות אכזרית של השנים האחרונות שלא כל כך הכרתי, רק ששם לא היתה לאף אחד שום כוונה להתחשב ברגשות שלי. וזה עדיף בעיני, לא להתחשב בהם.

הספר מתאר את מה שהתרחש בצ'צ'ניה בין 1994 ל 2004. שתי מלחמות על עצמאות תחת כיבוש רוסי, הראשונה שהסתיימה ב 1996 והובילה לאוטונומיה והשניה שנמשכה עדיין גם בסוף התקופה שהספר מתאר (ושתיהן לא מותירות הרבה מקום לספק באשר ליכולת של הפעלת כוח, גדול ככל שיהיה, לסיים סכסוכים מהסוג הזה, גם אם מתעלמים מהיבטים מוסריים.)

אבל הספר לא עוסק במלחמה עצמה אלא בכפר קטן ונידח שרוב תושביו אינם מעורבים באופן ישיר במלחמה, ומתאר את חיי האנשים בו. אנשים ספורים במהלך ימים ספורים, ואי אפשר לחיות במקום כזה בלי שהכיבוש יגע בך, לא רק מפני שאתה שומע חדשות או שאכפת לך. הוא נוגע ביומיום, באפשרות שלך להתפרנס, ביכולת שלך לזכות בשירותים רפואיים, בודאות שיש או אין לך ביחס למצבם של אנשים שיקרים לך ולא גרים בכפר שלך, ביכולת שלך לצאת ממנו וללכת למקום אחר.



בשבת האחרונה, במסגרת פסטיבל סולידריות, הוקרן בסינמטק סרט, למעשה שניים, שהתבססו על צילומים של שתי נשים צעירות מאד שגרות במאהלים בבקעה, כל אחת מהן בת לקהילת רועים אחרת. הן צילמו את החיים שלהן במשך כמה חודשים ואח"כ עשו מזה סרט. לכאורה, לא סרט פוליטי. הוא תאר את חיי היומיום של מי שלומדות באוניברסיטה (האחת אומנות והשניה חינוך) וחוזרות הביתה בסוף יום הלימודים.

ולא היה צריך להגיד כלום על המשמעות של חיים תחת כיבוש. זה ניכר בדברים הגדולים, כמו החזרה בסוף היום אל חדר שכור בו גרות לבדן האחיות הקטנות של אחת מהן כי אי אפשר להגיע מהאוהל לבית הספר משום שאת הדרך הצבא חסם, או השרידים שנשארו מן הפעם האחרונה בה הרסו את המגורים שלהן, ובדברים הקטנים, עוקב המים שמשמש תחליף למעיין ש"מקורות" יבשה, החיילים שמתאמנים במרחק יריקה מהבית שלהן, הצבעים שבחרה זו שמציירת כדי לתאר את נוף מולדתה.

לפעמים באמת לא צריך להגיד כלום. מספיק להתבונן במציאות.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על קונסטלציה של תופעות חיוניות