מישהו זוכר או שמע על אמנדה טוד? הנערה האומללה שפרסמה סרטון ברשת והתאבדה אחריו? עם חיים נוראיים, ניכור מצד החברה, וכל הטעויות האפשרויות? כשראיתי את הכריכה של הספר - רק הכריכה - נזכרתי בסרטון ההוא. היא הייתה ילדה יפה, אפשר לראות רק מהצד התחתון של הפנים שלה. היה לה שיער ארוך למדיי, מסולסל, כנראה כהה, היא הייתה בהירת עור. והיא החזיקה כרטיסיות, עם הסיפור שלה, שפשוט צרח לעזרה.
והיא אף פעם לא מצאה את העזרה ההיא.

אגב, אני עומדת להעיר את זה עכשיו - אני ממש מדוכאת, ואני עומדת לפרוק את כל זה במקום הזה. אין לי שום איתות לעזרה בעניין, אני בסדר. באמת. רק עצובה.

אתם יודעים, 500 בני אדם מתאבדים בישראל מידי שנה, בצה"ל יש ממוצע של כ 23 מתאבדים בשנה. החלק השמח בעניין הוא שנתוני המתאבדים צונחים ככל שהשנים עוברות - חווינו צמצום של 40% בישראל בכללי, והממוצע של המתאבדים בצה"ל צנח בערך בעשרה מספרים - במקום 34. פשוט תהיתי מה יקרה אם נדבר במספרים. אולי אתם חושבים שזה לא הרבה, לא היסטרי כמו שחושבים - אנחנו כמה, שמונה מיליון? חמש מאות בשנה זה לא ביג דיל. לא יודעת, אני מוצאת את עצמי חושבת "לעזאזל, לא ידעתי שזה כל כך הרבה." ועוד עברנו נחיתה מספרית של 40% במספר המתאבדים השנתית.

לא יודעת, אולי להפציץ את עצמי ואתכם באינפורמציה זאת דרך לעכל את הספר הזה. כי לי קשה. כי אני חשבתי אלפי פעמים על התאבדות - אני בת נוער, אני הייתי מדוכאת לזמן ארוך, זה פשוט טבעי - ועכשיו פשוט קשה לי להתמודד עם זה, להבין, לקלוט.

לפי טענה, אולי הסופר הזה לא בשל, אולי. יש לו רעיון חזק ויש לו ביצוע כואב. אולי זאת אני שיותר מידי אמפתית, אבל יש לי גבולות שונים, אני אומרת דיי רק כשהספר ממש מעיק. הכרחתי את עצמי לסיים את הספר, בכיתי כמו מטורפת. ואני דומעת עכשיו. וכואב לי. ואני מפחדת ואני רוצה פשוט לחבק את אנה, שמזכירה לי בצורה מצמררת את ליזל מ"גנבת הספרים", מסיבה לא מובנת.

כואב לי.

לכל התאבדות יש סיבה; ושם זה כמו כדור שלג, כמו אפקט הפרפר, הרעיון גאוני, חד והוא מצמרר. ובעיקר בגלל זה לקחתי את הספר. כי יש נורמה, ומפחדים לשבור אותה. מפחדים לדבר על זה; כמו שמפחדים לדבר על זה בבית ספר, כמו שמפחדים לדבר על שתי הבנות בכיתה שלי שחותכות את העור באמצע השיעור עם מספריים לא סטריליות שעלולות לזהם אותן, ומילא זה, אבל עלולות להגיע לוריד ולהרוג את עצמן, כמו שמפחדים לדבר על המתבגרות שמרעיבות את עצמן למוות כדי לא לתת לאף אחד רעיון, כי ממזמן מאסנו מלהקשיב להטפות; על המחזור שלא יגיע, על החוסר יכולת להביא ילדים, להתבגר.
לפעמים בני אדם הם כל כך אטומים.

אני לא רוצה ללכת רחוק יותר מידי - אני רק אומר שיש נערה שמתאבדת, ויש שלוש עשרה קלטות שנשלחו לאדם אחד שבסופו של דבר באמת ישלח אותם להבא בתור. האדם השלוש עשרה, כמו שאמרה, יכול להישרף איתן בגיהינום, מסתבר.
אולי באמת מגיע למספר 13.

אני מרגישה כאילו הטלתי סוג של פצצה; אולי באמת הגזמתי. לא יודעת, הספר הזה פשוט גרם לי לחשוב. ואני חושבת שהוא מקסים, וכואב, ואמיתי. ושאנה עצמה; היא הייתה אמיתית. היא הייתה זאת שהייתה כואבת ומקסימה. היא שברה אותי. והרבה זמן לא בכיתי ככה מספר. נראה לי עוד מימיי "גנבת הספרים". והרבה זמן, לא הרגשתי אמפתיה כזאת גדולה, או שנאתי שאני אמפתית.
הספר הזה פשוט שיחק לי בקרביים.

הייתי אומרת משהו על התאבדות; אל תתנו לזה לקרות. מסתבר שאנשים צריכים לדעת את זה טוב יותר, להבין את זה טוב יותר. ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה למה אם אתם מפחדים שזה עומד לקרות, אתם לא תעשו משהו. אתם לא תעצרו את הבן אדם ותאפסו אותו. תתחננו על ארבע שיעצור.

אגב. מתוך החמש מאות האלה, בישראל, כל שנה - 70-90 מהם הם בני נוער. אז פשוט, אם מישהו מאותת לכם לעזרה, אל תתעלמו.

אני זוכר את השיעור ההוא.
זה היה שיעור מדעים, סוף היום. היא ישבה כמה שולחנות מלפניי, וזוג בנים חטפו לה את הקלמר, והשליכו אותו לפח. אחר כך הם לקחו לה את הפלאפון מהכיס, והפילו אותו על הרצפה, התכופפו, הרימו אותו שוב, ואז זרקו עוד הפעם, עד שסדק ארוך חצה את המסך.
התמונה הזאת רודפת אותי יום-יום. איך ישבתי והסתכלתי, ואמרתי לעצמי; "אם עוד פעם אחת הם עושים לה את זה, אני מתערב". אבל לא התערבתי. לא התערבתי כי אני פחדן, פחדן שלא מוכן להסתבך בבעיות.
הכול התחיל להתדרדר כמה שבועות אחר כך. אני והיא התחלנו להתחבר, דיברנו הרבה, צחקנו, והיה לנו כיף ביחד, אבל ההצקות כלפיה לא הפסיקו.
ואני לא התערבתי.
ואז, יום אחד, היא באה עם סוודר לבית הספר. זה היה אמצע חודש יוני. היא הזיעה, והייתה אדומה כל היום, אבל היא לא הסכימה להוריד את הסוודר.
אתם מבינים, היה לי ברור מה היא מנסה להסתיר, ידעתי מה יש על מפרק כף ידה, שמוסתר תחת הסוודר. אבל לא. לא אמרתי כלום.

אבל המשכנו להתחבר. למדנו באותה הקבצה בשיעור מתמטיקה, וישבנו אחד לי השנייה.
בזמן שהמורה דיברה, ראיתי בזווית העין ציור.
זה היה חבל בצורת לולאה, מוקף בפרחים. ובתחתית הדף היה כתוב את המשפט הבא:
"בא לי למות", בכתב בלון צבעוני.

על זה כבר לא יכולתי לעבור בשקט.
שאלתי אותה מה זה, והיא חייכה חיוך מבויש וסגרה את המחברת.
כבר בהפסקה, דיברתי עם רכזת השכבה, וסיפרתי לה הכול.
היא אמרה לי שכל הכבוד שאני משתף, אבל זה לא עודד אותי.
כי אם הייתי מתערב יותר מוקדם, יכול להיות שזה לא היה מגיע לחתכים. ויכול להיות שזה לא היה מגיע לרצון להתאבד.
השנה הילדה לא לומדת אתנו. היא עברה לפנימייה, וטוב לה שם. אבל אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם הייתה נשארת.


הספר 13 סיבות נפתח ללא הקדמות, ישר זורק אותנו לעלילה, וחבל, כי מהרגע שהקלטות של האנה מתחילות, כמעט ולא שומעים מהדמויות האחרות, ככה שלא יכולתי להתחבר אליהן.
בכל אופן, הוא נפתח מנקודת מבטו של קליי, נער בן 16-17, אני כבר לא זוכר, שמוצא בביתו קופסת נעליים, ובתוכה שבע קלטות. בכל קלטת שני סיפורים.
ותנחשו מי עומד מאחורי הקלטות, מי מספר את הסיפורים- לא אחרת מאשר האנה בייקר, הנערה שבלעה חופן כדורים שבועיים לפני כן.
כל סיבה בקלטות מדברת על נער אחר, שהיה גורם להחלטה הקיצונית שגיבשה האנה , בה שמה קץ לחייה.
אם חשבתם שאני הולך להתלונן על האנה , על כמה הייתה טיפשה, ושהיו לה עוד כל כך הרבה אפשרויות- טעות בידיכם.
אני הולך לדבר על קליי ג'נסן. על קליי ג'נסן, ועלי.
כן- כן, עלי.

זוכרים את הסיפור שסיפרתי לכם למעלה, בתחילת הביקורת?
טוב, אז תיזכרו בו, כי אני הולך לדון בו.
אתם יודעים מה אני שונה מקליי?
שאני לומד.
כל ילד שאני רואה שחווה בריונות, אני מתערב. מאז מה שקרה עם הילדה ההיא, אני נכנס לריבים, אני מתווכח, אני צועק, אני לא מוותר. ומה קליי ג'נסן למד?
הו, אל תתאמצו.
קליי ג'נסן לא למד כלום .
הוא וכל הדמויות בספר הזה היו עסוקות בלכעוס על האנה , ולא השקיעו שנייה במה שהם עשו. לא התייחסו לבעיה שלהם.
ועל זה, יורד כוכב אחד. כי הם יעשו זאת שוב. האנה בייקר לא השפיעה עליהם בכלל, וגם לא ג'סיקה אוורשוט, או אלן רודנה, או קובי אברסון, או כל אחד אחר שישלח להם ערימת קלטות. כל אחד.
אז כן. הבנתם עד כמה אני מחבב את קליי ג'נסן.
הכוכב הבא יורד על הכתיבה. הכתיבה לא אחידה, בכלל, וזורקת אותנו מסיפור לסיפור, מהאנה לקליי ובחזרה להאנה , יש רגעים שכתובים בשפה גבוהה, ורגעים אחרים שכאילו אחד הערסים בכיתה שלי התיישב מול מקלדת והחליט לכתוב סיפור.
וכמו שפולו אמר בביקורת שלו- הספר מציג את כל הנערים ככאלה שמחפשים אחר אלכוהול ובנות. זאת אומרת- כאנשים שטחיים שלא מעניין אותם כלום חוץ מלהתמזמז ולהשתכר.
ובואו לא נשכח את קליי ג'נסן, שחייב להוריד עוד כוכב אחד. הוא היה מעצבן. מאוד.
מעבר לכך שג'יי אשר, (שהוא, אגב, הסופר) עשה אתו מושלם, מקסים ונחמד, וטען שקליי לא עשה כלום (ברצינות? קליי עשה כל כך הרבה, הוא היה כל כך רע ואדיש, ואתה מציג אותו כמלאך. תתבייש, אשר.) לאורך כל הספר הוא אמר; "האנה הייתה יכולה לדבר איתי. האנה הייתה יכולה להשתפך בפניי". אבל אף אחד לא מבין שנערים במצב כזה אנוש, לא יבואו וידברו איתך. אתה צריך לדבר איתם. אבל קליי היה עיוור. לא משנה מה הוא יגיד, הוא היה עיוור, ולא ראה בהאנה כלום מעבר לאהבה הראשונה שלו. ואם כבר אהבה, מוזר לי שקליי לא ראה באיזה מצב האנה נמצאת.
לעזאזל עם הספר הזה.

הגענו לשני כוכבים, וככה זה יישאר. כי השני כוכבים האלו מוקדשים להאנה , שנגעה בי לאורך כל הספר (אוקי, זה היה נשמע רע מאוד, אבל הבנתם. נכון?) שריגשה אותי, שהציבה מולי מראה, שהראתה לי מה אני עושה לא בסדר. רק חבל שלקלי ג'נסן וחבריו זה לא הספיק.

ממליץ רק בגלל האנה, אבל לא חובה.

הכינו את הממחטות, אבל לפני כן, הכינו את הבצל. רק הוא יצליח לגרום לכם להזיל דמעה למקרא הספר המתבכיין הזה. רצוי גם להכין קיר. אתם תרגישו צורך לדפוק את הראש במשהו בגלל החפירות האינסופיות של האנה בייקר.



13 סיבות
7 קלטות
250 עמודים
11 אשמים
10 כוכבים אדומים במפה
2 כללים לשמיעת הקלטות
30 מדינות קנו את הספר
6 שנים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס

והמספר הנוסף... 1.
בזבוז זמן אחד גדול.


אז הלכתי לבדוק את רשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. מעניין שם.
יש 17 רשימות שכל אחת מונה בין 10 ל-25 ספרים, מה שאומר שבגדול הרשימות מונות כ-350 ספרים. הסתברותית, הסיכוי להיכנס לרשימה של 350 ספרים גדול יותר מהסיכוי להיכנס לרשימות של 10 רבי המכר של צומת ספרים וסטימצקי. מאידך, בארה"ב מתפרסמים הרבה יותר כותרים מאשר בישראל, ואוכלוסיית ארה"ב גם גדולה מזו של ישראל בערך פי 40, אז זה בסה"כ מתאזן. רוצה לומר, שאפו ל-"13 סיבות" שחדר למבצר המאובטח היטב של רבי המכר בארה"ב. אבל בארה"ב כמו בארה"ב, כמות ממש לא מעידה על איכות.

"13 סיבות" מופיע בקטגוריית Children's בתת קטגוריה בשם Young Adult. הוא נמצא בשכנות ל"אשמת הכוכבים", "מחפשים את אלסקה", "גנבת הספרים" ו"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". מחצית מרשימת עשרת רבי המכר בקטגוריה זו נשלטת ע"י 2 סופרים: 3 של ג'ון גרין ו-2 של גייל פורמן. 3 ספרים לג'ון גרין זה אומר שיש לו ספר חדש. הללויה! הספר נקרא Paper Towns והוא שם הולם להפליא כי מאז שג'ון גרין האשים את הכוכבים, העולם באמת עשוי מנייר כי כ-ו-ל-ם כ-ל ה-ז-מ-ן קוראים את הספרים שלו.
נכון לעכשיו, "13 סיבות" ממוקם במקום ה-8 וכתוב כי הוא נמצא ברשימה 48 שבועות. ציפיתי לראות את המספר 312 (6 שנים כפול 52 שבועות), אבל כנראה המפיצים בישראל התבססו על אלגוריתם מסובך מדי להבנתי כשהכריזו שהספר נמצא ברשימות 6 שנים. או שהם פשוט לא דייקו.
הרשימות האלו של הניו יורק טיימס הן כמו כדור בדולח. אם מתרכזים וממקדים את המבט היטב, אפשר לראות אילו ספרי נוער יופיעו בעמוד הבית של סימניה, בחלק הזה של "קוראים אותי בזה הרגע", בכל רגע נתון בו תבקר בסימניה. אגב, הגיע הזמן להוסיף לכותרת חסות: הרשימה מוגשת בחסות אשמת הכוכבים. אבל אם נחזור לכדור הבדולח, ראיתי את גייל פורמן מקימה שם מאחז ממש בקרוב. אולי אפילו שניים.

הספר "13 סיבות" יצא לאור ב-2007 בכריכה קשה.
אחר כך בכריכה רכה.
אחר כך בכריכה קשה מיוחדת עם שאלות ותשובות של המחבר, ג'יי אשר.
בקרוב הוא ייצא בכריכה קשה של עטיפת הסרט וסלינה גומז תהיה האנה בייקר. (די, אני מתה! אם סלינה היא האנה, אני חייבת חייבת לראות!). ואז הוא ייצא בכריכה רכה של עטיפת הסרט עם ג'סטין ביבר בתפקיד קליי ג'נסן. (כי ג'סטין הוא כזה ילד חמוד, מתוק ועדין ובכלל לא מופרע ובעייתי. הוא ממש "ילד טוב קנדה" וקליי תפור עליו בול.) אחר כך הספר ייצא בכריכה רכה של עטיפת הסרט עם שאלות ותשובות של סלינה וג'סטין. ואני מה-זה מקווה שהן לא יהיו קשורות לספר ולעלילה, כי האמת היא שאני מתה לדעת אם הם חזרו בפעם האלף, וממש לא בא לי לשמוע אותם מחרטטים על כמה זה היה מאתגר עבורם להיכנס לדמויות המורכבות של האנה וקליי.
ואחרי הסרט, ג'יי אשר יכתוב המשכונים. וגם הם יהיו, כמובן, רבי מכר. "13 סיבות - גירסת ג'סטין פולי", "13 סיבות – האמת ע"פ אלכס סטנדל", "13 סיבות - קורטני קרימסן: אני כופרת באשמה" וכך הלאה, עד שתצא הנשמה ונגיע לספר האחרון: "13 סיבות - מר פורטר: אני לא אשם!". ואם חשבתם שבגלל שפורטר זה שוער, הוא ינעל את רשימת ההמשכונים, אתם טועים.
יהיה גם אלבום מהודר: "13 סיבות - התצלומים", ובו יופיעו התמונות שצילם טיילר דאון המציצן ונספח עם תמונות של תחנות חייה (או מותה, בעצם) של האנה בייקר. וגם זה לא יהיה הסוף. כי אחרי שכל האשמים במותה של האנה ישטחו את כתב ההגנה שלהם בספר משל עצמם, טוני יחשוף שהאנה השאירה אצלו סט נוסף של קלטות וייתן אותו לג'יי אשר, אשר מצידו יכתוב את הספר " 13 סיבות – גירסה 2.0". בספר זה האנה תשוב מהמתים ותערוך משפט חוזר.

אבל עוד לפני שיהיה משפט חוזר, הבה נבדוק מה היה במשפט הראשון, שבו האנה בייקר שימשה בתפקיד התובעת, השופטת והתליינית (של עצמה).

# # # זהירות, ספויילרים מרובים # # #

ג'סטין פולי רק התנשק עם האנה בייקר על מגלשה בגן,
אבל רץ לספר לחבר'ה שהיא נותנת, ואז נהייה מה-זה בלגן.

אלכס סטנדל המליך אותה ל"תחת הכי שווה בשכבה",
ואחר כך איזה מושפע בקיוסק צבט את ישבנה בתגובה.

ג'סיקה דיוויס הוכתרה כ"תחת הכי לא שווה בשכבה" באותה רשימה,
התעצבנה, נעצה ציפורן בפרצוף של האנה והשאירה לה צלקת איומה.

טיילר דאון הציץ לחדר של האנה מבחוץ וצילם.
את המחיר על כך, גם החלון המנופץ שלו שילם.

קורטני קרימסן ביצעה פשע נורא עד בלי די:
היא נפרדה מהאנה ולא אמרה לה "יאללה ביי".

מרקוס קולי איחר לדייט עם האנה בבית קפה
וגם ניסה לשלוח ידיים. ממש לא יפה!

זאק דמפסי ניסה לנחם את האנה אך היא דחתה את ניסיונותיו,
אז הוא גנב את פתקי העידוד שלה מהשקית והחמיר את המצב.

ריאן שייבר פירסם בעיתון איזה שיר מעאפן שהאנה כתבה,
וכשכולם הבינו שזה השיר שלה, היא מאוד נפגעה ונעלבה.

קליי ג'נסן הוא הדמות הטראגית בסיפור
ולא מגיע לו, כי הוא באמת חמד של בחור.
הוא עבד עם האנה בקולנוע ונתקל בה בעוד כמה מקומות,
והיא די מצאה חן בעיניו אבל הוא נרתע ממנה בגלל השמועות.
כשסוף סוף הם התנשקו, היא ביקשה ממנו להפסיק, והוא הפסיק
כי כשבחורה אומרת "לא", בחור הגון כמותו לא מעיק ולא מציק.
האנה, בעצם, לא מאשימה אותו בשום דבר, את זה היא מדגישה
אבל קליי בכל זאת מסתובב עם רגשות אשם וחרא של הרגשה.

וג'סטין פולי מכה שנית! הפעם הוא התמזמז עם ג'סיקה דיוויס והביא אותה לחדר
הוא עזב אותה שם, אבל איפשר לחבר חרמן שלו להיכנס, וזה באמת לא בסדר,
כי החבר החרמן, ברייס ווקר, ניצל את שכרותה ואנס אותה על המיטה,
והאנה התחבאה בארון והייתה עדה, אבל בכל זאת לא נחלצה לעזרתה.

ג'ני קרץ הפילה תמרור "עצור" ומנעה מהאנה לדווח למשטרה
היא זרקה אותה מהאוטו שלה והשאירה אותה לבדה בשדרה.
אחר כך אירעה שם תאונה ותלמיד מהתיכון של האנה קיפח את חייו
והאנה, שלא דיווחה על המפגע, מרגישה שהיא אשמה במצב ובתוצאותיו.

ברייס ווקר, האנס מלמעלה, והאנה, התמזמזו באיזה ג'קוזי
היא נכנסה מרצונה, לא התנגדה, ומבחינתו זה היה סתם איזה חפוזי.
היא לא אמרה "לא", לא הדפה אותו אלא רק סובבה את ראשה שלא יפנה אליו
אז מה היא רוצה ממנו? על מה, בעצם, היא מלינה עכשיו?
נכון שברייס הוא טיפוס נאלח, הוא אנס בחורה וככלל הוא מחפיץ בנות
אבל היא לא יכולה להאשים אותו בגלל שהוא לא קורא מחשבות.

מר ווקר הוא המבוגר היחיד ברשימת הסיבות שהאנה פירסמה
מבוגר, אבל ממש לא המבוגר האחראי, וכאן באמת יש צדק בהאשמה.
האנה פנתה אליו וניסתה לספר לו על רגשותיה ומצוקתה
שמענו את כל השיחה שהתקיימה ביניהם בכיתה, בהקלטה.
וכשהאנה עזבה את החדר, אבודה, מיואשת וחסרת תקווה
האידיוט הזה לא נקף אפילו אצבע אחת עלובה.

התקציר הנ"ל נכתב בנימה צינית, מלגלגת וייתכן שאף מזלזלת. נימה זו משקפת את דעתי שהספר הוא בזבוז של זמן.
למה? 5 סיבות.

סיבה ראשונה
אני לא מבינה את האנה, ולא בגלל שאני קשת הבנה. האנה לא נגעה בי, לא התחברתי אליה ולא הצלחתי לגלות אמפתיה לרגשותיה. לא הבנתי למה בכלל נוצר כדור השלג שכלא אותה, ושלתחושתה המשיך לצבור גודל ותאוצה עד שהתרסק לבסוף, כשהיא בתוכו. וזה לא מפני שאני חסרת רגישות או קשוחה, כי אני הכי לא. זה מפני שהתרשמתי שהאנה היא דרמה קווין חופרת ומתבכיינת שמצד אחד חושבת שהיא מרכז היקום ומצד שני מרגישה שכל היקום נגדה. החיים הם לא גן של שושנים, וגם אם היא חשבה שכן, היא נבונה מספיק כדי לדעת שבשושנים יש גם קוצים. שתתמודד.

לא אחת במהלך קריאת הספר נזכרתי בקרן מור וב"אוי אוי אוי" המפורסם שלה. ממש כך הרגשתי לגבי האנה.
קורטני הזמינה את האנה למסיבה אבל אחר כך היא הבינה שהיא רק רצתה ממנה טרמפ? זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי.
מרקוס ניסה להתמזמז עם האנה והיא העיפה אותו מהכיסא ואז הוא קרא לה "טיזרית"? זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי.
האנה נתנה לברייס לגפף אותה בג'קוזי והחצוף לא קרא את מחשבותיה ולא הבין שהיא בעצם לא רוצה? זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי.
קרן מור עושה זאת טוב ממני
https://www.youtube.com/watch?v=c-9ahtQuY1E


סיבה שנייה
הרעיון מאחורי הספר חשוב, המסר חשוב ויש בו גם גימיק מעניין של האזנה למכתב פרידה מוקלט. אבל הביצוע לא טוב.
הקלטות, למשל. מה העניין עם הקלטות? נכון שקלטת על עטיפת הספר מצטלמת יפה יותר מנניח, דיסק און קי, אבל ג'יי אשר הלך עם הגימיק הזה רחוק מדי. קלטות? יעני, קסטות? בסוף העשור הראשון של המילניום, בשיא עידן הטכנולוגיה, עם כל האייפוד והאייפון והטאבלטים והיו טיוב וה-mp3 והגוגל והשמוגל, האנה, שלא הצטיירה כטיפוס רטרואי או וינטג'י, בחרה דווקא בקלטות? לחלוטין לא אמין. נו, לפחות היא לא בחרה בסלילי הקלטה.
זה הזכיר לי שב"צינור לילה", גיא לרר זימן לאולפן ילדים והציג בפניהם גאדג'טים מן העבר למסדר זיהוי. די בשמות הניו אייג'יים של הילדים כדי לרמז על הכישלון הצפוי. לני, ניל, יהלי, ליה. ל' וי' הן אותיות ממש פופולאריות, וויי לי וויי לי. אז לרר הציג בפניהם אסימון, טלכרט, טרנזיסטור, קלטת, טלפון חוגה ונוקיה 3100. זה היה משעשע באופן צולע ומאולץ ולא שווה יותר ממאית החיוך.

מה שיהיה משעשע באמת זה לקרוא את תגובות הנמענים של האנה.
אבל עוד לפני כן להמר על מספר: כמה פעמים יישמע הביטוי "?!what the fuck" (או המילה fuck על הטיותיה השונות) כשקופסת הנעליים תיפתח ואוסף הקלטות יתגלה לעיניהם. מה אני עושה עם זה עכשיו? ולך תצא מזה עכשיו...


סיבה שלישית
הניתוק מהמציאות לא מתבטא רק בבחירה המופרכת בקלטות כאמצעי הקלט של האנה, אלא בהתעלמות מאחד הדברים הכי מרכזיים בחיי בני הנוער: האינטרנט. אינטרנט בכלל ופייסבוק בפרט. לא יכול להיות סיפור על בני נוער בעולם המערבי במאה ה-21, שהאינטרנט לא נוכח בו. אין מצב בעולם.


סיבה רביעית
ואם זה לא מספיק, יש גם את סוגיית הגופן. הגופן בספר מעצבן כשלעצמו וכלל לא מתאים לספר לבני נוער. מבין שלל הגופנים, הגופן שנבחר הוא times new roman. וכשהוא מופיע בהטייה (וזה קורה כשהאנה מדברת, שזה בערך 75% מהטקסט בספר) הוא לא נעים ובלתי נסבל לחלוטין. וכשיש שילוב של שני הגופנים, הרגיל והמוטה, זה קטסטרופלי. בחירה גרועה מארץ הגרועות.


סיבה חמישית
בספר (עמ' 152) מוזכרת רשימה של סימנים להתנהגות אובדנית. אילו ג'יי אשר היה משכיל לפרט את כל הסעיפים ברשימה ולא מסתפק בשניים בלבד (שינוי פתאומי בהופעה ומסירת חפצים), הייתי מוכנה להגדיר את הספר כ"לא משהו". אבל מאחר והוא לא עשה את הדבר החשוב והמתבקש הזה, ועוד בספר שעוסק בהתאבדות של בני נוער, הספר הוא בזבוז מוחלט של זמן.
אולי זה לא הסתדר לו מבחינת העלילה, אולי הוא לא רצה שהספר יהיה פסיכולוגי-חינוכי-דידקטי מדי. בסדר, מקובל. הוא עדיין היה צריך לצרף את הרשימה כנספח בסוף הספר, כדי שבכל זאת יהיה לו ערך מוסף.
אני אהיה מבוגר קצת יותר אחראי ממנו:
התנהגות אובדנית בגיל ההתבגרות
התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4153675,00.html



הייתה רק נקודה אחת בספר שבה לבי יצא להאנה. זה קרה בקלטת 6 צד ב', כשהאנה התחילה לחשוב על דרכים להתאבד: אקדח, תלייה, תאונה, כדורים. "זה הפך למין משחק חולני, לדמיין דרכים להתאבד. ויש דרכים ממש משונות ויצירתיות לזה." (עמ' 221)
נזכרתי בשורות משיר מצמרר ובד בבד מכעיס, מאמצע שנות ה-90. לדעתי הוא אינו מוכר בישראל. אם יש שיר שתפור על האנה, זה השיר. יש בו קריאת מצוקה ברורה, שלדעתי האנה לא השכילה להשמיע.

I dream about how it's going to end,
Approaching me quickly.
Living a life of fear,
I only want my mind to be clear.

People making fun of me,
For no reason but jealousy.
I fantasize about my death,
I'll kill myself from holding my breath.

My suicidal dream,
Voices telling me what to do.
My suicidal dream,
I'm sure you will get yours too.

Help me, comfort me,
Stop me from feeling what I'm feeling now.
The rope is here, now I'll find a use.
I'll kill myself, I'll put my head in a noose.

My suicidal dream,
Voices telling me what to do.
My suicidal dream,
I'm sure you will get yours too.

Suicidal Dream by Silverchair
http://www.youtube.com/watch?v=vEv_-CEgm-k



וחידה לסיום:
מה הקשר בין האנה בייקר לתות ענח אמון?
1. שניהם מתים
2. שניהם מפורסמים
3. שניהם מתו בשנות העשרה
4. שניהם קשורים לקלטות

תשובה: כל התשובות נכונות.
את ההשראה לכתיבת הספר קיבל ג'יי אשר מקרוב משפחה שניסה להתאבד. משום מה, קרוב זה לא נמנה על 13 מקורות ההשראה עליהם כתב אשר בסוף הספר. אולי הקרוב הזה הוא קרוב רחוק. הרעיון להשתמש בקלטות ניצת במוחו של ג'יי כשביקר בתערוכה על תות ענח אמון (בקזינו בלאס וגאס!) והאזין להדרכה מוקלטת בזמן שצפה במוצגים.
אז עכשיו, גם תות ה-נח המון וגם האנה. האנה נמה, נמה האנה.


תודה רבה לזשל"ב המיוחד, שהקטילה הגאונית שלו את הספר עוררה בי סקרנות עזה לקרוא אותו.
וכך היה:
שונרא לזשל"ב לפני 3 חודשים: "לאחר מחשבה, החלטתי לקרוא את הספר הזה כדי לגלות אם הביקורת שלך, חוץ מזה שהיא קטלנית באופן מהמם, היא גם מוצדקת."
שונרא לזשל"ב כעבור 3 חודשים ו-13 סיבות: היא מוצדקת מארץ המוצדקות. ועדיין מהממת בקטלניותה.


נ.ב
כל טענה בנוסח "מאיפה החוצפה שלך להאשים את האנה בייקר בחפירות בעוד שהיא יכולה לקחת שיעורי חפירה אצלך?!" תתקבל בהבנה ובהסכמה. מודה. קוראים לי שונרא החתול, ואני חופרת.

מר אשר היקר,

יש לי כמה סיבות למה לא כדאי לקרוא את הספר הזה. אם אתה חושב שיש לי 13, אז טעות בידך. יש לי הרבה יותר. ואם אתה חושב שאכתוב עליה ביקורת קוטלת רגילה כמו שכל אחד היה בוחר לעשות, אז הטעות שלך גדלה פי כמה. הספר הזה אינו זכאי לביקורת קוטלת רגילה. הוא זכאי לביקורת קוטלת מיוחדת. וזו הסיבה שאני כותב לך את המכתב הזה.
ודאי שמת לב שמלבד המכתב שכעת אתה קורא, יש עוד משהו בתוך המעטפה. כן, יש שם אוסף קלטות. 7 קלטות כשלכל קלטת יש 2 צדדים: צד א' וצד ב'.
אני מזמין אותך לשבת על הכורסא או על כל רהיט אפשרי אחר (תאמין לי, לא כדאי לך לשמוע בעמידה את מה שאומר לך כרגע. מילה שלי) ולהאזין בשקט למה שהקלטתי (אל תדאג, לא תצטרך לעשות דבר מלבד להאזין לקלטות. ככל שתשב יותר בשקט, כך ייטב).
אז אתה יושב? אם כן, יופי. אם לא, אז ראה הוזהרת. והנה זה מתחיל:

לא אהבתי את הספר שכתבת. כפי שאמרתי, יש לי כמה סיבות. אפרט רק את חלקן כי להגיד את כולם זה יהיה כמעט כמו פשע.
סיבה ראשונה: דמויות
נתחיל בהאנה. סבבה?
האנה היא הנערה המתאבדת. זו ששלחה לכל הנערים והנערות את אוסף הקלטות כשבכל צד וצד היא מתארת את השאלה של איך האדם הספציפי שקיבל את הקלטות, קשור להחלטה הנוראה שקיבלה.
הכל היה יכול להיות טוב ויפה (ואפילו מעניין) אלמלא העובדה שהאנה היא אחתם מאותם הבחורות הרגישות, הקטנוניות ומלאות השנאה שהכרתי. להלן 2 דוגמאות טובות מן הספר שמוכיחות את זה: "ואתה, מספר שלוש עשרה בר המזל, אתה יכול מצדי לקחת את הקלטות איתך לגיהינום". מספיק אכזרי?
ועכשיו דוגמא נוספת שהפעם מוכיחה את הקטנוניות והרגישות שלה: "אני בטוחה שאין לך מושג למה אתה כלול כאן. סביר להניח שאתה חושב שעשית מעשה טוב, נכון? אז זהו שלא".
אני ממש לא אוהב את הטון הזה שבו היא אמרה את הזהו זה שלה. ממש לא אוהב.
בקיצור, האנה בייקר היא לא דמות מופת.
ויש עוד דמות, ג'סטין.
הוא בסך הכל עוד ילד. ילד שהחלום שלו הוא להתנשק עם בחורה. אבל האנה, עם הקטנוניות הזו שלה, גורמת לג'סטין להיראות באור שונה לגמרי, באור שלילי כאילו הוא אשם בזה או משהו.
ויש גם את אלכס.
הוא בסך הכל הביע דעה. וזה מותר, לא? ומה זה אשמתו שבגלל הדעה שלו מישהו לקח איתו את התירוץ ונגע בתחת של האנה? הרי הוא לא היה יכול לצפות לזה! אמנם הוא לא טלית שכולה תכלת אבל ברצינות, האנה לא פחות אשמה.
אחרי אלכם, מופיעה ג'סיקה.
אבל כשהגיע תורה, כבר התייאשתי. כנראה שהבנתי שמלקרוא את הספר הזה לא יצא שום דבר. אבל בכל מקרה החלטתי לדפדף קצת בספר ולראות מה יקרה בהמשך והאמת, לא השתנה הרבה: כל הסיבות, בלי יוצא מן הכלל, היו גרועות ומאולצות כמו קודמיהן.
ועכשיו נזכרתי בעוד דמות עיקרית ודומיננטית בספר הזה. קליי ג'נסן.
אני לא שונא אותו. להגיד שאני שונא אותו זה כמו להגיד שלא קורה שום דבר בסוריה. (ותאמין לי, אפילו שאתה אמריקאי, אתה צריך לדעת שקורים דברים איומים בסוריה).
למען האמת, אני יותר בקטע של לרחם עליו.
עליו ועל הקוראים. הם נאלצו לסבול לאורך כל הספר את החפירות של האנה והכתיבה המזעזעת שלך, רק בשביל לדעת מה יעלה בגורלו של קליי ג'נסן המסכן וביש המזל.
סיבה שנייה: הכתיבה
היא איומה. ולמה איומה? כי ההקלטות של האנה מופיעות בכתב יד מסולסל בעוד שהרגעים של קלייר מופיעים בכתב רגיל, מודגש. וזה ממש אבל ממש לא נוח: יש מספר לא מבוטל של קטיעות עד כדי כך שקשה כבר להבין מי אומר מה ואז כל ה"מתח" וה"עניין" נהרס.
סיבה שלישית: העלילה
בפירוש לא מעניינת. שטחית וממוסחרת. חוזרת על עצמה כמו תקליט שנתקע.
זהו, אין לי עוד מה להרחיב בנושא.
והסיבה האחרונה היא אתה
כן, כן, אתה. זה עם החולצה הכחולה והמכנסיים החומים (אני רואה שבנוסף לכל אין לך גם חוש אופנה. מעניין.)
אתה בטח תוהה מדוע דווקא אתה, מכל האנשים, נבחרת להיות הסיבה האחרונה (כן, לפנייך היו עוד סיבות מלבד השלושה שהצגתי פה. פשוט לא הוספתי אותן) אתה בטח מנסה לחשוב בכוח וודאי לא מוצא את התשובה.
אז תרפה. אל תתאמץ. אני אגיד לך למה.
התשובה היא כזאת: יכולת למנוע את שמיעת ההקלטות בכך שלא היית כותב את הספר הזה וממציא את נערת הסיוטים של כל גבר, האנה. לא משנה כמה היא יפה, היא מעצבנת. מאוד מעצבנת. ואם זה לא מספיק, אז גרמת לה להתאכזר לאיזה 26 נערים ונערות אם אני לא טועה. וזה פשוט זוועה.
מזל שלפחות האנה מתה בסוף, מה?
אז כפי שאמרתי, לא היית צריך לכתוב את הספר הזה. וכן, אני יודע שהספר הזה שהה במשך שש שנים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ואני גם יודע שהוא מאוד מוערך כאן באתר.
אבל... מה כל זה משנה אם הדבר העיקרי והכי חשובשצריך להיות בכל ספר כדי להפוך אותו לספר מצויין, פשוט לא קיים, אה?
העובדה שאני לא אהבתי את הספר משנה את הכל. אם לא אהבתי, הכל הלך לעזאזל. לפחות בשבילי.
ואם אתה חושב לרגעשאני אתאבד רק בגלל העובדה שלא אהבתי את הספר, אז טעות בידך. ואם אתה מצפה שאני כמו האנה בייקר, אז טעות עוד יותר גדולה בידיך.
לא, אני אמשיך בחיי כרגיל. הדבר היחיד שישתנה, הוא שאכתוב ביקורת קוטלת על הספר הזה.
וזה מה שעשיתי.

בכבוד, זשל"ב

כשהייתי בכתה ד' או ה' היה שוטר חביב שהעביר לנו כמה שיעורים על זהירות בדרכים. לסיכום הנושא היינו צריכים לכתוב חיבור. גיבור החיבור שלי פשוט עבר את כל התאונות שהשוטר ההוא הזהיר אותנו מהן: הוא הוציא יד מחלון האוטובוס, ורכב עובר פגע בו, רכב על אופניים בצד הלא נכון ורכב, נכון, פגע בו. לא הזדרז לחצות את הכביש...הבנתם את הרעיון. אשר עשה פה דבר דומה: גיבורתו עוברת את כל הדברים האיומים (איומים?) בדרך להחלטתה לשים קץ לחייה, ומבהירה בזה שהסיבה להתאבדות היא איכשהו חוסר הרגישות של הסביבה. היא מתארת אותם בזמן כאילו אמת, בקלטות שהיא מקליטה (קלטות? ברצינות? יש עוד מישהו שמחזיק מכשיר שיכול להקליט, ומכשיר בו הוא יכול לשמוע קלטות?) ואחד הנערים להם נשלחה חבילת הקלטות מקשיב להן ואנחנו קוראים את מחשבותיו, כשהוא מקשיב.

התאבדות היא אחד הנושאים המזעזעים בני אדם. זו פעולה שמנוגדת לטבע, המצווה על חיים, הישרדות והִתְרַבוּת. לא פלא שבדתות המונותאיסטיות יש איסורים קשים על הפעולה הזו, שמן הסתם גרמו לחלק מהמתאבדים הפוטנציאליים לסגת מהרעיון. התאבדויות (שהן בסופו של דבר מעטות ביותר כגורם מוות) קורות בכל גיל ובכל מין, למרות שבגיל ההתבגרות - ובגיל זיקנה - יש עלייה מסויימת במספר המתאבדים. למעשה כמעט אין בן נוער שהנושא לא עבר במוחו. וכך גם אנשים שהם כבר לא נוער.

מעיון בחלק מהביקורת (הרבות!) שנכתבו על הספר הזה, בולטת תופעת ה"גם אני": העלו פה סיפורים על אובדנות אישית, עצב עמוק, אובדנות של חברים ועוד. וזה - אם זה נחשב - הוא השגו הגדול של אשר. במרוצתו התכליתית להביא את הנושא הקשה למודעות, ולהגיע לתאור "הסימנים המחשידים" הוא מוותר על האמינות, ובונה סיפור מופרך. מספר שבועות לפני שהנערה הקליטה את הקלטות היא שלחה לכל אחד מנמעניה מפה, שתאפשר להם לעקוב אחרי השתלשלות העניינים(!). ואז האנה פורטת פרוטה לפרוטה כל עלבון לו היא זכתה, כל ציפייה שלא התממשה וכל אכזבה שהתאכזבה, למרות שהיא הקפידה, כך נראה, לשמור את רצונותיה לעצמה. יש לומר שאשר בנה היטב את עולמם של תלמידי התיכון עליהם כתב, את הנושאים החשובים להם - חברת בני הנוער האחרים - ואת חוסר הרלוונטיות של הורים ומורים לעולמם, ואלה כמעט שאינם מופיעים בספר. החלק המופרך ביותר הוא חלק מהסיבות שהאנה מונה: היא לקחה אחריות על התנהגות של אחרים שגרמה בסופו של דבר לתוצאה עקיפה קשה. נראה לכם? לי לא.

הספר כתוב בסדר גמור. מושך לקרוא, גורם להזדהות, בעיקר לקבוצת הגיל המדוברת. הוא מתקדם בסיפור באופן די מותח ומפזר רמזים לדברים הנוראים שאתם עתידים לשמוע עוד מעט. הוא לחלוטין לא אמין בעיצוב הדמויות הראשיות - לא האנה וסיבותיה, לא קליי נער הזהב שלאף אחד אין משהו רע לומר עליו(?!) לא אמא שלו שמתנהגת בצורה לא ברורה וחסרת ביטחון, ולא החבר, מה שמו, המספק לו תמיכה והסעה.
לא התלהבתי מהספר - הרבה פעמים אפילו התעצבנתי עליו. זה לא בגלל הנושא שבטאבו - אלא כי נראה לי שהסופר הפך את זה ל"פורנוגרפיה של התאבדויות נוער". אבל אולי הגזמתי.


*

מה קורה כשאדם מגיע לקצה?
השאלה הזאת רדפה אותי. ימים. שנים. מחשבות. מחשבות, מחשבות...
כמה אפשר? אלוהים, כמה אפשר? כמה?!
וגיליתי. על בשרי גיליתי. שאפשר. שהשמיים הם לא הגבול.

אני לא אתייפיף כאן. לא החזקתי את עצמי כל החיים. התפרקתי. נשברתי. מחלקות פסיכיאטריות. 7 ניסיונות התאבדות.

אני לא יכולה להתייחס לספר הזה בלי לחשוב על הסיפור האישי שלי. החיים שלי הפכו לגיהינום כשהייתי בת 7. הכדור שלג הזה... כן, הוא היה שם. כמה שהוא היה שם.

***

איך להתחיל? קשה לכתוב ביקורת על ספר כזה, אני מרגישה לא בנוח. ולא בגלל שאני לא מבינה בנושאים האלו. בגלל הניסיון שלי, ושל אנשים שאני מכירה, או הכרתי. ניסיון שלימד אותי להתייחס בחוסר ביקורתיות לאדם כזה. לאדם שמגיע לקצה. אני מרגישה לא בנוח כי לספר הזה יש בעיה של אמינות. במה? אולי יותר קל להגיד במה לא. הדמויות? מה אני יודעת עליהן, בעצם? הן בתיכון? לקליי יש אימא נחמדה? חבר טוב? האנה היא יפה? השפה שלה עשירה ומדויקת? אוקיי. Now tell me more. הספר הזה, בנושא חשוב כל כך, כל כך לא מצליח להעביר כאן את אחד המסרים החשובים ביותר. כי באמת, איך אפשר להעביר בספר נוער נושא כל כך מזעזע ועמוק בלי שיהיה שם משהו. אני לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, אבל זה לא קיים שם. אין שם אמת. האנה כל כך חשופה, כנה, מעוררת אמפתיה, לכאורה היא הדמות המושלמת לסיפור הזה, אז מה אני רוצה מג'יי אשר? אני רוצה יותר. כל כך הרבה יותר. כי זה שהדמות שלך כנה לא אומרת שהספר כן. זה פשוט אומר שהחלטת משהו על האופי שלה, שהיא תהיה אמיתית. אבל כמה אפשר? בסופו של דבר... זה פשוט שטחי. ושטחיות היא גרועה בהרבה כשהיא "מוסווית" במעטפת כנות ואמת.
וקליי - האמת, אתה נשמע אחלה של בן אדם. קצת אחלה של בן אדם מדי. קצת הרבה. ובעצם, אתה די משעמם. סוף תיאור קליי.
האנה, חזרתי אלייך (הפרעות קשב וריכוז וזה, תסלחו לי) האמת, לא נעים לי להגיד את זה, בשיא הכנות. אבל ראבאק? מה את רוצה מהחיים של האנשים? להרוס אותם כמו שלך? (בהנחה שחייה אכן נהרסו, אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם יש לנו יכולת שיפוט לגבי מתי זה קורה) בסך הכל... יש כאן בני אדם, ולא נעים, אבל את די מתנהגת כאילו את האדם היחיד בסיפור הזה. כן. כשאתה מגיע לנקודה כזאת לפעמים קשה לשים לב לאחרים. אני יודעת. אבל אצלך זה כל כך חזק, ועומד בסתירה כזאת בוטה לאינטליגנציה שיש בדמות שלך ש... גאד,שמעת אולי פעם על משהו שנקרא "ראש קטן"? תיאור קלאסי שלך.

הספר מכעיס אותי. הוא מכעיס כי אחר כך אפשר לראות שאנשים לא מבינים, כל כך לא מבינים הרבה פעמים מה מביא אדם למצב כזה. וסחתיין על היומרנות ג'יי אשר, אבל לדעתי, ממש לא הצלחת להעביר משהו מהתשובות לשאלות שלא נגמרות האלו בספר שלך. קולח הוא כן, מעניין הוא כן, קל להתחברות הוא כן. אבל בנושא כזה, אין מה לעשות, צריך יותר. אולי נסחפתי,אבל לדעתי הספר הזה הוא אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות לאנשים שעמדו במצבים קשים יותר מהאנה בייקר.

שנות בית הספר אף פעם לא היו טובות עבורי. לא סבלתי להגיע לבית הספר ותמיד התפללתי שהיום יעבור בלי תקלות בדמות חרמות או הצקות שונות ואיומים שהיו מנת חלקי. אני מניחה שחלקכם יודעים זאת כי איזכרתי זאת פעם או פעמיים באחת מהביקורות שכתבתי בעבר.
עם זאת, לפני כמה שבועות נזכרתי באירוע אחד שעיצב חלק מאישיותי וחלק מהאדם שאני היום והוא באמת אחד הסיבות למה קשה לי לסמוך על אנשים. אירוע שבדיעבד הבנתי שניצלתי בנס ורק עכשיו אני מבינה עד כמה הייתי נתונה בסכנה.
אירוע שבבת אחת חזר אלי שוב והפעם ביתר עוצמה. פתאום זכרתי את הכול. אפילו חלקים עלומים שנשכחו נכחו במוחי כאילו חוויתי את האירוע באותו הרגע, לא אתמול ולא שלשום. ברגע זה ממש.

הייתי תורנית ניקיון ונותרתי בכיתה. כל התלמידים עזבו להפסקה מלבדי ומלבד חבורת בנים ששהתה באותה העת בכיתה. החלטתי לצאת כי חששתי להישאר לבדי עם אותה חבורת בנים וגם כי רציתי לשירותים ולכן פסעתי לכיוון הדלת. אחד מהבנים ראה זאת ועמד כחוצץ ביני לבין הדלת וחיוך נלעג על פניו.
" מה קורה, למה את הולכת?" הוא שאל אותי בזלזול.
" אני צריכה לשירותים." השבתי.
" אבל את תורנית, אסור לך לצאת."
" מה אכפת לך?! אתה לא אבא שלי!" השבתי בקרירות.
" יוסי, סקאוט רוצה לצאת!" קורא הנער שנקרא לו תומר.
" תומר, אל תיתן לה לצאת!" יוסי החל לצחוק והשניים סגרו עלי את הדלת. שאר הבנים שנשארו בכיתה הקיפו אותי במעגל ומאותו הרגע החלה מסכת גהנום שכללה השפלות מילוליות שונות. ההזכרות באירוע הזה כל כך מכאיבה לי שהדמעות עומדות לי בעיניים אפילו בכתיבת הביקורת הזאת.
" אז את רוצה לצאת? אם תצאי נדווח עליך למחנכת וזה יהיה הסוף שלך!" קרא יוסי ושאר הבנים החלו לצחוק.
פחד עבר בגופי אך ניסיתי להיראות נינוחה ולדבר איתם בצורה רגועה וביקשתי מהם בצורה יפה שיניחו לי ושאני באמת צריכה לצאת...אבל כמובן שהם סירבו לעשות זאת.
" שמעתם אותה? היא מתעקשת!" יוסי החל להראות נלהב מכל העניין והמשיך ללעוג לי ולזלזל. אני סבלתי את הצקותיו בשקט ורק התפללתי שיניחו לי, כשראיתי שאין הם ששים לשמוע לדבריי החלטתי לנקוט בגישה תקיפה. אני באמת לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ הזה לעמוד על שלי אבל עשיתי זאת תוך כדי שעיניי מלאות דמעות שמאיימות לפרוץ.
" תנו לי ללכת או שאני אפרוץ את הדלת!" קראתי בקול. קולי נשבר אך ניסיתי לא לפרוץ בבכי כדי לא לתת להם את התענוג לראותני בוכה.
" סקאוט, איזו בכיינית את!" קרא יוסי בלעג והחל להעיר הערות בעלות אופי מיני. מזה חששתי. לקחתי לידי את החפץ הראשון החד שהיה לידי ואיימתי עליהם בו. הם נרתעו אבל מיד חזרו לסורם. כאן החלטתי שאני מסתלקת משם ועל ההזדמנות הראשונה שתקרה לי אני אדווח למחנכת על מעשיהם. ניגשתי לעבר הדלת ולמרות התנגדותם הרבה הצלחתי לפרוץ אותה כשאני מיבבת בבכי.
ידעתי שזו ההזדמנות היחידה שלי ואם אני נשארת איתם עוד דקה ההעלבות, הפגיעות המילוליות וההקנטות יהפכו למעשים....
לאחר שהשתחררתי מהגהנום בדמות כיתה סגורה ועשרה בנים סביבי, סיפרתי למחנכת את מה שקרה והיא קראה אותם לשיחה והם התנצלו בפניי עוד באותו יום...
לא סלחתי להם. סליחה לא מתקבלת. אומנם הם לא נגעו בי ורק זלזלו מילולית אבל ההשפלה והכאב שעברתי והחשש הגדול מלהתווסף לסטטיסטיקה לעולם לא תימחה מזכרוני. אז נכון, הם רק "השתעשעו" להם אבל זה בכלל לא שעשוע. דבר כזה לעבור אני לא מאחלת לאף אחד ולא אף אחת. ומי שמשתשע מכזה דבר הוא חולה נפש או דפוק. כל מה שהרגשתי כלפיהם זה שנאה, שנאה שהם לועגים על חשבוני, מקניטים ומקטינים אותי, שהם סאדיסטיים שמחפשים נקודת חולשה וכשהם מוצאים אותה הם לא מרפים.
ואם כבר עסקנו בכך, צוות המורים כשל בתפקידו. לנזוף ולגעור זה נחמד אבל נערים או נערות שלוקחים לעצמם חירות יתר על אדם אחר יש להשעות או לזרוק מבית הספר לצמיתות. זה מרגיז אותי כל כך שמתרגמים מעשה כזה של "ילדים" כמעשה "שטות" או כמעשה של ילד שסרח. בגלל תגובות כאלה מתרחשים מקרי אלימות, הטרדות מיניות ואונס. אם מערכת החינוך תעמוד על שלה ולא תפטור מקרים כאלה בהינף יד ייתכן מאוד שיהיה אפשרי למזער תופעות של התעללות חברתית ומילולית לכדי אחוזים אפסיים.

הנערים הללו ניצלו את העמדה הפגיעה בה הייתי מבחינה חברתית. הם ניצלו את העובדה שאני תלמידה שקדנית שחוששת מתגובות המורים. הם ידעו לנצל את העובדה שהם עשרה לעומת אחת ולמי יאמינו? לעשרה או לאחת? הרי עשרה מנצחים כוח של אחת. אז כן, אותם נערים בגרו, ככל הנראה השתנו, אבל אני לא שכחתי ואני לא אשכח. האירוע הזה, כמו אירועים אחרים שחוויתי, ילווה אותי לעולמים.

מקרה אחר, שלא קרה לי, אבל קרה לחברתי הטובה, היה מאוד דומה למקרה שתיארתי בפניכם. חברה זו עברה מסכת התעללות חברתית יום-יומית דומה לשלי רק שאצלה, במקום להסתגר בחדר מפני העולם ולהרגיש כמו חיה-מתה, המצב הקשה אליו נקלעה גרם לה לפתח הפרעות אכילה קשות שהובילו אותה לבולימיה. בחורה כל כך טובה, מתחשבת ורגישה. למה זה מגיע לה? רק בגלל שהחליטו לתפוס אותה כחולשיה חלשה ולפגוע בה את חיצי הלעג שלהם והשנאה. שנאת חינם ושום דבר אחר מעבר!
מקרה נוסף של ידיד שהתעללו בו גם כי התעקש להגן על מישהי שסבלה מהתעללות אף היא והפך לקורבן בעצמו.
מכר נוסף שהתעללו בו והשפילו ורמסו בשל דימוי גוף בעייתי והובילו אותו עד כדי מחשבות אובדניות ושליחת יד לנפשו.


אז נכון, הספר הזה לא מושלם. רחוק מזה! הספר הזה בעייתי מבחינות רבות כל כך אבל בו זמנית הוא נוגע בתופעה כל כך קשה שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנה במהלך הקריאה: בריונות. התעללות באחר. התעללות פיזית, גופנית ומילולית עד כדי התאבדות. ובעיקר אדשות, אדישות של הסובבים את הקורבנות. קורבנות שמסתגרים בתוך תוכם ומנסים להתמודד עם המצב בדרכם שלהם.
יש כל כך הרבה צעירים כמו האנה בייקר. צעירים שביום אחד מחליטים ליטול לעצמם את החיים או פונים לדרכים אחרות כדי להתמודד כמו אותה חברה שהזכרתי. ואני שואלת אתכם שאלה פשוטה: למה זה מגיע להם?
למה מגיע לנערים ונערות לסבול מגיל כה צעיר ואחר כך לשאת איתם מטענים רגשיים וצלקות שלעולם לא יגלידו? למה לרמוס נערים ונערות שלא עשו דבר? אין לב? אין רגשות, אה? עאלק נערים לא יכולים לעשות דבר. כן, ממש כבשים תמימות. ילדים עלולים להיות אכזריים מאוד כפי שקרוביי ואני עצמי נעיד לכם.

תגידו מה שתגידו על האנה אבל החברה גרמה לה לפעול כפי שפעלה. עניין הקלטות והנקמנות הוא נושא אחר אבל אי אפשר לא לומר שהיא לא חוותה קושי ומצוקה ומן הסתם דבר גורר דבר עד הסוף הבלתי נמנע במיוחד בגיל כזה שהוא במילא רגיש ונערים ונערות מחפשים פירצה לגעת ולהתעלל. שום אדם אסור לט לגעת באדם אחר בלי רשותו. גם אם הדבר הוא בגדר "צחוק". זו עבירה פלילית.
אז כן, אולי דמותה של אנה לא אמינה במיוחד ואולי שאר הדמויות הן דמויות שדומות לקרטון מאשר לדמויות שמשקפות מציאות אבל הספר עוסק בבריונות ולא ניתן להתעלם מכך. בריונות מכוערת ופוגענית. בריונות שגזלה חיי בחורה אחת עקב שתיקה של רבים, שחלקם הרשו לפגוע ולצפצף על הפצרותיה שיפסיקו במעשיהם.

בגדול, אני לא ממש אובייקטיבית ולכן לא אוכל לדרג את הספר מבחינת כוכבים. אני עדיין אמוציונלית ממה שקראתי ומהזכרונות והזעם הרב על תלמידים אדישים ומערכת קלוקלת שמאפשרת לנערים ונערות ליפול בין הכיסאות.

הוא היה האדם הכי שקט שהכרתי. לא ראיתי אותו למשך כמעט שנתיים מאז שהוא עזב את הצופים.



אני ועוד כמה חברות הגענו להלוויה.


אני חושבת על האמא והאבא שאולי מאשימים את עצמם, והשברון לב, והמילים שלא אמרנו והקשר שאבד. והייאוש בקול של אמא שלו כשהיא דיברה איתנו והדחיפות, שבה היא דיברה.
מה שאני זוכרת ממנו זה שהוא היה שקט. לא אדם עצוב, פשוט שקט. לא הכרנו אותו באמת. לא ידעתי שההורים שלו גרושים, לא ידעתי עליו כמעט כלום. וזה הכי עצוב.
מסתבר שהוא התגייס, והוא שירת בצבא כבר 4 חודשים.


ולמה תמיד נזכרים מאוחר מידי. באדם שהוא היה. ולמה אנחנו לא אומרים מה שאנחנו מרגישים כלפי אחרים.
וזה לא פיתרון!! זה לא פאקינג פיתרון. יש כל כך הרבה צעדים שצריכים לקרות כדי למנוע את זה. למנוע מעצמך להגיע למצב הזה. וזה לא משנה מה אתה, מי אתה. מה הנטיות המיניות שלך, מה הזהות המינית שלך. אף פעם אל תוותר/ו . אף פעם. בבקשה.

ואני רוצה לקוות שאף אחד מאיתנו לא יגיע למצב הזה אי פעם. ייאוש כל כך שחור שלא רואים ממנו כל דרך יציאה. יש תמיד קרן אור בסוף, איזה משהו שאפשר להיאחז בו .

*********

ואם אתם מכירים מישהו שהתאבד, או משפחה במעגל הקרוב שלכם. זו לא אשמתכם. אבל תגידו לאנשים את הדברים הטובים שאתם חושבים עליהם כשהם עוד כאן.
שימו לב לפרטים הקטנים. תמיד יש סימנים. תהיו ערים לאנשים שמסביבכם. אל תהססו להגיש עזרה. אל תהססו. תתעניינו. יכול להיות שתצילו חיים של מישהו.
ואם מישהו פונה אליכם כשהוא במצב כזה,, תשאלו אותו למה, תתעקשו שילך לדבר עם מישהו מוסמך.

תהיו שם.

לכל סיפור יש 13 סיבות.
לכל סיפור יש 13 צדדים.
לכל סיפור יש שמועות אחרות,
אבל ההכי פחות נפוצה,
היא האמת.

קליי, נער רגיל בתיכון חוזר הביתה ומוצא קופסאת נעליים ובתוכה 7 קלטות. קלטות שהוקלטו על ידיי אהבתו הראשונה והלא ממומשת האנה בייקר, שהתאבדה לפני כשבועיים. בקלטות יש 13 סיפורים, המתארים באופן מלא הומור כואב, שפה גבוה וכנות את 13 הסיבות שהובילו אותה למותה. הקלטות מתארות איך אנשים – כמוהו לדוגמא - קשורים במקרה ההתאבדות בדרכים שהם אפילו לא ידעו. איך העומס הרגשי נהייה כבד כל כך עד שהיא החליטה להתאבד.
13 אנשים מרכזיים, 13 סיבות.